קרית ארבע

אף אחד לא ציפה מהם לכלום. עם כל הכבוד ל-Verve, שנות האלפיים הסתדרו מצויין גם בלי הדרמטיות המרחפת שלהם. בשנה שעברה, כשחברי הלהקה הודיעו שהם קמים לתחיה, מתחילים להופיע ושוקדים על אלבום חדש, מעטים התרגשו. ההגיון הבריא אמר שהאלבום שלהם יפול איפשהו בין רבי המכר של קולדפליי לכל מיני משפטים מחורפנים שהאחים גלאגר יגידו לקראת האלבום הקרב ובא של אואזיס. הרי ה-Verve לא יחזרו לסאונד הספייסי של האלבומים הראשונים (וההכי מוצלחים שלהם) - אין טעם בכלל להשוות את האלבום החדש, "Forth", לכל מה שיצא לפני "Urban Hymens", האלבום האחרון של ה-Verve שיצא לפני 11 שנה ונמצא בכל בית שדרכתי בו בחיים שלי.

הרי אף אחד, כולל חברי הלהקה, לא זוכר מה היה לפני ש-"Bitter Sweet Symphony" הפך אותם לאחת מהלהקות הגדולות בעולם. האלבום החדש שלהם נידון לרדוף אחר ההצלחה המטורפת ההיא, בטח שלא לחקור טריטוריות חדשות. אז איך זה - איך זה לעזאזל שכל שמיעה של "Forth" מרגשת וסוחפת? איך זה שאני לא מת לקטול כל שיר פה, לנער את אשקרופט והחברה הצפוניים האחרים ולצעוק להם באוזן שכבר 2008 והם צריכים להתעורר?

התשובה לשאלה הזו נעוצה כנראה בוידוי שאני חייב להוציא לאור - מעולם לא ממש נטשתי את אשקרופט; מבחינתי הוא היה אחד מהאנשים הכי מגניבים בעולם גם כשהוציא את אלבומי הסולו הגרועים והקיטשיים עד כדי גיחוך שלו (את הראשון אפילו מאוד אהבתי. קצת מביך, אבל נכון); לא ויתרתי עליו בשום שלב ותמיד נתתי לו עוד שמיעה, עוד נסיון. כנראה שזה מן קטע כזה של אהבות ראשונות. בגלל זה, כשהוא חוזר עכשיו עם הגיטרות של ניק מאקייב ואנרגיות של רוקנ'רול, אני שם כדי לחבק אותו עם חיוך מסופק של מישהו שלא ויתר.

זה בכלל לא משנה שהטקסטים שלו צפויים ומוכרים - הוא יכול לזרוק מחאות חסרות ייחוד כמו "הולך על סוליות שיוצרו בסין" עד מחר. הוא מספיק מגניב בכדי שזה לא יהיה פתטי. ב-"Love is Noise", הסינגל הראשון מהאלבום (שעליו נדבר עוד מעט כי מגיע לו הרבה יחס) הוא זורק משפטים קלישאתיים בזה אחר זה. כן, זה יכול לצרום, אבל כמו שחבר מערכת מסוים אמר לי - "מה? אהבה היא לא רעש? אהבה היא לא כאב?" - יש בזה משהו, אבל נראה לי שלאשקרופט פשוט מותר להגיד דברים שלאחרים אסור.

למרות שעברו יותר מעשר שנים, מבחינה מוזיקלית האלבום באמת לא שונה מאוד מאותו "Urban Hymns" המיתולוגי. הוא אפי, קצת נמרח ומפוצץ ברגש. "Love is Noise" שהזכרתי מקודם, נועד להיות ה-"Bitter Sweet Symphony" של ימינו, ולמרות שאני מניח שהוא לא ייגרד חצי מההצלחה של המקור, מדובר בשיר הרבה יותר מעניין, עם האפקט הכי מגניב של השנה - הצליל הרפטטיבי הזה שמציק ברקע הוא פשוט הברקה שלבטח גורמת לקווין שילדס לא לישון בלילה.

רוב השירים האחרים לא זקוקים להתייחסות יוצאת דופן - לכולם יש מקבילה ב-"Urban Hymns", אבל בכל זאת אני רוצה להדגיש את "Noise Epic", שהיה יכול לשבת בגאווה על כל אלבום של אראב סטראפ, את "Rather Be" וקולות הרקע הממכרים שלו ואת הבלוז הקודר למדי של "Numbness". אם אהבתם את ה-Verve מתישהו בחיים שלכם, אני מאמין שהאלבום הזה יצליח לערער את סדר היום הרגיל שלכם. מנהרת זמן יעילה כל כך ל-1997 עוד לא נולדה.

The Verve
"Forth" (הליקון)