דף נוסחאות

    "מספר חסוי" של ליעד שוהם הוא לא סתם מותחן שבלוני; הוא ספרות עצלנית. נמרוד לין כבר כותב את ספר ההמשך

    נמרוד לין

    זו ההגדרה הראשונה שמציע מילון אבן שושן למילה שבלונה: "1. דוגמה, טופס, דפוס לייצור מוצרים רבים, דגם". רק בהמשך מאזכר המילון את השימוש במילה על מנת לתאר יצירת-אמנות בנאלית. "מספר חסוי", המותחן החדש של ליעד שוהם, הוא ספר שבלוני בשני מובני המילה, ולכן הוא מהווה הזדמנות מצוינת לדיון בקשר הלא ברור-מאליו בין שבלוניות כשיטת ייצור ובין שבלוניות כתכונה של ספר.

    קטונתי מלקרוא את צפונות ליבו של שוהם, אבל אני מוכן להתערב שהוא התכוון לייצר ספר שבלוני; לא במובן הגנאי של המילה, כמובן, אלא כחלק ממסורת גאה של ספרות פופולארית המיוצרת כמו על פס-ייצור ונעכלת כמו ארוחה של מקדונלדס. אין בזה שום דבר רע – מעיצוב העטיפה ועד אחרונת המילים מקבל הצרכן בדיוק את מה ששילם עבורו, וישנה שכבה יפה של סופרים אמריקנים ואירופאים שמתפרנסים מפרסום מותחן אחד פר שנה. ביאליק עוד יכול היה להתפאר בחציבת צור ליבו, אבל בתנאי השוק האכזריים של המאה העשרים ואחת מעטים היוצרים שיכולים לעשות כסף מפוזת האמן המיוסר המשליך, כמו גוגול, את יצירותיו לאש. חלפו ימי שבהם יוצרים השמידו טיוטות; מי יודע כמה היה מכניס ההמשך ל"נפשות מתות" באי-ביי?

    אבל ישנה שבלוניות וישנה שבלוניות. שוהם רקח עלילה שבלונית, במובן הלא-שיפוטי של המילה, שעיקרה מתמחה בבית-משפט בשם יוני בראל שנופל לחובות ומסתבך בקונספירציה הכוללת יועצות השקעה מפתות, ברוני נדל"ן, שיחות אנונימיות ופרות חולבות. שוהם מסמן וי על כל פיתול וסצנה הכרחיים ברשימת המלאי של המותחנאי. הוא לא מעז לחרוג לרגע מהנוסחא המקובלת, ואני, לפחות, יכולתי לנחש את רוב הטוויסטים דפים רבים מראש. שוב, לא בהכרח מדובר בכישלון. חלק מההנאה של ספרות פופולארית נובעת מהחזרה על המוכר והקל לעיכול. כל מה שמבקש הקורא הוא בידור במשקל נוצה, הנקרא כמו אלף ספרים אחרים ונשכח כמותם. את זה, מבחינה עלילתית, שוהם מספק.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

    חברת איילת גייר
    לכתבה המלאה

    קלישאות דניאל סטיליות

    אבל מותחן טוב, גם כזה שעלילתו עוברת דרך כל נקודות-הציון השחוקות, יכול להיות הרבה יותר ממעשה-תרבות מתכלה. רבים וטובים ניצלו את הז'אנר על מנת ליצור ספרות בעלת עוצמות מוסריות וחדות פסיכולוגית בלתי רגילה. לא תמצאו שום דבר מאלה ב"מספר חסוי". הבה ניקח לדוגמא את גיבורנו, יוני בראל. מלבד המנהג הניאנדרטלי שלו להעניק ציונים מספריים למראן של הנשים שהוא פוגש – אנשים עדיין עושים את זה? – מדובר באוסף מגובב של קלישאות ישראליות. נדמה ששוהם ניסה לייצר את הישראלי האולטימטיבי: יוני הוא קצין לשעבר בגדוד 101, סטודנט מצטיין אבל לא חנון, רודף שמלות אבל רגיש, שומע גלגלצ ושונא אוכל פלצני. הדרך היחידה שבה יוני יכול היה להיות יותר ישראלי היא אם שוהם היה קורא לו יאיר לפיד. אבל בדיוק משום ששוהם יוצא מגדרו על מנת ליצור גיבור אולטרה-נורמטיבי, יוני בראל הוא אוסף של תכונות ולא אדם שלם. הוא מתנהג בדיוק כפי שהייתם מצפים מגיבור של מותחן: המון החלטות טיפשיות בתחילת הרומאן, הרבה תושייה ואומץ לב לקראת סופו; בשום רגע הוא אינו אומר דבר או עושה מעשה שחורג מהשבלונה ועלול להעניק לו אופי אנושי.

    המצב מחמיר עוד יותר במקרה של עודד, השותף ההומו של יוני. הרשו לי לספר לכם שעודד הוא דייל, אוהב לבשל וחולה ניקיון. העניין הוא לא ששוהם הוא הומופוב; במקרה כזה, לכל הפחות, הספר היה הופך למעניין יותר, גם אם לא מהסיבות הנכונות. שוהם לא הומופוב, הוא פשוט עצלן. במקום לכתוב דמות, שולית ככל שתהיה, עם מינימום של מאפיינים אנושיים, שוהם פשוט עורם זה על זה סטריאוטיפים המיוחסים לעם הקרוי "אומואים".

    מילא, אתם אומרים, האיש אינו רב-אמן של תיאורים נפשיים. אבל אולי, במחילה, מדובר בלהטוטן וירטואוזי, העושה בשפה העברית כבשלו? גם כאן, קוראים יקרים, אין בפי בשורות מעודדות. שוהם כותב בעברית בסיסית, קריאה מאד, אבל חסרת כל עסיס פואטי; ומי שממלמל מתחת לשפם "כולה מותחן" מוזמן לבדוק מה עושים ריימונד צ'נלדר וסטיבן קינג, שני מותחנאים שונים מאד זה מזה, בשפה האנגלית. עציותה של הכתיבה השוהמית ניכרת יותר מכל בסצנות הסקס. קוראיו של שוהם חיים בסביבה שטופת-זימה, ערומה ועריה, וכדי לרגש אותם – שהרי זו מטרתה של סצנת הסקס – צריך הסופר למצוא דרכים חדשות ומפתיעות לתאר את אותו מעשה נדוש. שוהם, משום מה, בוחר לנקוט בגישה הפוכה לחלוטין ומשרשר זו לזו קלישאות דניאל-סטיליות מעדות "גלי עונג" ו"שפתיים מתלחלחות", שבמקום לעורר את הקורא מזכירות לו שהוא קורא ספרות עצלנית.

    היכונו לרומן החדש "בצלם הלב"

    הבעיה האחרונה של הרומאן, אני מודה, אינה לגמרי באשמתו של שוהם. מערכת בתי המשפט הישראלית, עם כל הכבוד ליריבות בין פרידמן והבג"ציניקים, היא לא בדיוק הנושא הסקסי ביותר על סדר-היום ישראלית. אין שום מסתורין או קסם בהווי בית המשפט המחוזי בתל אביב ולא בחיי הלילה במרינה ההרצליאנית, ומותחן ללא מסתורין סוציו-אקונומי (המטרופולין האמריקנית, הכפר האנגלי המנומנם) הוא לא ממש מותחן.

    אבל ברשות ישראל ישנו חומר-גלם מותחני נפלא המתחנן שרק ינצלו אותו – קסם המזרח. אני מציע לשוהם – ואני אפילו לא מצפה לתמלוגים – את הרעיון הבא לספרו החדש: יניב שרון (קצין לשעבר בסיירת גולני, מקום שני בארץ בזריקת דיסקוס) הוא איש שב"כ צעיר ואידיאליסט. בהפגנה סוערת מול בית ראש הממשלה הוא פוגש את ליאת ברוש, אהובתו הראשונה מימי התיכון. לצערו, מתברר שליאת היא רכזת ב"בצלם" והמפגש המחודש ביניהם טעון וקולני. כמובן, על אף המחלוקות הקשות ליאת ויניב אינם יכולים להתגבר על המשיכה העזה ביניהם והם מבלים יחדיו את הלילה [הכנס סצנת סקס גראפית]. אך אבוי, יום למחרת מגלה יניב שבמהלך סיור בגדה ליאת נחטפה על ידי ארגון טרור. עכשיו, עליו לצאת לבדו אל הסמטאות הקטלניות של שכם על מנת להציל את אהובתו הנצחית. האם יצליח יניב להציל את ליאת מן הערבושים? האם תלמד ליאת לקח ותפסיק כבר עם הסמולנות שלה? האם במהלך מסעו יפגוש יניב ערבי אחד טוב שייקח אותו לאכול חומוס אמיתי בקסבה? האם ישחק יהודה לוי את יניב בעיבוד הקולנועי של האחים ברבש? כל זאת ועוד במותחן הישראלי החדש "בצלם הלב"; יהיה קריא שאין דברים כאלה.

    ליעד שוהם, "מספר חסוי" (כנרת-זמורה ביתן)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully