וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קראו את הפרק הראשון של "כריש זיכרון"

1.9.2008 / 4:17

מה קורה כשהמטריקס פוגש את מלתעות בספר של סטיבן הול? קוראים לזה "כריש זיכרון" וכל מילה מיותרת

חלק ראשון

בבית המלון ב??אדורגה, בין פרחי היערה השופעים ובעומקן האשלייתי של המראות, מתמיד עדיין זכר כלשהו, מוגבל ומתעמעם, להרברט אש, מהנדס של רכבות הדרום.

חורחה לואיס בורחס

שריד ממשהו שקרס כדי תשע-עשיריות

הייתי מחוסר הכרה. הפסקתי לנשום. אני לא יודע במשך כמה זמן, אבל המנועים וההתקנים ששומרים על תפקוד המכונה האנושית ברמה המכנית הופעלו כנראה אוטומטית והגיבו על השקט בזעזוע מערכות כולל. כ??ש??ל טייס אוטומטי — עבור להפעלת חירום ידנית. כך החלו החיים שלי, החיים השניים שלי. עיני נפערו בכוח לאפסים גדולים והצוואר והכתפיים התקשתו לאחור בהתרחבות עצומה של החזה, שאיפת אוויר אדירה המאיימת לבלוע את העולם. ליטרים של חמצן יבש ואבק רצפה הציפו בשריקה את הגרון, וזה הגיב בעוויתות שיעול צורבות. נחנקתי וירקתי כשאני שואף ומתנשף ומשתעל משתעל משתעל. רצועות נזלת נטפו מאפי. שדה הראייה נמס והיטשטש על לחיי בכתמים מעומעמים לוהטים. הכוח האלים והמטלטל של היעדר אוויר ולאחריו מנת אוויר מופרזת סיחרר אותי נוראות, עד שהרצפה נטתה תחת אצבעותי. מאחורי עיני העצומות הצטברו נקודות של חשמל סטטי והייתי קרוב במידה מסוכנת להתעלף שוב. המום ונרעד דחקתי בכוח את פי הרטוב אל כפות ידי בניסיון לשאוף מבעד לאצבעות הידיים שאיפות סדורות, יציבות — לאט, לאט-לאט, החל העולם להתגבש שוב בירוקים חולניים ובסגולים פועמים, ואחרי כדקה התייצב למעין איזון נרעד-יציב. מחיתי את כפות ידי על מכנסי הג'ינס ונכנעתי לשיעול מגרד אחרון וניגבתי מהעיניים את אחרונות הדמעות.

בסדר. פשוט תנשום, אנחנו בסדר. לא היה לי מושג מי או איפה אני. לא היה מדובר בגילוי פתאומי, בהלם גדול. המחשבה התגבשה בהדרגה כבר במהלך השיעולים והחנק, ואפילו עכשיו, בעודי הולך ומשיב לעצמי את השליטה בגופי ומבין סופית את מצבי, היא לא עוררה בי אימה או פחד גדולים. בהשוואה לכל הבהלה הפיזית הזאת עדיין היה מדובר בדאגה משנית קטנה, סטייה זניחה ושולית. מה שהיה חשוב לי יותר מכול — פי מיליון מכל דבר אחר — היה האוויר, הנשימה, העובדה שאני מצליח לשאוף ולנשוף ללא מאמץ. העובדה הנפלאה, השמימית, המלאכית — שאני מסוגל לנשום ולכן אשרוד. לחצתי את המצח אל השטיח הרטוב ודמיינתי שאני נושם קילומטר אחר קילומטר של שמ?י ערבות כחולים בעוד הרעידות האחרונות הולכות ומתפוגגות מגופי.

ספרתי עד עשר והרמתי את המבט מהרצפה. הזדקפתי על המרפקים, וכשנראה שהמשימה עברה בהצלחה, המשכתי לברכיים. מצאתי את עצמי כורע לרגלי מיטה זוגית בחדר שינה. חדר שינה מלא בכל הדברים הרגילים, השגרתיים. בפינה עמד ארון בגדים. ארונית לילה ועליה אוסף של כוסות מים בנות גילים שונים ושעון מעורר עם ספרות דיגיטליות אדומות — 16:34, שידת מגירות עמוסה במכלי דיאודורנט ומכסים, קופסת מולטי-ויטמין ושאריות גליל נייר טואלט כחול שהגיע לחלק שבו הנייר מתחיל להתקמט כמו העור באמבטיה. חפצים שגרתיים של חדר שינה — אבל לא זיהיתי אף אחד מהם. הם לא עוררו בי תחושת זרות, אבל גם לא תחושה מוכרת. הם פשוט היו שם, חפצים חסרי ייחוד אך זרים. עלתה בי מחשבה שאולי נפלתי וחטפתי זעזוע מוח, אבל דבר לא כאב. מיששתי את גולגולתי כדי לוודא, אבל לא, שום דבר.

קמתי בזהירות על הרגליים, אבל הזווית החדשה לא שיפרה את מצב הזיכרון שלי. באותו רגע התחלתי להרגיש באותות הראשונים של דאגה אמיתית. הזיכרון שלי לא מתאושש. אני באמת לא מזהה דבר מכל זה. הרגשתי באימה המזדחלת הזאת, האימה שמתעוררת כשאתה מבין פתאום את שיעורו של דבר מה גרוע — שדרכך אבדה לך בסביבה מסוכנת או ששגית שגיאה נוראה — כשממשיות המצב הולכת ומתגנבת לשולי המחשבה כמו ערפד בסרט אילם. לא ידעתי מי אני. לא ידעתי איפה אני. פשוט כל כך. מפחיד כל כך.

חשקתי שיניים והסתובבתי על המקום, שלוש סריקות חזותיות איטיות של חדר השינה, כשעיני מאתרות וסוקרות כל פריט שולי ושגרתי ואינן מזהות דבר. ניסיתי לחזור על התהליך במחשבתי — עצמתי עיניים והתחלתי לגשש בתוך ראשי, מחפש בחשכה דימוי מוכר כלשהו. אבל ראשי היה מלא צללים וקורי עכביש. גם שם לא הצלחתי למצוא את עצמי. ניגשתי אל חלון חדר השינה. העולם שבחוץ היה רחוב ארוך ושורת בתים מעברו האחר. פנסים ניצבו במרווחים סדירים, עמודי טלפון במרווחים לא סדירים וקולות כביש עמוס עלו ממרחק — המהום מתמיד של מנועי מכוניות, רעם משאיות ומפעם לפעם טרטור עמוק, אבל — לחצתי את האף כנגד הזגוגית והצצתי שמאלה וימינה — אף בן אדם. היום היה מעונן, אפרפר ונטול שוליים. הרגשתי שגם אני נטול שוליים. פתאום נתקפתי דחף לפרוץ מהבית בצעקות עזרה ולרוץ ככל שאוכל עד שמישהו יבחין בי ויכיר בי כאדם אמיתי ויתקשר לרופא או למישהו שיוכל להחזיר אותי למקום המתאים לי, כפי ששען מסדר מחדש את כל המנגנונים הזעירים בתוך שעון מקולקל. אבל באותה מידה נמלאתי פחד שאם אעשה זאת, אם אתחיל לרוץ ולצעוק, איש לא יבוא, איש לא יבחין בי. אני אגיע לקצה הרחוב ואגלה שקולות התנועה בוקעים מרשמקול ישן בפינת כביש עזוב וזרוע פסולת בעולם ריק ונטוש.

***

לא. די, זה לא עוזר לך. שיפשפתי את העיניים בכפות הידיים, הדחקתי את האימה הגוברת וניסיתי להשליט סדר במחשבותי. כשמיששתי את כיסי מצאתי ארנק. דיפדפתי בין שטרות כסף, קבלות, כרטיסי אוטובוס ומעטפת בולים ריקה, והנה — רישיון נהיגה. לטשתי מבט בתצלום ובשם שעל הרישיון. אצבעותיו של האיש המשתקף במראה שבארון הבגדים נגעו בהיסוס בלחייו, באפו, בפיו, בתספורת הקצרה של שיער חום מלוכלך. בחור בשנות העשרים המאוחרות לחייו, עייף, חיוור ומעט חולני למראה. הוא קימט את מצחו לעומתי. ניסיתי לקרוא את ההיסטוריה החבויה בקימוט המצח — איזה מין אדם מקמט ככה את המצח? אילו מין חיים חורתים דפוס כזה של קמטים? — אבל לא ראיתי משהו שיכולתי לפענח. האיש היה זר, והבעת פניו נכתבה בשפה שאפילו לא התחלתי להבין. הושטנו ידיים זה לעבר זה וקצות אצבעותינו נפגשו, שלי חמימות ושמנוניות, שלו צוננות וחלקות ועשויות רק אור צבעוני המוחזר מזכוכית. משכתי את ידי בחזרה וקראתי להשתקפותי בשמו. והוא השיב לי באותן מילים, אך בשקט, כשרק שפתיו נעות: א?ריק סנדרסון. א?ריק סנדרסון.

כששמעתי את עצמי אומר את השם, הוא נשמע מוצק וממשי וטבעי וטוב. אבל הוא לא היה כזה. הוא היה חורבה שכולה אבנים רופפות, חלונות שבורים ויריעות ברזנט כחולות מתנופפות. הוא היה שריד. שריד ממשהו שקרס כדי תשע-עשיריות.

***

"אני מתארת לעצמי שיש לך שאלות רבות, אריק."
הינהנתי. "כן."כן? היה קשה לדעת מה לומר. היה קשה לומר משהו בכלל. למרות הפחד ועיוורון הזיכרון, התחושה שהציפה אותי היתה דווקא בושה, מודעו?ת לחוסר האונים שלי, לטיפשותי ולמצבי המטופש. איך אני מסוגל לשבת כאן ולבקש מהאישה הזרה הזאת לעזור לי לאסוף את עובדות חיי? שקיות הקניות התפקעו, וכל חפצי החלו להתגלגל על המדרכה ההומה ואני ממהר אחריהם, מתכופף ונתקל באנשים ומועד: סליחה. אני מצטער. סליחה. את יכולה רק... סליחה. שעה וחמש דקות עברו מאז פקחתי עיניים על רצפת חדר השינה. "כן," אמרה הרופאה. "אני מודעת לכך שכל זה לא קל לך. זה בוודאי מבלבל ביותר. אבל אתה בהחלט מתמודד היטב וכדאי שתנסה להירגע אם תוכל." ישבנו בביתן זכוכית שכולו עלים ירוקים, בכיסאות נצרים גדולים ומרופדים כריות, ובינינו שולחן קטן עשוי נצרים וזכוכית ועליו כוסות תה. כלב חום קטן ישן מתחת לאחד מצמחי המו?נסט?רה שליד הדלת. הכול מאוד לא רשמי, מאוד נינוח.

"אתה רוצה ביסקוויט?" פניה הגדולות של הדוקטור רכנו לעבר צלחת ביסקוויטים בשוקולד. "לא," אמרתי. "לא תודה." היא הינהנה לתשובתי, לקחה שניים לעצמה והניחה אותם זה על זה, שוקולד אל שוקולד, ואז טבלה אותם בכוס התה שלה, כשעיניה הכבדות חוזרות וננעצות בי בכל הזדמנות שהתהליך איפשר זאת. "נורא, אני יודעת," אמרה. יותר מבן אדם הזכירה ד"ר רנדל סערה חשמלית או תגובת חלקיקים מורכבת כלשהי. אישה שכולה אירוע בצבעים מתנגשים, ש?ערה המקורזל החום?לבן בתספורת גרועה מזמזם על רקע חולצה גדולה ורועשת אשר בתורה רישרשה במחאה כנגד חצאית משובצת. עיניה היו בצבע אפור עז וריצדו לעצמן מאחורי עפעפיים שמוטים. היא מילאה את האוויר בתחושה דרמטית, רדיואקטיבית משהו. כמעט ציפית שהאוזניים שלך יתפוקקו. הסתכלתי הצידה בזמן שהיא גמרה לאכול את הביסקוויטים.

לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל בשיחה, והיה נדמה שהדממה מעוררת בה אי?נוחות כמעט כפי שעוררה בי. "ובכן. בוא נתחיל מהדברים הגדולים ואחר כך נראה איך ממשיכים משם." הינהנתי. "אם כך." היא מחאה כף בקול רועם. "אני סבורה שאתה חווה אובדן זיכרון כתוצאה ממה שאנחנו מכנים הפרעה דיסוציאטיבית." כשאתה צריך לשאול כמעט הכול, לעתים קרובות אין שום דבר שאתה יכול לשאול — אין שאלה יחידה שאם תישאל לפני כל האחרות לא תישמע כמקום מגוחך להתחיל ממנו. ואני הרגשתי כבר מגוחך מספיק. ואבוד. ומלא בושה. אז פשוט ישבתי שם. "דיסוציאטיבית," אמרתי. "בסדר." "כן. המשמעות היא שהכול בסדר אצלך מבחינה פיזית. מבחינה פיזית, אין שום בעיה." באופן שבו הציגה את הדברים היא כמובן הדגישה משהו אחר, הדבר האחד שלא אמרה. זה הזכיר לי מערכון ישן של פיטר קוק: אין לי שום דבר כנגד הרגל הימנית שלך. הבעיה היא — שגם לך אין. "את אומרת לי שאני משוגע?" רנדל הצמידה אצבע לאצבע. "אתה סובל מפגיעה. בכל יום אנשים סובלים מפגיעות ממיליון סוגים שונים. הפגיעה שאירעה לך היא פשוט... מהסוג הלא?פיזי." היא עקפה את המילה נפשית. עיקוף רחב ביותר, למעשה. "בסדר," אמרתי. "החדשות הטובות הן שאתה לא סובל ממחלה ניוונית שעלולה לגרום למוח שלך נזק בלתי הפיך. אתה בסדר גמור מבחינה פיזית, כך שאין סיבה שלא תוכל להחלים לחלוטין." "אז זה מצב זמני?" הוויית הלא יודע הנוקשה והקפואה שבה חייתי מאז פקחתי עיניים על השטיח נסדקה במקצת. גל חמים של הקלה שטף את חזי. "אני מאמינה שכן," חייכה הדוקטור חיוך מרוסן. הוא ריסן גם את תחושת ההקלה שלי. "אבל?" "אבל, לצערי, סביר להניח שאנחנו מדברים על הטווח הארוך." "כמה ארוך?" היא הרימה יד במחווה עדינה של כל דבר בזמנו. "אני חושבת שאנחנו מתקדמים מהר מדי. אני אענה לכל השאלות שלך בכנות רבה ככל שאוכל, אבל לפני שניכנס לעומק העניין, יש משהו חשוב מאוד שאתה צריך לשמוע. אני חושבת שמוטב שתשמע אותו עכשיו, מיד בהתחלה." לא אמרתי דבר. רק ישבתי שם, כשכפות ידי הקרות והרטובות מזיעה לחוצות בחיקי, ממתין לחיים שתרעיף עלי, יהיו אשר יהיו. "קרתה תאונה, אריק. צר לי, אבל בת זוגך נהרגה." ישבתי שם, בריקנות מוחלטת. "זה קרה ביוון. תאונה בים." ריקנות מוחלטת. "משהו מזה נשמע לך מוכר?" שום דבר. "לא."

כל זה, הכול, מילא אותי פתאום בחילה. הרגשתי טיפש, לא אנושי ומלא בחילה. שיפשפתי את צדי האף באצבע ואגודל. הרמתי מבט. הסבתי מבט. השאלות צרבו את שפתי, לוהטות ומעקצצות, שתיים שנשלפו באופן עיוור ואקראי מתוך אלף שאלות אפשריות. "מי היא היתה? במה היא עבדה?" "שמה היה קליאו איימס והיא היתה מתמחה במשרד עורכי דין." "זה קרה באשמתי? כלומר — היה משהו שיכולתי לעשות?" "לא, זאת היתה תאונה. קשה לי להאמין שמישהו יכול היה לעשות משהו." "יש סידורים? דברים שאני צריך לעשות?" הדברים עלו בדעתי בעודי אומר אותם. "משפחה? הלוויה? מי מטפל בזה?" עיניה הכבדות של ד"ר רנדל ננעצו בי מאחורי הכוס שלה. "טקס האזכרה של קליאו נערך כבר. אירגנת את הטקס בעצמך." ישבתי דומם מאוד. "למה אני לא זוכר שום דבר מכל זה?" "עוד נגיע לזה." "מתי?" "ובכן, היית רוצה לדבר על זה עכשיו?" "לא, אני מתכוון מתי אירגנתי אותו?" "קליאו נהרגה לפני קצת יותר משלוש שנים, אריק." כל עובדות החיים שאספתי בשעות האחרונות, שהרכבתי אחת לאחת ונאחזתי בהן בכל כוחי, התפקעו כעת ונסדקו וכרעו תחת משקלי. "כבר שלוש שנים אני מתעורר בלי שום זיכרון?" "לא, לא," רכנה ד"ר רנדל קדימה, זרועות גדולות ומלאות כתמים על ברכיים גדולות. "ההפרעה שממנה אתה סובל, ובכן, אני חוששת שהיא יוצאת דופן ביותר."

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio

***

כשיצאתי מחדר השינה מצאתי את עצמי במישורת קטנה. הבחנתי בדלת נוספת אבל היא היתה נעולה ולכן עשיתי את דרכי למטה.
גרם המדרגות המרופט הוביל למסדרון צר ובקצהו דלת הכניסה לבית. לצד דלת הכניסה עמד שולחן, ועל השולחן היתה מעטפה כחולה גדולה, מופנית לכיוון המדרגות כך שלא יכולתי להחמיץ אותה. על חזית המעטפה הופיע כיתוב באותיות גדולות בטוש שחור: זה מיועד עבורך, ומתחת, פתח עכשיו. כשהתקרבתי ראיתי שהמעטפה היא רק הבולטת מבין אוסף החפצים המסודרים על השולחן. משמאלה היה טלפון. על הד?בקית שהוצמדה ללחצנים היה רשום בעט חץ המצביע לעבר השפופרת, ועליו הכיתוב: חיוג מהיר 1 — השתמש בי. מימין, צרור מפתחות לרכב; מימין לו, תצלום פולרואיד של ג'יפ צהוב ישן; ומימין לתצלום, עוד דבקית ועליה הכיתוב: נהג בי. מעיל עור חום בלוי היה תלוי על וו מעל השולחן. פתחתי את המעטפה ומצאתי בתוכה שני דפים — מכתב מודפס ומפה מצוירת ביד. זה מה שהיה כתוב במכתב:

אריק, לפני הכול, אל תילחץ.
אם אתה קורא את זה, אני כבר לא בסביבה. קח את הטלפון ותלחץ על חיוג מהיר 1. תגיד לאישה שתענה לטלפון שאתה אריק סנדרסון. האישה היא ד"ר רנדל. היא תבין מה קרה ואתה תוכל להיפגש איתה מיד. קח את מפתחות הרכב וסע בג'יפ הצהוב לבית של ד"ר רנדל. אם עדיין לא שמת לב, יש במעטפה מפה — זה לא רחוק ולא קשה למצוא את הבית. ד"ר רנדל תוכל לענות על כל שאלותיך. חשוב מאוד שתיסע אליה מיד. אל תבזבז זמן. המפתחות לבית תלויים על מסמר על המעקה שבתחתית המדרגות. אל תשכח אותם. בצער וגם בתקווה, אריק סנדרסון הראשון

קראתי את המכתב מתחילתו עד סופו פעמיים נוספות. אריק סנדרסון הראשון. אז מה אני?

הורדתי את המעיל מהוו ולקחתי את המפה. מפתחות דלת הכניסה היו תלויים במקום שנאמר במכתב. התקשרתי למספר הטלפון. "רנדל," ענה לי קול. "ד"ר רנדל?" הכנסתי את מפתחות המכונית לכיס. "מדבר אריק סנדרסון."

***

ד"ר רנדל חזרה לביתן הזכוכית עם עוד תה וביסקוויטים וקופסת טישו על מגש. הכלב החום שמתחת לצמח הרים את ראשו, ריחרח בתגובה ישנונית מכוח ההרגל ואז עצם את עיניו שוב.
"הפרעות דיסוציאטיביות," אמרה רנדל בעודה שוקעת באיטיות בכיסא הנצרים החורק שלה, "הן עניין לא שגרתי. לעתים הן מתרחשות בתגובה לטראומה פסיכולוגית קשה וחוסמות את הזיכרונות שקשה או מכאיב לתודעה להתמודד איתם. מעין מפסק אוטומטי של המוח, אפשר לומר". "אבל אני לא מרגיש ששכחתי משהו," אמרתי, מגשש בראשי. "פשוט, אין שם כלום. כלומר, אני לא חושב שאני מרגיש משהו לגבי הבחורה הזאת. אני אפילו לא " – פרשתי את כפות ידי במחווה המביעה את גודל הריקנות. ערפילית הרנדל זעה, הבזיקה, התמתחה והתגלגלה עד שיד גדולה וכבדה אוחזת בטישו טפחה על הברך שלי. "השעות הראשונות תמיד קשות עבורך, אריק." "למה את מתכוונת?"
"ובכן, כפי שאמרתי, ההפרעה שלך, אני לא רוצה להשתמש במונח יחידה במינה, אבל היא בהחלט מיוחדת מכמה"
"כמה פעמים עשינו את זה, דוקטור?" היא אפילו לא עצרה לחשוב. "זאת ההישנות האחת-עשרה שלך," אמרה.

"ברוב המקרים אמנזיה דיסוציאטיבית מתרחשת ומסתיימת במהירות יחסית. במונחים כלליים, האירוע המעורר, התקרית הטראומטית שגרמה להפרעה, הוא זה שנשכח. לעתים אובדן הזיכרון יהיה" ד"ר רנדל החוותה בידה תנועה מעגלית מעורפלת" כללי יותר, אבל זה לא שכיח. הישנות יחידה מכל סוג שהוא היא עניין נדיר ביותר."

"ואחת-עשרה זה משהו שפשוט לא קורה." "כן. רק לעתים נדירות אפשר לדבר במונחים של שחור ולבן, אריק, אבל בכל זאת, אני חייבת לומר לך" היא ניסתה למצוא את המילים המתאימות, ואז ויתרה. "אני מבין," אמרתי, מועך את הטישו. נראה שרנדל שוקעת במחשבות. משהו מהכבדו?ת שבחלל החדר התפוגג לכמה שניות בעודה מפנה את תשומת לבה פנימה. כאשר החזירה את מבטה אלי היה מצחה מקומט. "לא סבלת משום דחף לארוז הכול ולהסתלק, נכון?" "להסתלק?" שאלתי. "לאן?" "לכל מקום שהוא. ישנה הפרעה נדירה מאוד שאנחנו מכנים פו?גה" "מה?" "משמעות המילה היא 'הימלטות'. זה בדיוק מה שעושים אנשים שסובלים מההפרעה. הם מסתלקים, בורחים. מהחיים שלהם, מהזהות שלהם, מהכול." היא החוותה בידיה תנועה של היעלמות-בעננת-עשן. "הם פשוט מסתלקים. לפני שנמשיך, אתה משוכנע שלא חשת דחף לעשות משהו כזה?" "אני חושב שלא," אמרתי, בוחן את הרעיון. "לא. לא נראה לי שאני רוצה ללכת לאיזשהו מקום." "יפה. אתה יכול לצטט לי שורה מתוך 'קזבלנקה'?" "סליחה?" "שורה מתוך 'קזבלנקה'." הרגשתי איך האחיזה שלי מתערערת אבל עשיתי כבקשתה. "'מכל הברים בעולם, היא היתה חייבת להיכנס לבר שלי.'" "יפה," הינהנה רנדל. "ומי אומר את זה?" "ב?ו?גרט. ריק. הדמות או השחקן?" "לא חשוב. אתה יכול לדמיין אותו אומר את זה?" "כן." "הסרט מצולם בשחור?לבן או בצבע?" "בשחור?לבן. הוא יושב עם משקה ב —" "ומתי בפעם האחרונה ראית את 'קזבלנקה'?" הפה שלי נפער, ומשהו שהיה כמעט צליל התרחש בחלק האחורי של גרוני. אבל לא היתה לי תשובה. "אתה רואה? נדמה שהדבר היחיד שחסר, אריק, הוא אתה. וזה מצב עניינים טיפוסי לפו?גה, לצערי." רנדל הירהרה לרגע. "למען האמת, לא הייתי רוצה להצמיד למקרה שלך אבחנה סופית. כל כך הרבה דברים בו חורגים מהרגיל.

לדוגמה, הש?כחה שלך לא החלה בליל התאונה. נראה שלא הפגנת שום סימפטומים במשך שנה כמעט." "וכמה זה חריג?" ד"ר רנדל זקפה את גבותיה. "הבנתי." "כשאובדן הזיכרון התרחש בסופו של דבר, מה שנמחק היה לילה אחד בלבד — ליל התאונה ביוון. עברת שלושה חודשים של טיפול שגרתי בש?כחה ואפילו הפגנת סימנים לשיפור, אבל אז סבלת מההישנות הראשונה שלך." "כלומר?" "פתאום איבדת זיכרונות נוספים." הוא הותירה לי מרווח זמן לעכל את מה שאמרה. "כל הזיכרונות שלך מהחופשה ביוון הפכו מקוטעים, וחורים קטנים נפערו גם בזיכרונות מחלקים אחרים בחייך, שכמה מהם לא היו קשורים לחופשה כלל." חורים קטנים. חלקים קטנים שחסרים. דברים שכורסמו פה ושם. "והחורים הלכו וגדלו?" "לצערי כן. בכל הישנות אתה זוכר פחות." יכולתי לחוש את החלל הריק בתוכי, בגולגולתי, בקרב?י. "ועכשיו אני כאן בלי שום דבר." "אני יודעת שאינך מרגיש כך כרגע, אריק, אבל אתה חייב להתרכז בעובדה שדבר מהזיכרונות שלך לא אבד באמת.

התסמונת שאתה סובל ממנה — עד כמה שהמקרה שלך יוצא דופן — היא הפרעה פסיכולוגית טהורה. הכול עדיין שמור במקום כלשהו במוח שלך, ובסופו של דבר תחזור ותיזכר באופן כזה או אחר. הרעיון הוא להבין מה מעורר את ההישנויות ולמצוא דרך לנטרל את זה." הינהנתי ללא הבעה. "אני חושבת שדי בזה להיום," אמרה רנדל. "קשה לעכל את כל זה, נכון? אולי כדאי שתחזור הביתה, תנסה לנוח קצת. ניפגש שוב מחר בערב?" "כן. בטח." הן כאבו, העיניים שלי כאבו. התחלתי להתרומם בכבדות מכיסא הנצרים. "אה, לפני שתלך — עוד דבר אחד."

עצרתי. "בסדר," אמרתי, בפעם המאה אלף. "בעבר נהגת לכתוב לעצמך מכתבים שתוכל לקרוא אחרי הישנות נוספת. אני חייבת לבקש ממך — וזה חשוב מאוד, אריק — בשום פנים ואופן אל תכתוב ואל תקרא משהו כזה. זה עלול לערער את מצבך במידה עצומה, אולי אפילו להוביל לעוד —" משהו בפנ?י הסגיר אותי. היא עצרה באמצע המשפט והסתערה. "משהו מסוג זה אירע כבר?" "לא." זאת היתה תגובה אוטומטית לתחושה של המצב כבר מסובך דיו, ולא היה לה כל קשר להתחבטות מה כדאי או לא כדאי לעשות. האם זה באמת שקר? החלטתי שאחשוב על כך אחר כך. "האמת היא," אמרתי, "שליד דלת הכניסה מצאתי פתק שאמר לי לטלפן אלייך ואיך להגיע לכאן, דברים מהסוג הזה." חצי אמת. פחות מחצי אמת: מצטער ובהצלחה. אריק סנדרסון הראשון. "כמובן," היא אמרה. "כדאי שתשאיר אותו במקומו למקרה שתזדקק לו שוב. אבל בבקשה — אם תיתקל במשהו אחר, הבא אותו ישר אלי. אל תקרא אותו. אני יודעת שזאת בקשה גדולה, אבל אם אנחנו רוצים שאצליח לעזור לך, זה חשוב מאוד?מאוד. בסדר?" "כן," אמרתי. "בטח," אמרתי. "אין בעיה."

"כריש זיכרון" - סטיבן הול, מאנגלית: יעל אכמון // כנרת, זמורה-ביתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully