וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כבויה

עינב שיף

1.9.2008 / 2:34

לא יאמן שדנה לפידות חיה בשנות האלפיים. עינב שיף הקשיב לאלבום מיושן, עייף ונטול השראה מוזיקלית

משעשע להאזין לאלבום הבכורה הכה מפומפם של דנה לפידות אחרי הופעתה של ריטה בגמר "כוכב נולד 6". הנה, לא סיימה דיווה אחת מופע אימים שנראה כמו פרזנטציה יצירתית במיוחד של איגוד הרוקחים, וכבר צצה יורשת אפשרית, שעברה את טקס טחינת הרדיו והסיפור האישי המרגש אל עבר השקיעה. החיפושים אחרי תואם רמי קליינשטיין נמשכים.

וברצינות, "דנה לפידות" (הגרשיים כראוי למותג בהתהוות) היא אותה תשוקה בלתי מוסברת של יוצרים, מפיקים ואנשי תעשייה להמשיך לייצר ביצת זהב, רק מתרנגולת אחרת; לפידות שוברת קול בפזמון של "מוניות" כמו ריטה, משה דעבול מפיק אותה בסגנן הימים הקשים של "חמצן" ("תחנות החיים", עם התכנותים מהז'אנר שעשו לקראת סוף שנות ה-90 במיוחד עבור מסיבות ערסים) וכמו ריטה, גם בשיריה השקטים לפידות מקפידה להזכיר לשומע שאכן יש לה קול. שני טוויסטים אמורים למנוע מלפיד תקריות של בלבול בזהות עם הזמרת הישראלית המצליחה בכל הזמנים, שבעצמה כבר לא זוכרת מתי הוציאה שיר טוב באמת: ראשית, לפידות כותבת במשותף עם אמה את הטקסטים לשיריה, כך שהגנאי לטקסטים הכה חסרי תחכום ולשורות כמו "הו, אם בחיים לא הייתה תחלופה גדולה כל כך של נתונים/ כל רגע, כל דקה יש משהו חדש, עניינים" מתחלק שווה בשווה בין הדורות . שנית, לפידות שומרת על ווייב עירוני וכאילו "צעיר" בשיריה, כדי שלא תחליק למשבצת של מירי מסיקה בטעות. אין ללפידות בעיה לכתוב על סצנות שתיה ("מוצ"ש"), והיא אף הגדילה לעשות ושבצה בשירה את המילה הקונטרוורסאלית "פאב" (מילה שמסיקה לא תהגה לעולם. חבל על החסויות שילכו).

הכיוון האורבני לא מציל את לפידות מהגורל הצפוי לאחד מאחרוני הפרויקטים שהוא שריד לשיטת הפעולה הישנה של תעשיית המוזיקה, כלומר תגלית מסומנת מראש שהוחתמה בחברת תקליטים גדולה, שמצדה דוחפת את הטאלנט על ידי מכונת יחסי ציבור דורסנית ויעילה. לא יעזרו כל הפרסומים והאייטמים והמספרים שעפו בהקשר של לפידות, החל מכמה משקל הורידה ועד מספר ההשמעות שלה ברבע שעה בגלגלצ; "דנה לפידות" הוא אלבום פופ שלא ייאמן שבכלל נוצר בשנות האלפיים: מיושן, עייף, נטול השראה מוזיקלית וחסר כל פיסת להיאחז בו מעל ים המוזיקה מעבר לים. כל שיר בעל התחלה מוצלחת מופרע בשביל טריק לעוס, נוסחאות על גבי נוסחאות של פופ עתיק, השואב את הפופולאריות שבשמו מהכניעה המוחלטת של הרדיו לטובת המוצר המהונדס.

תיש בחנות נברשות

אינני מעז לפקפק באותנטיות של לפידות עצמה, שכן אלו שיריה וזוהי תפיסת עולמה, אלא שבדיוק לפני כשבוע הוכיחה זמרת מבוגרת מלפידות שיש אלטרנטיבה למילים, כל עוד היא מאפשרת לעצמה לעוף עם הרוח. לפידות לעומת זאת הצהירה כי משה דעבול הוא בדיוק המפיק שרצתה, כך שאפילו אי אפשר להאשים את "אנשי החליפות" או סתם דורמן בחברת התקליטים בחוסר הטעם. היום זה מגיע עם הטאלנט, בילט אין.

סביר להניח שלפני כשנתיים, אלבום כמו של "דנה לפידות" היה מתקבל באופן טבעי לצד פריחת דובדבני המסיקות. לא שאז הוא היה מוצר ראוי יותר, אך לפחות היה לו הקשר. הפופ הישראלי נכנס השנה בשתי רגליים נעולות עקבים מפלצתיים לתוך הואקום שהותיר הרוק הישראלי (זה שמצפה לאלבום הבא של משינה שיגאל אותו, כן?) והחליט שזה הרגע שלו להציב אלטרנטיבה. באופן מדהים, הרדיו והקהל מגיבים היטב להחלטה הזו. דווקא לתוך סערת השינוי המרתק הזה, "דנה לפידות" עומד כמו תיש בחנות נברשות ומזכיר שהדרך לשחרורו של הפופ מנטל השטחיות וסירוס המחשבה ארוכה משחשבנו.

ההצלחה הרדיופונית של לפידות מעוררת דאגה גם היא: האם גם מעצבי הטעם המוזיקלי בישראל באמת אוהבים שירים כמו "מוניות" או "משוגעת"? האם כך הם מאמינים שמיינסטרים אמור להישמע, או שהם חושבים שהקהל יאכל גם את הלוקש הזה? השאלה הזו רחבה, מסועפת ומטרידה בהרבה מהמקרה הנקודתי של "דנה לפידות". מטרידה לפחות כמו השאלה מה לעזאזל עבר על ריטה בהופעה ההיא.

דנה לפידות, "דנה לפידות" (הד ארצי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully