וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רואה ואינו נרעה: Doomsday

ישי קיצ'לס

1.9.2008 / 11:29

"Doomsday" הוא סרט אימה מחורבן. ובכל זאת ישי קיצ'לס מתקשה שלא לחבב יצירה כה פעלתנית וכה חסרת מודעות

ניל מרשל הוא במאי בריטי שיודע לייצר מתח, שנהנה להרוג את הדמויות שלו בדרכים אכזריות ולא צפויות, ושעשה לעצמו סוג של שם בזכות "Dog Soldiers" ו-"The Descent" - שני סרטי אימה צנועים ומוצלחים למדי (במיוחד השני).

"Doomsday" - סרטו השלישי, שיצא ממש לאחרונה בדי.וי.די - אולי כבר קצת פחות צנוע והרבה פחות מוצלח, אבל זה לא בגלל שמרשל התעצל חלילה ו/או החליט שלא להשקיע את כל כולו. להפך. אם כבר, עושה רושם שהבעיה העיקרית של הסרט היא שמרשל - בבכורה ההוליוודית שלו, ועם תקציב של כשלושים מיליון דולר (פי עשר מהתקציב של סרטו הקודם) - התאמץ יותר מדי. כאילו ניסה לדחוף את כל הסרטים שהוא רוצה לעשות לסרט אחד. התוצאה היא מאש-אפ מבולגן, מוגזם ואלים של אקשן פוסט-אפוקליפטי היסטרי שמערבב בחוסר כשרון חינני ומשעשע את כל סרטי האקשן הקלאסיים להם מרשל סוגד ("הבריחה מניו יורק", "שובו של הנוסע השמיני", "מקס הזועם 2", "חבורת הלוחמים", "החשוד המיידי", "בכוננות מתמדת" ועוד). החדשות הטובות הן שבניגוד לחוויית הצפייה על המסך הגדול, על המסך הקטן (והיותר סלחן) התמהיל הטראשי והמאוד לא מעודן הזה דווקא עובד לא רע בכלל.

הסרט נפתח עם ווייס-אובר של מלקולם מק'דאול ("התפוז המכני") שמספר לצופים אודות וירוס קטלני שהתפשט בסקוטלנד והרג את כולם, ועל החומה שהוקמה סביב האי הסקוטי כדי לנתק את האוכלוסייה הנגועה משאר חלקיה של הממלכה הבריטית. עד כאן הכל טוב ויפה, רק שכך וכך שנים אחר כך, ואותו וירוס קטלני מחליט להופיע לפתע בלונדון. בצעד נועז ונואש, ראש הממשלה מחליט לשלוח צוות קומנדו מאומן אל תוך סקוטלנד כדי לחפש תרופה למחלה. כי מסתבר שהוירוס המקורי לא מחק את כל הסקוטים, ותצלומי אוויר עדכניים מלמדים שנותרו לא מעט ניצולים. ואם יש ניצולים, חייבת להיות תרופה. לא ככה?

את המסע אל מעבר לחומות ואל תוך סקוטלנד החרוכה והפראית מובילה שאפה קשוחה בשם עדן סינקלייר (רונה מיטרה, מעין קייט בקינסייל למעוטי יכולת), ואליה מתלווה חבורה קשוחה וצפוייה של טיפוסים לוחמניים. כצפוי, רובם לא יגיעו לקו הגמר בחתיכה אחת, וגם לא בשתי חתיכות. חלקם יזכו להיצלות ולהיאכל בידי חבורה של קניבלים פנקיסטיים (אל תשאלו), חלקם יזכו להיחצות ולהיחתך לגזרים בידי חבורה של אבירי ימי הביניים (כנ"ל), ואלה שיוותרו סתם יחטפו צרור בפרצוף ו/או גרזן לגרון. בתוך כך, הבחורה שלנו סינקלייר - שמתפקדת כגרסה נשית של סנייק פליסקין - לא תפסיק להראות לנו מאיזה חומר קורצה, ואם אתם חושבים שהיא תיתן לאיזה קניבלית כוסית לעשות בה מטעמים, אתם טועים ומטעים.

אז נכון, "Doomsday" הוא סרט מחורבן, ואפילו יש בו כמה סצנות שיגרמו לכם לשפשף את עיניכם בתדהמה מהולה בדיכאון, אך הוא אינו לוקח את עצמו ברצינות, הוא אינו נח לרגע, וקצת קשה שלא לחבב יצירה כה פעלתנית וכה חסרת מודעות עצמית. במיוחד כשיש לה מבטא בריטי. סצנת אקשן רודפת סצנת אקשן, מרדף מכוניות המוני סטייל "מקס הזועם" רודף קרב יריות קלסאטרופובי סטייל "שובו של הנוסע השמיני", טנקים ואוטובוסים עולים בלהבות בכל חצי הזדמנות, אופנועים וסוסים קופצים לכל הכיוונים, והכדורים והחיצים לא פוסקים מלשרוק על יד האוזן. כמעט ואין כאן רגע בו משהו ו/או מישהו לא מתפוצץ. וכמעט ואין כאן רגע בו משהו שקורה על המסך לא יקפיץ לכם לראש סרט אקשן אחר - טוב בהרבה - שאתם אוהבים מאוד.

מרשל אמנם לא מצליח לגרום לכל ההומאז'ים שלו להתחבר, ובניגוד לטרנטינו, רוברט רודריגז, דני בוייל ו/או אדגר רייט, הוא גם אינו מצליח ליצור משהו חדש שיעמוד בכבוד לצד אותם סרטים שלהם הוא חווה מחווה כה מופרעת ואוהבת. אפילו לא קרוב. אבל הוא יורה ללא הפסקה, לכל הכיוונים, עם כל התותחים שעומדים לרשותו. ויש לו הרבה תותחים. תאמינו לי, אפילו סטיבי וונדר היה פוגע במשהו.

צ'רלי בממלכת הריטלין

מאש-אפ נוסף שמתגלגל לכיוונכם הוא "צ'רלי ברטלט" - סרט תיכונים אמריקאי לא מאוד מוצלח שעולה למסכים ביום חמישי, ושממזג בין "שמתי ברז למורה" ("Ferris Bueller's Day Off", במקור) ל-"רדיו חזק" ("Pump Up the Volume", במקור).

צ'רלי (אנטון ילצ'ין, שיגלם את צ'כוב ב"Star Trek" החדש) הוא ילד חכם, עשיר ומתחכם שמגיע לבית ספר תיכון ציבורי לאחר שנזרק מכל בית ספר פרטי אפשרי. אחרי התחלה קשה - שבמהלכה הוא לומד שילדים בבתי ספר ציבוריים הם פחות מסבירי פנים לחנונים שלובשים חליפה מילדים בבתי ספר פרטיים - צ'רלי מוצא דרך מקורית לגרום לחבר'ה לחבב אותו: הוא מוכר להם ריטלין.

מכאן לשם, הגיבור שלנו מבין את הפוטנציאל החברתי העצום הגלום באספקת סמים פסיכיאטריים, והוא מחליט למנות את עצמו לתפקיד הפסיכולוג הבית ספרי הבלתי רשמי. צ'רלי מתחיל לערוך סשנים טיפוליים בחדר השירותים, בזמן ההפסקות. הוא מקשיב לבעיות של הילדים, מחלק להם עצות, ומשיג עבורם בדרכי עורמה את התרופות הדרושות. אם לא די בכך, לא עובר יותר מדי זמן והוא גם פוגש נערה יפה. לרוע המזל, אותה נערה יפה היא גם במקרה בתו של מנהל בית הספר - שתיין מתוסכל המגולם באופן אירוני בידי רוברט דאוני ג'וניור. אבל אל תדאגו. צ'רלי מספיק חכם כדי לתמרן את הכל ולמצוא פתרון. או כך לפחות הוא חושב.

ככל שהוא מתארך, כך "צ'רלי ברטלט" מאבד מקסמו. וזה לא שיש לו יותר מדי קסם מלכתחילה. הטוויסט התרופתי אמנם מקורי, אך התסריט לא חד מספיק, הדמויות לא מעניינות מספיק, והתוצר נותר שנות אור מאחורי סרטי נעורים עם ביצים וכנות דוגמת "איגבי" או "Rushmore". וגם לרמה של סרטי הנעורים הנחותים אך המהנים שסיפקו עבורו את ההשראה הוא לא מתקרב. בנוסף, ככל שהעלילה מתפתחת לה (המנהל מסמן את צ'רלי כמטרה, צ'רלי מבין שאולי הוא אינו חכם כפי שחשב שהוא), ההתרחשויות הופכות ליותר ויותר צפויות, ופחות ופחות שוות את הזמן שלכם. כי למען השם, זהו בדיוק אותו סיפור כמו ב"רדיו חזק". ולפחות שם ראינו את הציצים של סמנתה מאתיס והיה את לאונרד כהן, הפיקסיז ואת הביסטי בויז בפסקול.

חוץ מזה, וגרוע מכל, הדמות שילצ'ין יוצר כאן מעצבנת בטירוף ושואבת השראה ישירה מדי מעבודתו של מתיו ברודריק הצעיר. במיוחד בדיבור האיטי, הבכייני והמאנפף. והוא לא סותם את הפה לרגע. בקיצור, "צ'רלי ברטלט" הוא בעיקר קוץ בתחת. באיזה צד של הפינצטה אתם רוצים להיות?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully