שקט, מצלמים

ילד אוטיסט שמברך לשלום מכוניות חונות, מסעדן שמגיש גבינה על הברוקולי בגלל חוסר בטחון, אשה עם תסמונת טורט שמקללת ומדברת גסויות מבלי להיות מודעת לכך, שחקנית על סף התמוטטות עצבים שלא יודעת להחנות את האוטו שלה ומתעקשת להתפשט באמצע הרחוב. אלו רק כמה דוגמאות ל"אורחים" שבאים לבקר את פייטרו (נני מורטי) היושב על ספסל מחוץ לבית הספר של הבת שלו. "אי של שקט" מצליח לחרוג מעבר לגימיק של סיפור המסגרת – מורטי כאלמן טרי שמפסיק ללכת לעבודה ומחכה לבתו בגינה שמול חלון הכיתה שלה – ולבנות סיפור מהמוזרויות של גיבוריו. הסרט מציג בהומור חף מציניות את האנקדוטות הקטנות והמוזרויות הגדולות ומתענג על ההתנהגות האובססיבית של הדמות הראשית ודמוית המשנה שמקיפות אותו. אך ממש כמו המבט האמפתי, המבין והקצת תלוש של הגיבור, גם הקהל לומד להסתכל על העולם הקטן שנפרש לפניו בצורה מבודדת, קצת אוטיסטית אפילו. קחו למשל את רשימות המכולת בנוסח ניק הורנבי שיוצר פייטרו – חברות תעופה שטסתי עימן, כתובות הדירות שגרתי בהן – בהן הוא מתעמק בריכוז תהומי בעודו מוקף באמהות שמתאספות מחוץ לבית הספר או בחבריו לעבודה שכמו עולים אליו לרגל. רשימות אלו הופכות גם הן למחוות, לסיבות נוספות לחבב את הגיבור הפלבאי של הסרט.

"אי של שקט", מגיע בשקט, בלי יותר מידי התחכמויות ופורט על נימי הלב. דווקא חוסר הנכונות של גיבוריו להכיר בעובדת היותם מוזרים, האופן בו הם מרחפים בעולם, גורם ללא נורמלי להיראות נורמלי. הסרט האיטלקי הקטן הזה ממסמס את המושג "נורמלי" ומרוקן אותו. הכל הולך, אין שיפוט. השילוב בין אמפתיה וחוסר שיפוטיות מאפיין את כל הדמויות בסרט וזו אולי הסיבה לקלות בה נראה שכולם מקבלים את המפנה שביצע חברם, את המעבר החד מעולם העסקים לגינת השעשועים.

קל לאתר ב"אי של שקט" את הכפייתיות, התנועה המעגלית וחוסר הנכונות להרפות שמאפיינות אבל ומלנכוליה לפי פרויד. הסרט מספק מספר דוגמאות להצמדות לריטואלים שאמורים להשרות בטחון מסויים לאדם שחווה אבדן (אותן רשימות, למשל). מותה המפתיע של אשתו של פייטרו בסרט, אם בתו, קלאודיה, הוא רק הטריגר לעלילה, אך אין תחושה של עיבוד אמיתי של האבל. במקום להתמודד עם מות אשתו, פייטרו בוחר להצמד לבתו (ולבית ספרה). באותה ספונטניות בה הוא מבטיח לקלאודיה שימתין לה עד סוף יום הלימודים הוא מתנחל מול בית הספר וקורא עיתון, שותה קפה, מדבר בטלפון ומייעץ לחבריו ובני משפחתו החרדתיים. החיים המקבילים שהוא מנהל, השהיית המציאות והריחוק מהמיזוג שנרקם בחברת הענק בה הוא עובד, מאפשרים לו ולנו להינות מסיפור שהוא על סף הפנטזיה. כי איך זה יכול להיות שמנהל בחברת סרטים לא יודע מי זו בריטני ספירס? ממתי מציעים לאדם שבחר להפוך לשילוב בין חסר בית (אבל רק לשעות היום) לסטוקר חסר חיים להתמנות כמנכ"ל בחברת סרטים בינלאומית? ואיך זה שתמיד יש חניה ברומא?

"אי של שקט" מסתיים בשרשרת אירועים מפתיעים – אחד מהם הוא הופעת אורח של רומן פולנסקי (בתפקיד איש עסקים שרוכש את חברת המדיה בה עובד הגיבור) – הופעת אורח בה הוא כמעט לא מדבר, אך ממלא את המסך בקומתו הקטנטנה. סצינה קצת תלושה, מטרידה אפילו, שלא מתיישבת עם שאר הסרט, אך מעניקה לו שכבה של מסתורין. סצינת הסיום לעומת זאת מצטיינת במתיקותה ומפעילה את חבורת הילדים מול בית הספר בצורה שנועדה בבירור לכבוש את לב הקהל. מורטי (שגם תסרט) והבמאי אנטונלו גרימלדי מוכיחים בלי להתאמץ, שאת אהבת האדם והאמפתיה אפשר למצוא בקלות בכל יום, בגן, בבית הספר, ואפילו בפקקים, בין הנהגים חסרי הסבלנות באיטליה.