יש אנשים שמקבלים את הרעיונות הכי טובים שלהם בתאי שירותים. לי זה קורה במסיבות. איפשהו בין הרחבה לבר, במרווח שבין התנועה, המוזיקה, הפלרטוט, הנגיעה והמתח, המחשבות הופכות - בניגוד גמור להתרחשות כולה - לצלולות יותר. ביום שישי האחרון הלכתי לברזילי, יחד עם כל מי שנמצא אצלי בספר הטלפונים, לשמוע את דיפלו.
בביקור הראשון שלו, לפני שלוש שנים, דיפלו הפך לי, ולא רק לי, את העולם. הוא דיבר בשפה שהיתה נהירה עד אותו רגע בראש שלי בלבד, והצליח לתרגם אותה - בעזרת שני פטיפונים, מיקסר ותיק תקליטים עם יותר מטעמים מהתנור של "לחמים" - לפסקאות קוהרנטיות ששינו את התפיסה המקומית של לא מעט די ג'ייז (בנוסף לאלה שפיתחו תפיסת עולם עצמאית ומקבילה עוד לפני, וקיבלו פתאום גושפנקה). אפשר להסתכל על אותה מסיבה כאיזושהי נקודת אפס מחודשת בחיי הלילה המקומיים, שלאחריה שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר. פתאום השילוב ההטרוגני בין גריים (ומאוחר יותר דאבסטפ), פופ, אלקטרו, ביילה-Fאנק, היפ-הופ, בולטימור קלאב מיוזיק ודאנסהול לא רק שנהיה אופנתי, הוא הפך לתו תקן; לקונבנציה. סטים הפכו מרומנים לנובלות לסיפורים קצרים ומהם לפואנטות בלבד, ללא כל עלילה שתחבר ביניהם; שעה וחצי של שיאים שרודפים אחד אחרי השני, לא רק במעבר בין הקטעים, אלא גם בתוך הקטעים עצמם (ובאמת, מי שרוצה להקשיב לסט שלם שמורכב מקטעים של סוויץ' שיהיה לו לבריאות).
זה כמובן לא בהכרח תמיד דבר רע - לפעמים רצף של להיטים לוהטים הוא כל מה שאתה רוצה לשמוע כשאתה שיכור על הרחבה ב-4 בבוקר - רק חבל שההפיכה של היוצא מן הכלל למוציא מן הכלל, העניקה לאמירה הייחודית של פעם ממד מעט נבוב, שבו התפל הוא העיקר - ההייפ. ובהייפ כמו בהייפ, מה שקובע הוא לא איכות המוצר, אלא הדיבור שמצליחים ליצור עליו (וזו כמובן הכללה). המירוץ הוא לא אחרי הקטעים הכי טובים שיתחברו ביחד למסיבה הכי טובה, כי אם לקטעים-רמיקסים-רי:אדיטים הכי חדשים, שיעשו הכי הרבה רושם. בחיי שהייתי השנה בכמה מסיבות שבהן היה נדמה לי שהדבר הכי חתרני שיכול לקרות בהן הוא שהדי ג'יי יחתוך לכמה קטעים של טייסטו, כדי להמם קצת את הקהל.
דיפ שיט
אם לחזור לדיפלו, הרי שביום שישי האחרון הוא נפל למלכודת שהוא עצמו טמן. רצף שבלוני של להיטים שבלוניים שהיו מתאימים גם בחתונה, בין מעגל מתופפים לבופה של המתוקים, כשרק "ריקוד רומנטי" של ישי לוי היה חסר לו שם. לפניו ואחריו ניגנו הדי ג'ייז המקומיים מוזיקה יותר מעניינת, יותר מאתגרת, יותר מחדשת ויותר מגובשת מזו שנתן הנסיך מפלורידה, מה שלא הפריע לקהל להגיע מאוחר וללכת מוקדם, ישר עם הירידה של דיפלו מהעמדה.
יש שני הסברים אפשריים לסט השכונתי של דיפלו בברזילי, שכלל לא הזכיר את הטור דה פורס ההוא בכליף. הראשון הוא שדיפלו רואה בנו ילידים מפגרים מהמזרח התיכון שמכירים רק שירים מלפני שלוש שנים. הביקורים הקודמים שלו, וההתקשרות שלו עם די ג'ייז מקומיים דוגמת סוליקו ובוטניקה, כבר היו אמורים להבהיר לו שזה ממש לא המצב. ההסבר השני הוא שאחרי שנשלף להיט אחד דיפלו הגיע לנקודת אל-חזור אנרגתית עם מומנטום עצום, אותו הוא פחד לאבד. בכל מקרה מדובר בסט שהביך בעיקר אותו. בואנה, בן אדם, איפה הפאסון? הרי בארצות הברית, או בפאבריק בלונדון זו לא המוזיקה שאתה מנגן, אז למה כאן כן? יום קודם לכן, בקול הקמפוס, הוא נשמע אחרת לגמרי, אז מה גרם לו לשלוף דווקא את כל הקלפים הבטוחים ולא לסמוך על הקהל שיסמוך עליו? מה זה הזלזול הזה? בשביל לטחון עוד פעם את "Welcome to Jamrock" של דמיאן מארלי, או "Hip Hop" של דד פרז, שמאז "בלוק פארטי" של דייב שאפל בכלל כבר אי אפשר לשמוע, אף אחד כאן לא צריך אותך. או כל די ג'יי אחר שמבלבל בין הברזילי לטראסק. שם לפחות הקווארבו 1800 בחינם.
מגה בעיר
עוד עניין בסוף השבוע האחרון הגיע דווקא מפרויקט הסבר פניך לתייר המוצלח שנערך ב"טיים אאוט". בעקבות עליית קרנה של תל אביב כאתר תיירות, החליטה לבדוק מערכת המגזין את כל הפרמטרים בתל אביב שאמורים להשפיע על התייר הצעיר הממוצע. בעוד שעם רוב המסקנות פחות או יותר הסכמתי, דווקא הערה אחת צרמה לי מאוד - הטרוניה כי אין בתל אביב מגה-קלאב ראוי.
המגה-קלאבס, הגיע הזמן לומר זאת בקול רם, היו ונשארו פיקציה של בעלי מועדונים חמדניים. אם פאבריק בלונדון - מטרופולין עצום ואחת הערים המתוירות בעולם - מכיל בתפוסה מלאה על פני שלושה חללים 1,500 איש, אין סיבה שבישראל בכלל, ובאזור א' בפרט, יהיו מועדונים גדולים יותר מכאלו המסוגלים להכיל 600 איש, ובטח שלא שלושה מגה-קלאבס ראוותניים כפי שקרה בתקופת ה-TLV-אומן 17-ווקס. לא לחינם, אחד המועדונים שהחזיקו כאן הכי הרבה זמן היה הלמון האינטימי. גם אלנבי 58 לא היה מועדון באמת גדול ובכך היה סוד קסמו. האינפלציה של תחילת העשור היתה אנומליה חסרת פרופורציות שבסופו של דבר הותירה שלדים חסרי של מועדונים לא מתפקדים (שגם בזמן אמת היו בעייתיים ביחס שלהם לקהל, במחירים בבר ובנגישות לשירותים). אין באמת תכנית עסקית שתוכל להצדיק קיום של מועדון כמו האומן 17. אלא אם אתם קוראים ללדחוס פעם בשנה 3000 איש לתוך אותו חלל תכנית עסקית.