איפה הסאונדמן? על איכות הסאונד המחרידה בהופעות בישראל

אחת הנטיות היותר מעצבנות של התרבות האלטרנטיבית ומחולליה היא הדחף התמידי לצאת כנגד עצמה. הצורך האובססיבי של צרכני תרבות בחתרנות, ולו לשם החתרנות, מביאה לכך שברגע שמבליח חשש שמא מוצר או דעה כלשהם החלו לגלוש מגבולות השסק אל עבר הפריפריה, מיד קם החתרן התורן, לרוב עיתונאי, ומכריז על חוסר הרלוונטיות של מוצר או דעה ואלו. הפרובוקציה התורנית בתחום יצאה השבוע מישבנו של גון בן ארי, אשר בטורו שבמוסף "7 לילות" החליט למחות כנגד, תחזיקו חזק, חוסר שביעות רצונם של צרכני ההופעות החיות בישראל מאיכות הסאונד השגורה בהן. בן ארי התייחס למספר תלונות, אשר העיבו על שלוותו הפנימית במהלך ההופעה של הברידרז לפני שבועיים בזאפה. על פי בן ארי, התעסקות בזוטות כמו סאונד שעה שקים דיל עומדת על הבמה מולנו הינה טרחנות, אשר עומדת בסתירה למהותה של תרבות הרוק'נ'רול. לא פחות.

ובכן, גון, גם אני, ממש כמוך מעריץ קים דיל נלהב. וגם אני, ממש כמוך, אשמח לראות אותה על הבמה אפילו אם היא תעמוד שם ותחטט באוזן עם המפתחות של האוטו שלה. אבל בניגוד אלייך, מטורף ככל שזה ישמע, הייתי שמח לו היתה ניתנת לי ההזדמנות לשמוע אשכרה את מה שיוצא לה מהפה במקום את בליל הסאונד הצורמני שנשפך מן המגברים במשך שעה וחצי ברציפות, מבלי שאותה ברייה חדלת האישים המכונה "סאונדמן" תעשה משהו בנידון.

זה לא סוד שאיכות הסאונד בהופעות בארץ הינה מחורבנת באופן גורף. אין זה משנה אם מדובר בהאנגר, בבארבי, בזאפה, או בסתם קבצן שמנגן בטרומבון ליד דיזינגוף סנטר, הרוב המכריע של ההופעות בהן הייתי בארץ נשמעו כאילו על עמדת הסאונד מופקד בטהובן – המלחין החירש או הכלב, זה לא באמת משנה. מה שכן משנה זה שמסיבה כלשהי, שאיננה ברורה כלל ועיקר, טרם נולד בארץ האדם אשר יהיה מסוגל לגרום לסולו גיטרה להישמע טוב בהופעה חיה. הנטייה הרווחת בקרב סאונדמנים בארץ היא ליצור חומת סאונד של בס-תופים, אשר משתלטת לחלוטין על המוזיקה וחוסמת לחלוטין כל ניסיון של כלי נגינה אחר להרוויח עבור הנגן שלו את המשכורת. המדהים הוא שפעמים רבות לא מדובר בדקויות הברורות רק לחדי שמיעה, אלא בטעויות פטאליות שכל אדם שיש לו חצי אוזן פעילה מסוגל להבחין בהן. תוסיפו לכך את העובדה שכל מועדוני ההופעות הרציניים בארץ מצטיינים באקוסטיקה של לול תרנגולות, ותבינו מדוע כמעט בכל הופעה ניתן למצוא אנשים המכסים את אזניהם בידיהם ומביטים מעלה בתחינה לקב"ה בתחינה למעט רחמים.

מסופקני אם אדם אשר מבין משהו במוזיקה מסוגל לטעון ברצינות שאיכות סאונד בהופעות חיות היא לא עניין אלמנטרי. ההאנגר, זאפה ושות' אינם בוחרים להעניק לנו סאונד מחורבן מתוך אינטרס לשמר תרבות פאנק אותנטית, אלא פשוט מתוך זלזול ו/או חוסר מקצוענות. עובדה היא שגם במועדונים האותנטיים ביותר, בארצות בעלות מסורת מוזיקלית מעט מכובדת משלנו כמו ארה"ב ואנגליה, ישנו סאונד מהוקצע ואיכותי גם בזניחות שבהופעות החיות. ברצינות, מישהו חושב שג'ואי ראמון ניגש לסאונדמן אחרי הופעה ב- CBGB ואמר לו "שמע חביבי, הסאונד טוב מדי. תעשה טובה תרופף קצת את המגעים כדי שהקהל לא יחשוב שהשתכנזנו"? המינימום שמקום כמו הזאפה יכול לספק לנו זה סאונד סביר, ואם אפילו את זה הוא לא מסוגל לעשות מוטב שנלך לקפוץ מול בולדוזר שמטרטר – יהיה מי שיהיה מבסוט מהרעש האותנטי; אני אהיה מבסוט שחסכתי 200 שקל, ופרנק זאפה זצ"ל יחסוך היפוך או שניים בקברו.

תגובת זאפה: "אף אחד כאן לא מזלזל בקהל. אנחנו משקיעים הרבה מאוד כסף בסאונד ואקוסטיקה ובהופעה של הברידרז אפילו תגברנו את הציוד שיש לנו. ההעדפה של סאונדמן של להקה זו אחרת, היא כבר מעבר לשליטתנו".

תגובת שאול מזרחי, בארבי: "זה לא סוד שבישראל כולם הפכו להיות טכנאי סאונד ומבינים גדולים. נכון מאוד שכולם מדברים רק על הסאונד ואני חולק על כל הנאמר מסיבה מאוד פשוטה: אין אנו מזלזלים חס וחלילה כפי שנאמר בכתבה. בארץ מושקעים במערכות סאונד סכומים לא מבוטלים הרבה מעל מועדונים באותם סדרי גודל בחו"ל ואני מציע לשלוח את אותו כתב לשמוע ולהשוות. זה מביך לחשוב שזו הגישה שלנו. יצוין שלא מעט אמנים בינלאומיים (מתיסיהו, גאטר טווינז, סטיל פולס), שהציבור הישראלי נופל לרגליהם מרוב הערצה החליט להקליט את המופעים שלהם במועדונים שלנו ולא בחו"ל".