הלהיט של סול אסיילום: באסה או קלאסה

אני לא סומך על אנשים שלא חופפים את השיער שלהם. אומרים שהעיניים הם השער לנשמה, אבל השיער הוא צוהר לאישיות. משיער מטונף אפשר ללמוד כל כך הרבה על הבן אדם. בעוד שיש שכונות שבהן טינופת היא עניין של חוסר ברירה, יש מי שבוחר להבליט את הלכלוך, לקדם אותו ולהפוך אותו לסמל המסחרי שלו. הכוונה היא דווקא לא לזמרי רגאיי (רסטות הם ראסטות) אלא לרוקרים, שרואים במקלחת, בסבון ובשמפו אויבים אכזריים לפחות כמו מוסד הגמילה. וכן, וינונה ריידר היתה חברה של כולם.

הרזומה המצחין של ריידר לא ממש מפתיע, בהתחשב במראה שלה. בסרטים היא אולי ילדה טובה שלא הולכת לישון בלי לצחצח שיניים, אבל כל מי שראה תמונות פפארצי של וינונה לאורך שנים יודע שכדאי לתפוס ממנה מרחק, ולא רק אם יש לכם דברים יקרי ערך בארנק. סחבות מהוהות, שיער מדובלל, שחור בציפורניים וצהוב בשיניים - מנו את המכה ההיגיינית האהובה עליכם והיו בטוחים שהיא נמצאת בארסנל הטיפוח של וינונה. הסיפור הזה מכעיס במיוחד כי וינונה היא לא סתם איזה מלעונה, אלא בחורה עם פוטנציאל שפעם אחר פעם מבזבזת אותו על חמורים עם דונג באוזניים וגיטרה ביד.

מבין כל בני הזוג הרבים שהיו לה עד היום נותרים שניים בתור הדוחים ביותר - אדם דוריץ, הסולן של קאונטינג קרוז ודייב פירנר, הסולן של סול אסיילום. השאלה כאן היא לא רק מי מהם זקוק במיידי למנה גדולה יותר של די.די.טי, אלא מי מהם אחראי לקטסטרופה מוזיקלית חמורה יותר - האם זהו "מיסטר ג'ונס" של קאונטינג קרוז, או "Runaway Train" של סול אסיילום. עם כל השנאה שלי ל"מיסטר ג'ונס" (פרט טריוויה: זהו "הבאסה או קלאסה" הראשון שנכתב, אי שם לפני שלוש וחצי שנים), הרי שבשני המדדים, המנצח הבלתי מעורער הוא פירנר. אלוהים, השיער שלו הוא באמת מלכודת חיידקים, כינים וגיריות.

כש"Runaway Train" הפך ללהיט ענק, סול אסיילום כבר היתה להקה וותיקה מאוד. היא קמה בתחילת האייטיז במינסוטה ונחשבה לאחת מלהקות הקולג'-רדיו הפופולאריות ביותר, אי שם בין REM לריפלייסמנטס. רף המכירות התחיל לנוע כלפי מעלה עם פריצת הגראנג', כש"Somebody to Shove", שיר לא רע בכלל (כשמגיע אז מגיע), הפך ללהיט אלטרנטיב בסדר גודל בינוני. לא פחות מהדיסטורשנים והפזמון הקליט, גם הזוגיות של פירנר עם וינונה לא הזיקה בכלל, וזרקה על הלהקה עוד קצת אור.

ואז הגיעה הבלדה "Runaway Train" עם הקליפ הצדקני על הילדים שנעלמים ברחבי אמריקה. נשבע לכם שמשהו כמו שנה, בכל פעם שפתחתי MTV, השיר הזה התנגן ובכל פעם ראיתי את תמונות מבוימות של נוער במצוקה שאמורות היו לעורר בי מודעות, אבל איכשהו נראו מזויפות ומעוצבות מדי. הייתם יכולים לחשוב שגם השיר עצמו מדבר על התופעה המצערת הזו, אבל זהו כלל לא המצב. "Runaway Train", אם אני מבין נכון, הוא בכלל שיר על בריחה נפשית, כלומר התמכרות לסמים של אנשים עם פוטנציאל, שהסם הוא מפלט עבורם כדי לחמוק מעומס הציפיות. כך או כך זהו טקסט מביך, בנאלי, אדיוטי ומוסרני. אם משווים את "Runaway Train" לשירי ההתמכרות של ליין סטאלי ואליס אין צ'יינז, שיצאו גם הם באותן שנים פחות או יותר, מבינים שהוא בכלל לא כותב את הטקסט מנקודת מבט של מישהו שאי פעם היה מכור, אלא מקלישאות אל-סמיות טיפוסיות; גבבה פטרונית שמתחזה לסבל אותנטי. אל מול שורות כמו "I want to taste dirty, stinging pistol/ In my mouth, on my tongue/ I want you to scrape me from the walls/And go crazy like youve made me " של סטאלי וג'רי קאנטרל (ב"Dirt" מתוך "Dirt"), מגיעות שורות מתנחמדות כמו "Bought a ticket for a runaway train /Like a madman laughin' at the rain / Little out of touch, little insane / Just easier than dealing with the pain".

אני זוכר את ההלם שעבר בי כששמעתי את "Runaway Train" לראשונה. לא יכולתי להאמין שזו אותה להקה מ"Somebody to Shove"; הייתי בטוח שבטעות נפלתי על עוד להקת רוק ישראלית שהתקליט האחרון שהיא שמעה היה "Desire" של דילן (עם כל הכבוד). גם היום, 15 שנה אחרי, הוא נשמע צייטגייסט של רוק ישראלי - הכניסה של התופים בהתחלה, הסאונד של הגיטרה האקוסטית, השירה המוגברת והמתחנחנת של פירנר והסי-פארט שמתחכם אבל לא מוסיף מלודית שום דבר - כולם השפיעו עמוקות על הטריקים המשומשים בחדרי החזרות המקומיים. זה והסלידה ממקלחת טובה.