פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טווין פיקס

      הגאטר טווינז פירקו את הבארבי בהופעה אתמול, אבל הסטנדרט הגבוה שנשאר לעינב שיף מהפעם הקודמת, מנע ממנו את הכניסה לגן עדן

      ההופעה של הטוויילייט סינגרס בישראל הייתה אחד הימים המאושרים בחיי: קמתי משפעת של שבוע בדיוק ליום ההופעה, גילחתי זקן של מחלה ואחרי ההופעה חיכתה לי פגישה שנייה עם בחורה. באותו יום נשמתי את הזיעה של גרג דולי והתקררתי מהמקפיא של מארק לאנגן, התאבדתי שלוש פעמים לפחות על רגליים של צופים מסכנים ודפקתי את הראש בקיר האמיתי כל כך של אחת הלהקות הכי אהובות באלטרנטיבה הישראלית וכל כך בצדק. אחרי ההופעה, מתנשם ומגואל בדם שדולי ירק שם בפרצוף של הבארבי פגשתי את הבחורה. שלושה ימים אחרי, היא הודיעה לי בטלפון שהיא מעדיפה לחפש מישהו שדומה קצת יותר לסולן להקת רוק.

      שנתיים אחרי, ואת תל אביב מכסים שלטים המבשרים שדולי ולאנגן חוזרים "לפרק את הבארבי" והחששות בועטים בבטן. האלבום של הגאטר טווינז היה בינוני, בוודאי בסטנדרטים של שני מוזיקאים נפלאים כלאנגן ודולי. "סאטורנליה" סבל מסתימה בצינור שמחבר את המערב הפרוע שמתקיים בשני המוחות האלו, אותו צינור שקילף את הייסורים של השניים במסרקות ברזל בין טריפ לגמילה, שכרות ופיכחון. הרי הכוח של דולי תמיד היה בשקיפות המלאה שבה ניהל את חייו דרך השירים, שבהם לא הפסיק להלקות את עצמו וסביבתו וכך גם לאנגן, שגם הוא לא ממש דובון אכפת לי. האם יכולות העל שהדגים דולי (בסיועו של לאנגן כמובן) בסיבוב הקודם, ינצחו גם את השירים שלו עצמו?

      מי שענה לעצמו "לא" על השאלה הזו ולא הגיע למופע, מתבקש לשים על עצמו שלט "תבעטו בי" בגודל של בלומפילד ולהתחנן שיזכה לראות ולו רק את הכרס המבצבצת של דולי. הערפד הבן-אלף הזה, חתיכת טיפוס שלא פלא שכתב על עצמו שורה כמו "אני אגרום לך לבכות", עלה לבמה כאילו הוא נולד בשירותים של הבארבי ויחד עם לאנגן, כבר לא בתפקיד אורח אלא עובד במשרה מלאה, באמת שחזר לפרק את העיר. אחרי פתיחה סבירה עם שני השירים הראשונים באלבום של הגאטר, הלהקה מנגנת את הריף של "Bonnie Brae" מהאלבום האחרון של הטוויילייט. אני בינתיים מחפש את הבחורה שאולי התחילה גם לאהוב רוק'נ'רול ולא רק לשכב איתו. אני לא מוצא אותה, והם ממשיכים ל"Idle Hands". הקהל צועק כל מילה ואני נשבע שראיתי את לאנגן מחייך.

      לך תתחרה בגרג דולי

      הגאונות של דולי ולאנגן בהמשך ההופעה, התבטאה בכך שהם לא התחפרו בחומרי הגאטר טווינז וידעו היטב לנגוס בכל צד של העוגה; מקאברים ועד שיר של הסקרימינג טריז ("Change Has Come", היו ימים בסיאטל). בנוסף, החום השורף מפתח חולצת הצווארון של דולי, הפלירטוט הבלתי נגמר שלו עם הקהל בתנועות ידיים, הכריזמה הכוחנית של לאנגן והסולואים הגדולים מהחיים של דייב רוסר, מגמדים את הצורך בשיר עצמו ובזיהוי הפורמלי שלו. הם מגרשים את שדי הניימדרופינג והופכים את הרוק'נ'רול ליצור ענק ורעב שיונק עוד ועוד מהרצון החופשי ומחוש הביקורת עד שאלו הופכים לכדורי רגל קטנים ומפונצ'רים. סאונד, חוק העישון, חוק המי נותן לאסף אבידן לחמם הופעות כאלו – כולם עבדים של דולי ולאנגן, שפוטים ומסכנים לעומת העוצמה של סולן שמתיישב על צד שמאל של הבמה וממוטט גברים ונשים רק עם העיניים. לך תתחיל עם הבלונדינית שלידך כשגרג דולי שר מולה את "קינג אונלי".

      למרות הופעה מצוינת והדרן מבריק, אני חייב להודות שזו לא הייתה אותה החוויה של הפעם הקודמת. אחרי המלחמה והביטול של דפש מוד, תחושת אובדן הדרך של הרוק הישראלי התפל והפיצוץ הראשוני של הפגישה עם דולי ולאנגן פרסו למוזיקה שטיח אדום שאפשר יהיה לטנף באפר סיגריות ואלכוהול. אבל מאז השתנו הדברים והמוזיקה הישראלית לא מתקרבת למתן תשובה לגיטימית לאנרגיה של דולי ולאנגן. בנוסף, מוזיקה לא יוצרת מצבי רוח, היא לא מולידה שמחה וגם לא מבשרת עצב, היא סם אמת שלא מאפשר לך לשקר לאדם שהכי קל לשקר לו, לך עצמך. לפני שנתיים דולי ולאנגן לקחו אותי לטיול לגן עדן גם בגלל האירועים שקדמו להופעה ואלו שבאו אחריה. הפעם, הם רק נתנו הופעת רוק'נ'רול.

      הגאטר טווינז בהופעה, מועדון הבארבי בת"א, 3.9. הופעה נוספת, הערב.