הרבה לפני איימי ווינהאוס: דאסטי ספרינגפילד - הלבנה עם הנשמה שחורה

לפני כשלושה שבועות, ב-15 באוגוסט, הלך לעולמו בגיל 91 ג'רי וקסלר - עיתונאי מוזיקה, מפיק ואחד מהאנשים הבכירים ביותר בתעשיית המוזיקה האמריקאית מאז שנות החמישים. וקסלר היה מראשי אטלנטיק רקורדס, הוא היה בין האחראים להבאת הרית'ם אנד בלוז – מושג שהוא עצמו המציא – והסול השחור להמונים, ואם ראיתם אי פעם סרט תיעודי על סול לא יכולתם לפספס את היהודי הזקן שיושב בכורסה ומדבר על אלילי הסול כאילו הוא מדבר על שותפיו לברידג' בבית האבות בפלורידה. כשנשאל פעם מה הוא רוצה שיכתבו על המצבה שלו, ענה וקסלר: "שתי מילים: יותר באס".

ג'רי וקסלר הפיק, בין היתר, את אריתה פרנקלין, ווילסון פיקט וריי צ'ארלס, אבל אני בוחרת להספיד אותו עם אלבום קלאסי אחד, שוקסלר עמד בראש צוות ההפקה שלו, לפני ארבעים שנה בדיוק: אלבומה הקלאסי של דאסטי ספרינגפילד, "Dusty in Memphis", שהוקלט בספטמבר 1968 ב"אמריקן סטודיוס" בממפיס, טנסי, ויצא בינואר 69'.

דאסטי ספרינגפילד נפטרה מסרטן השד ב-99'. במשך השנים הפכה דאסטי - שהנטייה המינית שלה תמיד הייתה עניין ספקולטיבי למרות שהיא רמזה פה ושם שהיא דו-מינית - לגיי אייקון ענק, אותה החזירו הפט שופ בויז לאור הזרקורים באייטיז בלהיטם המשותף "What Have I Done to Deserve This?", בעקבותיו כתבו לה ניל טננט וכריס לואו עוד שני שירים מצוינים. באייטיז אולי נתפסה ספרינגפילד כדמות קאמפית עם שיער ענק, ציפורניים מודבקות ולוק של דראג-קווין, אך בסיקסטיז היא הייתה זמרת הסול הלבנה הגדולה ביותר שהעולם ידע.

הרבה זמרים בריטיים בסיקסטיז היו בעלי "קול שחור": סטיב מאריוט מהסמול פייסז, אריק ברדון מהאנימלז, ואן מוריסון האירי וטום ג'ונס הוולשי, כולם הושפעו מזמרי הסול האמריקאים, אך דאסטי הייתה הקול הנשי המרכזי של מה שקיבל את הכינוי "סול תכול עיניים". אם היום האנגלים מאוהבים באיימי וויינהאוס ודאפי (השנייה, שבחרה לוותר על שמה הפרטי ולקרוא לעצמה בשם המשפחה שלה, דאפי, כמחווה לדאסטי, היא כמובן חיקוי עלוב ותו לא), הרומן של הקהל הבריטי עם הסול הולך אחורה עד לראשית ימי הז'אנר.

עוד לפני שקמה סצינת הנורת'רן סול המאוד ספציפית בצפון אנגליה כתגובת נגד לסול שהיה פופולרי במיינסטרים, היו מצעדי אנגליה מלאים בצלילי מוטאון וסטאקס. בכלל, באנגליה הפתיחות של הקהל הלבן למוזיקה שחורה שבאה מאמריקה תמיד הייתה הרבה יותר גדולה מאשר בארצות הברית, כי באירופה זה לא לווה באימפליקציות הפוליטיות שהיה לדבר באמריקה.

דאסטי ספרינגפילד, שנולדה בשם מרי אובריאן, נהייתה כוכבת בין לילה, מהרגע שהוציאה את סינגל הסולו הראשון שלה, "I Only Want To Be With You", בסוף 63', איתו גם פרצה לאמריקה במסגרת "הפלישה הבריטית". אחרי הצלחה עצומה במולדתה במשך מרבית שנות השישים, המניות שלה התחילו לרדת לקראת סוף העשור עם עלייתם של צלילים פסיכדליים ונסיוניים יותר. הטרנד החדש צמח מהאנדרגראונד ולפתע נחשב הפופ המיינסטרימי של דאסטי למאוד לא קולי. הרוח ההיפית של קיץ האהבה הפך פתאום את דאסטי – עם ה-Beehive המחומצן על הראש, האיפור השחור הכבד ושמלות הערב המנצנצות – למראה די מיושן.

דאסטי בשום פנים לא רצתה להפוך למופע בידור נוסטלגי, אז היא החליטה להחיות את הקריירה שלה באמריקה, ולא סתם באמריקה אלא בממפיס, טנסי – ביתם של אולפני סטאקס ואחד המקומות בהם פעם לב הסול האמריקאי. היא חתמה עם אטלנטיק רקורדז, חברת התקליטים של אריתה פרנקלין, וטסה לממפיס לעבוד עם ג'רי וקסלר, אותו העריצה על עבודתו עם אריתה ועם ריי צ'ארלס. התוצאה בסופו של דבר הייתה מדהימה, אך הדרך לשם לא הייתה קלה.

וקסלר הכין רשימה של כמאה שירים בשביל דאסטי, אבל היא לא אהבה אף אחד מהם. אחרי חודשים של ייסורים הם הצליחו להחליט על 11 שירים, אבל גם אז, לקח עוד הרבה זמן עד שדאסטי הסכימה לפתוח את הפה. בסרט התיעודי עליה, "Definitely Dusty", סיפר וקסלר שעברו שבועיים של עבודה באולפן עד שדאסטי הסכימה להתחיל לשיר. הסיבה, בדיעבד, הייתה חוסר הביטחון האדיר שלה ורגשי הנחיתות שלה לעומת כוכבי הסול האמריקאים. "כל מה שג'רי עשה זה לדבר על אריתה", הודתה ספרינגפילד, "ואותי זה ממש הפחיד".

באופן שיטתי סירבה דאסטי לאשר את הביצועים שהקליטה. וקסלר העיד שהיא הייתה פרפקציוניסטית ברמות קיצוניות, עד כדי אובססיביות חולנית, ושהיה קשה מאוד להביא אותה למצב שבו היא מרוצה מהתוצאה. מכיוון שדאסטי הרגישה שהרוחות של ענקי הסול שהקליטו באותו אולפן בממפיס משתקים אותה, הקלטת השירה נאלצה לעבור לאולפן מושכר ברחוב 57 בניו יורק. דאסטי הייתה מאוד ביקורתית כלפי עצמה והיו לה סטנדרטים מאוד גבוהים. על פי עדותה היא הרגישה הרבה פעמים כמו תרמית, כמו מישהי שמתחזה לזמרת שחורה, ולקח לה הרבה זמן להתגבר על התחושה הזאת. ג'רי וקסלר עזר לה לעשות את זה.

על הפקת האלבום חתומים וקסלר ועוד שני שמות בכירים בתעשיית המוסיקה האמריקאית שהלכו לעולמם בשנים האחרונות: המפיק הטורקי-אמריקאי אריף מרדין, שהיה אחראי על העיבודים, וטכנאי ההקלטות טום דאוד, שנעזר באולפן בטרי מנינג, שבכלל נשלח מטעם מגזין ה"אן.אם.אי" הבריטי לסקר את האירוע ובסוף נשאר לעזור (וגם פרסם כתבה ב"אן.אם.אי" תחת הכותרת "ממפיס מתאהבת בדאסטי שלנו").

האלבום "דאסטי אין ממפיס" היה פריצת דרך. זאת הייתה הפעם הראשונה שזמרת בריטית לבנה מגיעה לדרום ארצות הברית ומקליטה אלבום סול ורית'ם אנד בלוז, בהשתתפות מיטב מוזיקאי הז'אנר האמריקאים. ההרכב Sweet Inspirations של סיסי יוסטון (אימה של וויטני) שר קולות רקע, ועל הנגינה היו אחראים ה- Memphis Cats בהנהגת הגיטריסט רג'י יאנג והבאסיסט טומי קוגביל, שניגנו לפני כן עם ווילסון פיקט וגם עם אלביס. האלבום גם כלל שירים של מיטב הכותבים של התקופה, כמו ג'רי גופין וקרול קינג, ברט באכארך והאל דיויד, רנדי ניומן (שאז עוד לא היה כל כך מוכר) ואחרים.

האלבום הזה עלול להישמע קיטשי לאוזניים עכשוויות, אבל מבחינת איכות האלבום הזה הוא ללא רבב. הוא הניב להיטים רבים, כמו "Breakfast in Bed", אותו ביצעה במקור זמרת הסול האמריקאית בייבי וושינגטון, שהייתה בין הזמרות האהובות של דאסטי, ו"The Windmills of Your Mind", אך הלהיט הגדול ביותר היה "Son of a Preacher Man", שהפך ללעוס עד גועל בעקבות הפסקול של "ספרות זולה".

ב-69' הגיע הסינגל למקום העשירי במצעד האמריקאי ולמקום התשיעי באנגליה, ולמעשה היה הלהיט הגדול האחרון של דאסטי, עד לקאמבק שלה באייטיז בחסות הפט שופ בויז. האירוניה היא שהשיר נכתב במקור עבור אריתה פרנקלין, אך אריתה דחתה אותו, ורק אחרי שהיא שמעה את הביצוע של ספרינגפילד היא שינתה את דעתה והחליטה להקליט אותו בכל זאת.

חוסר הבטחון של ספרינגפילד וההערצה שלה לפרנקלין גרמו לה להאמין שהביצוע של אריתה טוב משלה. מה שדאסטי מעולם לא הבינה, ומרתה ריבס מ- Martha and the Vandellas ניסתה להסביר בסרט התיעודי עליה, זה שזמרות הסול השחורות העריצו את דאסטי לא פחות ממה שהיא העריצה אותן. אם בשבילן זה היה קוריוז משעשע כשזמרות בריטיות כמו לולו או סילה בלאק עשו קאברים לשירי מוטאון, כשדאסטי עשתה את זה, אף אחד לא צחק. כולם – לבנים ושחורים כאחד – הביטו עליה כלא מאמינים. כשדאסטי ספרינגפילד פתחה את הפה הילדה הקתולית הביישנית וחסרת הבטחון מרי אובריאן נעלמה כלא הייתה, ובמקומה הופיעה דיווה עם קול ענק, אוורירי וחד פעמי בשם דאסטי.

דאסטי ספרינגפילד, "Dusty in Memphis" (אטלנטיק רקורדס)