היי בנטורל

יש את הימים האלו, ימים שכמו להכעיס, עושים את כל מה שביכלתם כדי להוציא אותך מדעתך. בקיץ, זה שכולם ממהרים להספידו, הם באים מהר מדי, חם מדי, וקרוב מדי. אדם בתוך עצמו הוא גר, ומה יעשה כזה הלומד עדיין איך להגות מילים, את עצמו? לומד להבין היכן הוא גר וחשוב מזה, למה הוא גר בתוך עצמו. הדרך הרגילה החוצה, זו שמלוווה בנשיפת סילון עשן חמחמץ חסומה, ועל יציאות החירום עוד מוקדם לדבר. עדיף. הטירוף הרי אורב פה בכל פינה. תסתכלו על הטלוויזיה שלכם או בעיתונים שאונסים אותנו לכותרות שרק גדלות ומאדימות. עדיף לשתוק ולהיות בת יענה הטומנת ראשה בתוך האספלט הרותח, מאשר לצקצק בשפתיים ולהגיד איזו זוועה, איזו זוועה.

הימים האלו. כוס אימם. ימים שכמו להכעיס, אתה מתקפל כמו אולר לתוך הקטנוניות של הבעיות הקטנות שלך – ביחס לאלו הכביכול חשובות וגדולות אך בעלות קשר רופף, אם בכלל, לעשרים וארבע-שבע שלך – כי זו אולי הדרך היחידה לחלץ חיוך. מציאות. איזו המצאה מטופשת. ימים שנמאס לך מהכל. אבל ממש מהכל. גם מדברים שאתה אוהב. במיוחד מהם. האוכל לא מה שהיה פעם, הסקס עם החברה כבר מזמן הפך לסוג של מחוייבות כזו שבסוף צריך לעשותה, כמו לנקות את הבית מתישהו. האקסית, זו שאתה חושב עליה בזמן שאין מה לחשוב עליו, נראתה מאד מאושרת עם עוד איזה חתיך מוצלח שלפת את אותו תחת דובדבני שממשיך להטריף את דעתך. המוזיקה בבית שלך נשמעת חד גונית, אנשים בעבודה עושים ככל שביכלתם כדי להשניא עצמם, הרדיו תמיד היה מעפן והלילה יתושי ולח. אלכוהול לא רק יקר אלא גם מטמטם, אך בלעדיו אנשים נראים רק מכוערים ובאיזשהו מקום מאלחש - שמצליח ליישב בתוכו את הסתירה בין מקומם למנחם - אתה יודע שכלום לא ישנה את זה. אולי ילדים, אבל זה כבר סיפור מטור אחר.

יש את הימים האלו. לעזאזל, 10 חודשים, 300 ימים לערך של סחיות ומשהו בי עדיין לא מבין. לא מבין איך אנשים מצליחים לחיות ככה, לתמיד. איך זה מרגיש בלי לא-להרגיש לכמה רגעי חסד? בלי לשחרר איזה חלק מכווץ ומודאג ולעסותו ב-THC משובח. איך ממשיכים לחיות עם הידיעה שתמיד יהיה גרוע יותר. זה אמור לנחם במשהו? זה אמור להקל את החיים תחת שמיי הדיסטורשן הישראלי חסר הרחמים שלנו? אולי באמת כדאי שיזרקו אותנו לים, לא? מקסימום נירטב. נעשה פעילות גופנית, שחייה, משהו. שיקרה משהו. איפה, עדיין תקוע בעיר. כולם מדברים על ילדים מתים ועל מבוגרים שמתים להיות משהו שלא הצליחו להיות כשהיו ילדים. ריאליטי. איזה מילה מפגרת. אבל מפורסמת, זה מספיק לא. זה הכי חשוב. להיות מפורסם. מת או חי זה רק הבדל סמנטי. מדינה שלמה מאבדת את עצמה לדעת על כבישיה ועוד אומרים שלהיות מסטול זו בריחה מהמציאות. מציאות מחוטטת של רוה"מ קטן, משטרה חסרת אונים במלחמת ההישרדות ואיזה אח גדול שאמור להכניס מדינה שלמה לטרפת היא חרא של מציאות. עדיף להישאר בבית. לסגור את התריסים. להדליק מזגן, ג'וינט ולהתסכל באלבום התמונות שלך מהילדות.

כשאני בהלמות המגפיים המקדימים את בואם של ימים כאלו, אני מראש מוותר. עם הטלווזיה הגשמתי חלום רונקנ'רול ישן וזרקתי אותה מהחלון. לא לבריכה אמנם אבל צליל ההתנפצות שלה עדיין מרגיע אותי גם לאחר 4 שנים. להצביע בבחירות נואשתי כבר לפני פעמיים. אם כולם מדברים שביבי יהיה כנראה ראש הממשלה אז באמת חבל לנו על הזמן. מיסים אני עדיין משלם אם כי לא ברור לי בשביל מה, כנראה עוד כמה חודשים שתפרוץ כאן עוד מלחמה, אקבל תשובה במספרים. חקירות מכל כיוון ועדיין נדמה כי הפושעים האמיתיים מחייכים כאן יותר מדי בבטחון השמור לבראד פיט כשהוא מצלם עוד פרסומת לשעונים, הכח נהיה יקר מדי ולא טעים בכלל. אולי גלידה כן.

ימים כאלו. ואתה צחי בלטה שהיה אלוף הארץ בבריחה מהם וזה שנמאס לו להיות אלוף הערק בהתרסקות מולם, מביט. מחכה. כי חייבים לעשות משהו. מחכה. שיעבור הרגע הזה. סופר כבשים, בחורות, מיילים, טלפונים של בחורות, גרמים, אורז אותם בניילון נצמד, מוודא שאף אחד לא ראה, מרחרח את השיגעון, משרבב לשון לטעם בקטנה כמו שילדים עשו פעם לסוללת 9 וולט, להרגיש משהו, כל דבר מלבד היאוש הזה. היאוש המזויין הזה שחייב לעבור. קריז, הופה, נזכרת. קוראים לזה קריז. וזה קריז מהסוג החזק ביותר, כזה מהירואין נראה לידו כמו להתנדנד בנדנדה בגינת דובנוב. קריז של מציאות, אללה יסטור. אני ניגש להביא שתי קורות עץ, מסמרים גדולים פטיש וצועד לכיוון דלת הכניסה. ימים כאלו.