נשים על נפשן

החיוך של קורין אלאל על עטיפת אלבומה החדש לא מבשר טובות. יש בו את הזחיחות האלאלית, שהוציאה אותה מעמדת נביאת הזעם שחיה בתוך קופסה לדודה טורדנית שצובטת בלחי ושרה על ה"כחול של השמים", שדווקא האדימו מרוב עצב למשמע שני אלבומי הסולו האחרונים של אלאל. למעשה, מאז "כשזה עמוק" שיצא בשנת 1997, אלאל עברה שני אירועים מרכזיים שביניהם לא מצאה את נקודת איזון שתביא אותה בחזרה לשיאים אליהם הרגילה את הקהל עד אז: מצד אחד, אלאל וכל הרוק הישראלי איבדו באופן טראגי את ענבל פרלמוטר, ומאז לא נמצאה המוזה שתפרה אותה מוזיקלית. מאידך, היציאה המתוקשרת של אלאל מהארון שחררה את כל הזעם שהיא תיעלה לשירים אפילפטיים, כמעט מנצ'סטריים באופיים ("תן לי קצת ממך" במקור ולא בגרסת האדולן עם יזהר אשדות הוא פוסט-פאנק במיטבו) וסירסה את הגוון המתריס בשיריה.

מתוך תנאי הפתיחה הרעים האלו ואחרי אוסף מקיף שצייר כרונולוגית את צניחתה החופשית, יוצאת אלאל עם אלבום מעבר שמראה שאלאל לא שכחה את מה שרוב זמרות ישראל לא תלמדנה לעולם: כקונספט, "פשוט כל כך" מציג את אלאל כדמות מאד לא פשוטה, שלא פוחדת מהודאה בשבר ("על שפת המזרקה"), בבדידות ובמצוקה. בניגוד לאלאל של השנים האחרונות, הדמות ששרה בטון רדיוהדי לגמרי "ומתחת לבית מי תהום תהום/ ומתחת לתהום לבה של לאות" מבחינה בעיני נץ בקו הדק שמפריד בין השגרה לשיגעון. בכך חזרה אלאל להבריק בכשרון מספר אחת שלה, והוא איסוף טקסטים וסינון חומרים שיציירו דיוקן מעניין של יוצרת בוגרת בקצהו של צומת דרכים. אלאל היא כנראה היוצרת היחידה, שיכולה לסמן את הטקסטים הפחות פולניים של אגי משעול, ומלבד פשלה קשה בשיר "תודה" (מילים של רותי אלאל ומאיר גולדברג, שמשהו רע מאד עובר על כתיבתו בזמן האחרון),כבר שנים שהיא לא נשמעה כמי ששיריה מעלים תהיות על חייה, עד האלבום הנוכחי. כפי שאדישות היא ההיפך מהאהבה, עצם הרצון לגלות את המסך שמאחורי בחירת השירים, להבין מה עומד מאחורי שורות "אני נשברת לעוד סיכוי של התחלה" מצביעים על כך שאלאל הצליחה במשימה הקשה לכל אמן וותיק: להמשיך לעניין מאזינים בעולם מהיר בהרבה מנגינת הגיטרה שלה.

אגב הגיטרה, גם הלחנים של אלאל שהיו כבר במצב של המתת חסד, הונשמו מפה לפה בהפקה המוזיקלית של אלי סורני, שמלבד סטיות קטנות של התלהבות יתר ("ארץ קדושה"), מצליחים לאזן את השירה הנוקשה של אלאל ובעצם לפתוח כפתור בצווארון החולצה של הטקסטים ולתת להם לנשום. את פשטנות היתר שתקפה אותה בשנותיה הרעות מצליח סורני לפרק במעברים חכמים מבית לפזמון. רגע מיוחד שכזה נמצא בסוף שיר הפרנויה "השקט": בבת אחת הלהקה נעצרת ואלאל משחררת צחוק קצר ומקפיא, כמו הליצן-שטן מהספר "זה" של סטיבן קינג. אלאל מעולם לא הייתה מלחינה המחוברת בחוטים לחדשנות מוזיקלית או העזת יתר, אבל הצחוק המצמרר הוא הברקה אפקטיבית שמשחררת אותה מהכישלון להמציא את עצמה מחדש באמת. האתגר הזה ירבוץ על גבה עד הפעם הבאה שבה אלאל תיקרע בין הפיתוי לשיר עוד בלדה אופטימית ומשעממת על הרוגע שבבורגנות, להתמודדות עם האופל והפחד המתחבאים גם במרתפים של מושב גנות. ההישג האמיתי של "פשוט כל כך" הוא שבאמת יהיה מעניין לשמוע גם את האלבום הבא שלה, וזה משפט שכבר חשבתי כי לא ייכתב לעולם על קורין אלאל.

קורין אלאל, "פשוט כל כך" (הליקון)

זהר וגנר שרה את הלילה כמו שאלאל כבר לא תחווה אותו: מילים חודרות, מיניות ובועטות שיכולות לגרום גם למברשות האנאליות מהשירים של ערן צור להסמיק. העיסוק של וגנר בקשר העמוק שבין בשר ונפש הוא מהבוטים והקשים שהיו במוזיקה הישראלית, אך גם מהמרגשים והיפים שידעה תרבות שגם כך הייתה פוריטנית כמשפחה מספר של אורלי קסטל בלום: בקול החורק והלא מכוון שלה, וגנר לא מפחדת להסתיר את הפצעים של אישה לא צעירה, החוששת ממה שיאמרו עליה השכנים. יתרה מזו, היותה של וגנר לא-זמרת הופך את הסליז העמוק שבשירים כגון "חומר זול" או "כמה זה מסטיק" לסיפור חיים אמין, שאי אפשר לדעת אם הוא מציאות או דמיון, או כמו שבעצם הריאליזם מוגדר: גם אם כל זה לא קרה באמת, ההגשה של וגנר הופכת את המסע המורכב מחוויות סמים וזנות לאפשריים בהחלט.

ההחלטה של וגנר להישאר מחוץ לכיוון מדגישים גם את המיקס המהוקצע של אסף אמדורסקי לאלבום, שמצליח לשדך בין הגיטרה של ימי ויסלר (שחתימת המיתרים שלו הופכת מובהקת מפרויקט לפרויקט) לצליל אייטיזי קודר, כאילו שלפו אותו מספרי ההדרכה של הליקוויד.

בזכות כל אלו, "זהר וגנר והמסריחים" הוא כמו בת של רב שמודיעה לאביה שהיא מתחתנת עם ערבי, או הבן של שאול מופז שבחר לשרת בצבא של אורי אבנרי: אי נוחות, גוש בגרון, רגעים מאלפים של כנות ויושר של אישה שאסרו עליה לעשות כל כך הרבה דברים, אז היא בחרה לעשות הכל ובאופן לא מפתיע – יצאה לה המתנה הטובה ביותר לחג לאנשים ששונאים מתנות לחג.

"זהר וגנר והמסריחים", "זהר וגנר והמסריחים" (נערי הגטו רקורדס)