הבלתי מקובלים

"חוצה ישראל" - מדי יום חול ב-17:30 בערוץ 2 (ובשידור חוזר ב-20:30 בערוץ 23) - היא תוכנית האחד על אחד הטובה ביותר בה לא צפיתם מעולם. בשקט בשקט, צומח מתחת לאפנו ירון לונדון ג'ינג'י, דב אלבוים שמו. אלבוים - עיתונאי, סופר מוערך ואיש שיחה - הריץ את שתי העונות הקודמות של "חוצה ישראל" בערוץ 33, האכסניה הממלכתית הרשמית לקבוצות השוליים הטלוויזיוניות, בה כל שעה היא פריים טיים אלטרנטיבי וכל תוכנית היא ביזאר לאספנים. אלבוים מכנס תחת אוהלו את הריג'קטים של תוכניות האירוח, כל הפיגורות הטלוויזיוניות שלא ימצאו לעולם מקום סביב השולחן של אמנון לוי, שלא יפגשו את רפי רשף פנים אל פנים. מועמדי פרדי גרובר ודאיים.

אלבוים, איש ספר וחוזר בשאלה, חנט את עצמו בחולצת כפתורים ירוקה ובמכנסיים שחורים, בנעלי לק ובמשקפי אקדמיה, והושיב את חיה אסתר, משוררת, על הכיסא המוזיקלי הכי מקורי שבנמצא. "תשמעי, אני מאוד שמח לארח אותך כאן", הוא פותח. "קראתי שיר שלך ב'אלפיים' (כתב עת לתרבות ואמנות) ואמרתי לעצמי, 'וואוו'. זו שירה, ממש מילים נוגעות במילים". אסתר, בעצמה חוזרת בשאלה ("חזרתי בתשובה אל עצמי"), משתפת אותו בחזיון נבואי שחוותה, בפרוז'קטור שכוון אליה והאיר אותה.

"מה קרה שם?" חוקר אלבוים, בעניין אמיתי שבקצה קצהו אירוניה סמויה. "היתה כאן אורגזמה אדירה! רטטים ואורות חשמל. זו היתה התגלות נבואית מאחורי פרגודים. האש האדומה והקטע הזה שקשור בקולות... רגע, אל תפסיק אותי, עוד לא סיפרתי על השמש". אלבוים סופק את כפות ידיו, רכון אליה, "אז זה הסוד שלך? את הרי נראית צעירה כל כך לגילך...". "אני בת 60", לא מסתירה חיה אסתר. שערה צבוע באדום מזעזע (אבל ממש), ולגופה שמלה שחורה ומחשוף אמיץ, מעליה עליונית משי פרחונית. "נרתיק ואלוהים, והתגלות והבריאה... להזדיין זו מילת קודש בעינייך?", הוא שואל.

חיה אסתר מפלבלת בעיניה. היא בטראנס. הוא מזמין אותה לקרוא שיר. כריכת הספר אדומה כשיערה ועיניה, אש להבה. היא אקסטטית, היא לוחשת, היא מגרגרת, היא עושה גולו גולו, מכשפית, סטייל יונה וולך, רק שהשיר חלש, לכל היותר בינוני. "נשמת ה' פרצה החוצה עם הדם/ צמחו לי נוצות נבואה אדומות", היא קוראה בפאתוס גרוטסקי. אלבוים מתחיל לאבד עניין. "אני גוף טוטאלי", היא מסבירה. "אני מביעה את עצמי, את הגוף שלי, את החורים שלי". הוא מנסה להעיר אותה, "מסתבר שאת הנשמה הטהורה". "סליחה, אל תפריע לי", היא בוהה בו, מנותקת, ממשיכה לדקלם את המנטרה הפרטית שלי, כאילו מתניעה את עצמה. "לנשמה, אמרתי לך, יש צורך לתת את השפע הזה, את הזרע הקוסמי".
"זרע?".
"זרע!".
"זרע גופני?".
"זרע קוסמי".
"אנשים, קשה להם להתחבר לחוויות שאת מתארת?".
"אני נורא רוצה לתת, נורא!"

הוא מעלעל בספר האדום, הליפסטיק שלה נראה כמו כתם צבע של אימפרסיוניסט. "נכון, נכון". הוא ממשיך לעלעל בספר, עיניו רחוקות ממנה. הוא נכנס לטראנס משל עצמו. מתנתק ממנה. מציץ בשעון, כמו פסיכולוג שאיבד עניין במטופל. היא שולטת בראיון. מהסה אותו כשהוא מעז לכוון את השיחה לאפיקיה המתוכננים. היא מדברת על החרב המתהפכת בכניסה לגן עדן. "עלינו לחזור לגיהנום", הוא מתפרץ לדבריה. "תם זמננו". היא נעתקת ממקומה, המומה. "אוי ואבוי!", היא נאנחת.

המסך יורד, אלבוים שעון על מרפקו. בשבוע הבא יהזה מולו אינטלקטואל שוליים אחר. אלבוים יבהה בו בעניין, יהרהר לעצמו בקול נעלם וייתן את הבמה כולה לטיפוס שאתם לא תאמינו, פשוט לא תאמינו, שחי בינינו באמת.