מעלית לגרדום

    הרגעים המרגשים ביותר בהופעה של קליידרמן היו דווקא בתורים לקפה. רומי מיקולינסקי הצטרפה למועדון הפנויים-פנויות

    רומי מיקולינסקי

    סליחה מראש על ההכללה, אבל אין מצב שאדם שמחשיב את עצמו כחובב מוסיקה ילך פתאום להופעה של ריצ'ארד קליידרמן. חוקי המשחק ידועים מראש: מוזיקת המעליות תתפזר באולם, פולניות עטויות מחלצות ופאייטים ינהמו לצד המוזיקה, הגברים יירדמו ומידי פעם יניעו ראשם בנימוס להראות שהם בכלל לא ישנים. זוגות נרגשים, שידעו ימים יפים יותר, יחיו מחדש את הדייט הראשון שלהם בקפולסקי, אי אז באייטיז. לצלילי הפסנתר הדביק של קליידרמן הם יאחזו ידיים בחשכה ויחיו מחדש את אותם רגעים נשכחים של שוקוצ'ינו ועוגת היער השחור. שיערה מרעמתו הבלונדינית של הפסנתרן הצרפתי לא תמוש ממקומה, החיוך לא ימוש משפתיו ועל מצחו לא תנצנץ טיפת זיעה.


    אבל המציאות כידוע עולה על כל דמיון. המוזיקה אכן היתה גרועה במיוחד, וועדי העובדים מילאו את היכל התרבות עד אפס מקום, אבל דבר לא הכין אותי לכך שלצד עיבודים חדשניים לבטהובן ולנעימות מוכרות נוספות אמצא את עצמי בערב פנויים פנויות לבני 50+. האקשן האמיתי, לא התרחש על הבמה, הוא התקיים בתורים לקפה, בתורים לקניית דיסקים ובלובי האלגנטי של ההיכל. רק אז, בהפסקה תוך ציתות לא מנומסת לקבוצת גרושות/ אלמנות בשלות שניסו לנחש מה גילו של הפוחלץ הבלונדיני, הבנתי את סוד קסמו: הוא בעצם אחד משלהם. הוא מנסה להצחיק למרות שהוא יודע שהוא נטול הומור, הוא נאבק בחום בגבורה בלי לקטר (מישהו חסך במזגן אתמול), הוא ספורטיבי (יחסית), ולא עושה מעצמו יותר מידי והוא אוהב ישראל (כמה מאוספיו כוללים להיטים ישראלים בתלבושת קליידרמנית שהוקלטו לחגיגות היובל, כמו למשל "על כל אלה", ו"שיר לשלום"). כמו אותם אנשים, הוא ידע ימים טובים יותר, אבל כדי להתנגד לזמן האכזר הוא נעזר באמצעים חיצוניים, "מודרניים" (בין אם מדובר במכון שיזוף או בפלייבק). וגם הוא בעצם, למרות הצלחתו, אדם די בודד. קליידרמן מראש מאכזב, אבל בגלל זה הקהל שלו אוהב אותו אפילו יותר. לא רק שהפסנתר המתקתק שלו הוא הפסקול של החיים שלהם, הם אוהבים אותו כי האזנה למוזיקה שלו היא כמו בהייה בטלויזיה לאחר סיום השידורים. אנחנו יודעים שמחר יהיה עוד, שמחר יהיה יום חדש.

    מיד נקבל את שיחתכם

    שיא ההופעה ארע עוד לפני שקליידרמן עלה לבמה: ההופעה התחילה בזמן, ולא סתם בזמן, לפני הזמן. ארבע דקות שלמות לפני תשע כבר ישבו על הבמה עשרים נגנים שניגנו בחריצות על כלי המיתר (תזמורת המיתרים של סימפונט רעננה), כשלפתע נשמע קולו של קריין המבשר על עלייתו לבמה של הפסנתרן המצליח בעולם, שמכר עשרות מיליונים של אלבומים ברחבי העולם. רק שבניגוד לציפיה שתבנה כאן איזושהי התרגשות, שכוכב בינלאומי מגיע אלינו לפרובינציה ומכבד אותנו בנוכחותו, ובדומה יותר לנהוג בעולם שירות הלקוחות והמענה הקולי, התבקשנו להמתין, עוד רגע, "הוא מיד יהיה איתכם". החגיגיות המתנצלת של הקריינות העידה שמראש זה אבוד – שחבל להתאכזב מראש - רציתם דייויד קופרפילד קבלו את צ'יקו ודיקו. או אולי רק את דיקו. בחליפה שחורה וממחטה אדומה בדש המקטורן (איך הוא לא שם שושנה, איזו אכזבה) קליידרמן בא לעבודה. מודע לכך שהכריזמה שלו לא בשיאה, הוא לא מנסה לשבות את לב הקהל. פרחים לא נזרקו לעברו, מחיאות הכפיים היו מאולצות, מנומסות, ונרשמו רגעים קצרים של אי נעימות כשניסה להפעיל את הקהל ולהציע לנו להצטרף אליו ל"ניסוי קטן" בו התבקשנו למחוא כפיים, או לצחקק בנימוס לבדיחות הכושלות שלו (המעטות, לפחות זה). רגע מביך נוסף היה נסיונו למצוא מתנדב מיושבי השורה הראשונה שיאות לקבל את דף התוים שלו. למרות שהוא יודע את מקומו, קליידי מתקשה שלא להפגין מעט גינונים של כוכב, רק שלא תמיד הם עולים יפה. בסופו של דבר, נותר רק להניד בראש, למחוא כפיים בנימוס ולחרוק שיניים בפעם הבאה שנתקל בצלילי הפסנתר הכה מוכרים בחניון, במעלית או בקניון.



    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully