לקראת הקרנתו של "פיי גרים": ריאיון עם הבמאי האל הארטלי

הערב ב-22:00 ישודר בהוט פריים "פיי גרים", סרטו האחרון של הבמאי/תסריטאי/מוזיקאי האל הארטלי, ודומה שלא יימצא עיתוי מוצלח מזה כדי לשלוף מהמרתף את הראיון שערכתי איתו בסתיו שעבר, כאשר הסרט הוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע של וינה.

הארטלי פרץ לתודעתם של חובבי הקולנוע הישראליים בתחילת שנות התשעים, בזכות צרור מרשים ומקסים של סרטים עצמאיים שכלל את "האמת שלא תיאמן", "אנשים פשוטים" ו-"אמון הדדי" - שלוש מלודרמות קומיות-רומנטיות קטנות, שנונות וייחודיות, שהתכתבו עם גודאר וברסון, שעשו שימוש בשפה חסכונית ותיאטרלית, ושניחנו באיכויות ספרותיות ופואטיות. אלה סייעו להארטלי לרכוש לעצמו מעמד כאחד מהבמאים האמריקאיים הצעירים המעניינים בסביבה, והובילו לשורה של סרטים שאפתניים ולא פחות מוצלחים וייחודיים, דוגמת "חובבים" (94'), "פלירט" (95'), וסרטו הטוב ביותר, לטעמי לפחות, "הנרי פול" (97').

אך למרות ש"הנרי פול" התקבל בחום על ידי המבקרים, ואף זיכה את הארטלי בפרס התסריט בפסטיבל קאן של אותה שנה, ניתן לומר שבעשור האחרון הקריירה של האיש הגבוה והחביב הזה ידעה בעיקר כישלונות והתרסקויות, והוא די נדחק אל השוליים. עד כדי כך נדחק שבטח בכלל לא ידעתם שהוא עדיין בסביבה ושהוא עדיין עושה סרטים. ובכן, הוא עדיין בסביבה (למרות שהוא גר כעת בברלין). והוא עדיין עושה סרטים (למרות שעכשיו הם הרבה פחות מוצלחים וייחודיים). ו"פיי גרים" – שהוא לא פחות מסרט המשך ל"הנרי פול" - היה אמור להיות הסרט שיחזיר אותו לעניינים ויבהיר לכם כמה התגעגעתם אליו.

כאמור, "הנרי פול" – שהביא את סיפור החברות האמיצה שנרקמת בין איש זבל ביישן בשם סיימון גרים (ג'יימס אורבניאק) לנווד מטונף וכריזמטי בשם הנרי פול (תומאס ג'יי רייאן) – הוא הסרט של הארטלי שאני הכי אוהב. התרגשתי מאוד כשראיתי אותו בקולנוע בפעם הראשונה, ושמחתי לגלות, בעת שצפיתי בו לאחרונה, שהוא עדיין עובד יופי ושסצינת הסיום שלו עדיין עושה לי לחלוחית.

בסרט ההמשך הארטלי בחר להתמקד בדמותה של פיי, אחותו של סיימון ואשתו של הנרי (שמגולמת בשני הסרטים בידי אייקון האינדי פרקר פוסי), ולסבך אותה במזימת ריגול בינלאומית מסועפת ובלתי אפשרית להבנה שבמרכזה עומד האפוס הוידויי מרובה הכרכים איתו הנרי מסתובב בסרט הראשון. די מוקדם בסרט מתברר שהנרי הוא בכלל לא נווד מטונף וכריזמטי כפי שחשבנו, כי אם מרגל שהסתובב בכל איזור סכסוך אפשרי ועבד עבור וכנגד כל סוכנות ביון אפשרית. כמו כן, מסתבר שאותו אפוס וידויי מרובה כרכים בעצם מכיל כמות מכובדת של סודות ממשלתיים מסווגים ומוצפנים. בקיצור, פיי מוצאת את עצמה מתרוצצת בין אמריקה, לאירופה, למזרח התיכון, במאמץ למצוא את הנרי ולאתר את כרכי הספר שלו. ואחריה מתרוצצים מלא אנשים רעים עם אקדחים, ביניהם ג'ף גולדבלום (שמגלם סוכן אפ.בי.איי).

"פיי גרים" הוא אמנם סרטו הטוב ביותר של הארטלי מאז "הנרי פול", אבל בהתחשב באיכותם הלא מאוד גבוהה של הסרטים החצי אפויים שהוא עשה בין לבין, זו לא ממש חוכמה גדולה. מצד אחד, נחמד לראות שוב על המסך את כל הדמויות מהסרט הראשון. אך מצד שני, מעט מבאס לראות לאיזה מקומות טיפשיים, אקראיים ובלתי מספקים הארטלי מנווט אותן, וכיצד המקומות האלה מאירים את אירועי הסרט הראשון באור שונה וסתמי.

כך או כך, לפני מספר שבועות התבשרנו שגם במאי האינדי הנעלם טוד סולונדז עומד לביים סרט המשך מיותר למדי לאחד מהסרטים הקלאסיים שלו מסוף הניינטיז (במקרה הזה, "אושר"). אז אולי פשוט צריך להשלים עם העובדה שאנו חיים בעידן בו הבמאים העצמאיים הבולטים של שנות התשעים - שניסו להיוותר עצמאיים, שביקשו להישאר נאמנים לעצמם וליצירה שלהם, ושסירבו לשחק את המשחק התאגידי ולהפוך לספייק לי - נאלצים כעת למחול על כבודם ולשוב ליצירות היחסית פופולאריות שלהם על-מנת לגייס את התקציבים שיאפשרו להם להמשיך ולעשות את מה שהם אוהבים. כלומר, סרטים. בכל מקרה, קשה להגיד שהארטלי היה נראה יותר מדי מבסוט בקשר לזה כשפגשתי אותו. למען האמת, במהלך הראיון איתו הוא נראה ונשמע די מלנכולי ומדוכא. ולא נראה לי שהשיחה איתי שיפרה לו את מצב הרוח.

"הייתי לקראת סוף שנות השלושים שלי, והתחתנתי, ורציתי לעשות דברים אחרים. רציתי יותר שליטה על האמנות שלי. קיוויתי ש'הנרי פול' יהיה הסוף של משהו. הייתי במיינסטרים של האינדי, אבל הרגשתי שאני חוזר על עצמי. עסקי הקולנוע החלו לשעמם אותי. הייתי עייף מלעשות סוג מסוים של סרט עבור סוג מסוים של קהל, והציפיות עיצבנו אותי. פחדתי שלא אתפתח כאמן כי לכל אחד היה רעיון ספציפי של מה אני, ומה אני צריך להיות. המבקרים החניפו לי. התחילו לכנות אותי 'אגדת אינדי'. וזו חרב פיפיות. מצד אחד, נהניתי מתשומת הלב. אבל מצד שני, הגדירו אותי בצורה שלא תמיד תאמה את השאיפות היצירתיות שלי. וכנראה שפשוט רציתי להתפתח לכיוונים אחרים. אז זזתי הצידה לכמה שנים. הוצאתי את עצמי מהלופ. אבל המשכתי לכתוב, ולעשות סרטים ותיאטרון".

"בהחלט הפחיד אותי. בהחלט הייתי מודאג ממה שיקרה. חששתי שכשאחליט לחזור אף אחד לא יזכור מי אני. אבל חשבתי שאולי גם יהיה בזה משהו מלהיב. ואני לא מתחרט על זה. הכל קרה מהר מאוד עבורי בניינטיז. עשיתי המון סרטים אחד אחרי השני, וזה היה עשור מאוד אינטנסיבי. חשתי שזה פשוט זמן טוב לעשות שינוי".

"למען האמת, אני מרגיש שחזרתי כבר ב-2002, כשעשיתי את 'No Such Thing' (סרט מפלצות כושל שהופק על-ידי פרנסיס פורד קופולה; י.ק). אני יודע שבימינו פחות אנשים רואים את הסרטים שלי, אבל זה חלק מהסיכון שלקחתי, אני מניח".

"תמיד חשתי שסיפרנו רק חלק מסיפור ארוך יותר. היינו מתבדחים בקשר לזה על הסט. בכל פעם שהחלטתי לחתוך סצינה מהתסריט הסופי הייתי אומר לשחקנים שזה כבר ייכנס בסרט ההמשך (ראיון עם הארטלי מ-1998 מאמת את הדברים האלה; י.ק). גם אהבתי את הויכוח שהיה סביב סצינת הסיום של 'הנרי פול'. האם הוא רץ לקראת המטוס או לקראת סיימון? אנשים תמיד התווכחו על זה, אז ידעתי שזה ייתן לי מקום להתחיל את החלק השני".

"אני לא לגמרי מסכים. חזרתי וצפיתי ב-'הנרי פול' לפני שהתחלתי לכתוב את הסרט הנוכחי, ונראה לי שהם יושבים טוב יחד. הראשון הוא על אמנות, על תרבות ועל יצירתיות, והפוקוס הוא השיר שסיימון כותב. הצופה יודע שהספר של הנרי הוא ככל הנראה מזעזע, וחוסר הרצון של המו"ל להוציא אותו לאור גם מוביל לסכסוך בין הנרי לסיימון, אבל לא באמת מדברים על התוכן שלו. אז חשבתי שעכשיו אפשר לנסות ולברר על מה הספר של הנרי".

"אפשר להגיד שאני מנסה למצוא את המקום שבו הפרטי פוגש את המציאות החברתית. אני מבין מה שאתה אומר, הסרטים מרשים לעולם האמיתי להיכנס אל תוך הסרט הרבה יותר מאשר מבסרטים המוקדמים, אבל אני תמיד ניגש לזה מנקודת מבט אישית. 'פיי גרים' זו דוגמה טובה. באיזושהי דרך מוגזמת ומופרכת, הסרט הזה הוא ביטוי פואטי לאיך אני מרגיש בקשר לעולם כרגע, ואני חושב שמה שהסרט בא להראות הוא כיצד העולם של יחסים בינלאומיים נחווה על ידי בנאדם. על ידי יחיד, כמו פיי".

"כמו גל של אינפורמציה שיכול לחנוק אותך. שיכול להיות סתירתי. יותר מכל, אני חושב שזו חוויה שמעבירה תחושה חזקה של חוסר כנות".

"בסוף שנות העשרים שלי ראיתי את העולם עם האנרגיות של איש צעיר. זה אחרת כשאתה בשנות הארבעים המאוחרות. קשה לי לדבר עכשיו על האינדיבידואל מבלי לדבר על החברתי והפוליטי. למרות שאני מעדיף את המילה חברתי על פני המילה פוליטי. אבל אתה יודע מה? צפיתי לאחרונה ב-'אמת שלא תיאמן' וב-'אמון הדדי', וממש הופתעתי מהכמות של החברתי שיש בהם. בכל מקרה, ככל שאתה יודע יותר על העולם, כך הדברים הופכים למסובכים יותר. וקשים יותר".

"לא, זה לא מעניין אותי. קיבלתי לא מעט הצעות מהאולפנים בתחילת הקריירה, כשהייתי 'חם' וכשהיה סביבי באז. היו פגישות נחמדות, אבל לא יצא מזה הרבה. רצו שאעשה סרטי סקייטבורד, ודברים כאלה. זה היה בניינטיז, חשוב לזכור, ולמשך משהו כמו חמש דקות סרטי סקייטבורד היו הדבר. אבל לא היה נראה לי שזה מתאים לי, וברגע שהחבר'ה האלה קולטים שאתה סגור על עצמך, ושאתה נאמן לדרכך, הם מניחים לך לנפשך".

"אני לא ממש חושב על מאיפה זה בא. משהו דוחף אותי להתחיל לכתוב. כאילו שהמוח מתחיל לזוז, והוא רוצה למצוא דרכים להגיד את הדברים שקשה להגיד. נראה לי שככה זה אצל אנשים יצירתיים: הם מנסים לתפוס את הדבר הזה שקשה לתפוס אותו. אבל אני לא יודע איך אני מגיע לשם. ברגע שאני מתלהב ממשהו, אני פשוט רוצה ליטול חלק. ובשבילי, נטילת חלק אומר לכתוב ולביים סרטים. נראה לי שבגלל זה אני גם לא יכול לעשות את מה שלינקלייטר עושה. אני לא מצליח לגייס את האנרגיה הנחוצה כשאני לא מתלהב. עכשיו אם תסלח לי, אני רוצה לסיים לקרוא את המאמר הזה בעיתון".