קוקו בלוק

הפער בין כמה שהתלהבתי - ביחד עם מיליון אחרים - מבלוק פארטי בתחילת דרכם, לאיך שהגבתי לשחרור המפתיע של האלבום החדש שלהם, הוא לא פרופרציונלי בעליל. מ-2004, השנה שבה סינגלים של בלוק פארטי החלו להתעופף באוויר ועד קצת אחרי שיצא "Silent Alarm", האלבום המצוין שלהם מ-2005, כולם הכתירו את בלוק פארטי כלהקת הפוסט-Pאנק האולטימטיבית - זו שמייצגת בשלמות את כל החזרה של הז'אנר לחיי בריטים צעירים. זה לא היה עוד הייפ של עיתונאי מוזיקה. לפחות זה לא הרגיש ככה אז. הריח באוויר רמז שמדובר במשהו הרבה יותר נצחי ואז בבום אחד האוויר יצא, ולי לפחות, נמאס לשמוע את הקול של קלה אוקרקה.

ההבנה שבלוק פארטי כבר לא ממש עושים לי את זה הגיעה יחד עם האלבום הקודם שלהם, "A Weekend in the City", שיצא בתחילת השנה שעברה. אני יודע שיש לא מעט אנשים שהתלהבו - חלק מהם ניסו לשכנע אותי שוב ושוב כמה שבלוק פארטי המציאו את עצמם מחדש - אבל מבחינתי זה היה אלבום של להקה שמנסה ממש חזק להיות משהו אחר ממה שהיא; אם רק חברי ההרכב - ואוקרקה בראשם - לא היו מתעקשים להיות רציניים כל כך כל הזמן, אולי זה גם היה עובד להם. בנוסף, אחת הטענות שתמיד משמיעים בעד "A Weekend in the City" היא שלמרות משחקי הסאונד והניסיונות השונים, מדובר באלבום של טקסטים (למעשה אלבום של יציאה מהארון), והטקסטים הסופר-רציניים של אוקרקה מעולם לא דיברו אליי. אני העדפתי אותם כשהסתתרו מאחורי קירות של גיטרות.

עכשיו, כביכול בלי התראה מוקדמת (בכל זאת, הסינגל "Mercury" רמז על כך שמשהו מתבשל שם) מגיע "Intimacy", האלבום החדש והשלישי במספר של בלוק פארטי, במהלך שמנסה לנצח בחוכמה את עולם ההדלפות - ברגע שהאלבום יצא מהמיקסינג והמאסטרינג הוא שוחרר במהדורה דיגיטלית עם התראה של יומיים מראש בלבד (מהדורה גשמית, עם שירי בונוס ועטיפה, תגיע בסוף אוקטובר). אל תבינו לא נכון, זה לא שלחבורה עם הדעות המרקסיסטיות לא חשובים יחסי הציבור; הם פשוט פינטזו על כך שהמהלך יעורר תסיסה סביבם, ממש כמו שקרה לרדיוהד (שם שיחזור עוד מספר פסקאות). בדיעבד גם מתברר באיזה עיתוי מושלם התרחשו הכאילו-מכות של אוקרקה וג'וני רוטן, שקצת הזכירו את היריות שהלכו בין 50 סנט לדה גיים לפני שאלו שיחררו אלבומים, רק בקטע בריטי שיכור ומבולבל יותר (הרי אף אחד לא באמת הבין מה הלך שם).

פרובוקציות או לא, זה לא ממש משנה - "Intimacy" מוצלח בהרבה מקודמו, כנראה בגלל שההפקה חולקה הפעם בין ג'קנייף לי, האיש שסובב כפתורים ב"A Weekend in the City" ופול אפוורת', אחד ממוחות הפוסט-Pאנק הממזריים של העשור וזה שאחראי על ההפקה ב-"Silent Alarm". באופן טבעי, האלבום החדש נע בין המנוני הרוק הישירים של פעם, לכאילו-אספרמנטליות האלקטרונית של האלבום הקודם .

"Halo" למשל, אמור להיות "Banquet" החדש ו-"Trojan Horse" הוא המקבילה ל-"Helicopter" (או שאולי זה ההפך?); כמעט ומיותר לציין שהשניים של היום לא מתקרבים לשניים של אז, אבל גם הם שירי רוק מעולים שיכולים לסחוף כל פסטיבל ואפילו לפנות אל כל ילד אימו ממוצע. מהצד הניסיוני, יש כצפוי יותר הרפתקאות: "Ares" הוא כנראה אחד משירי הפתיחה המוצלחים ששמעתי בתקופה האחרונה. הוא גם מתחיל בהכרזת מלחמה וגם מתכתב/גונב את ליין התופים וקצת מהגיטרות של "Setting Sun" (שבעצמו גונב מ"Tomorrow Never Knows" של הביטלס), כנראה הלהיט הטוב ביותר של הכמיקל ברודרס, ומעניק לו טוויסט עכשווי ועמוס שכבות. אווירת הביג-ביט - שלמרות שאמורה להיות מיושנת היא פשוט תענוג לאוזניים - ממשיכה גם אל "One Month Off" ולסינגל "Mercury", שחייב להיות השיר הכי רקיד שבלוק פארטי הוציאו (כולל הקטעים באלבום הרימקסים שיצא להם). ההוכחה הסופית לכך ש"Mercury" הוא הברקת רחבות יוצת דופן היא שהרימקס שהעניקו לו CSS - האנשים המרקידים של הרבעון - נשמע כמעט כמו המקור ולא מצליח לשדרג אותו יותר מדי.

כשבלוק פארטי נרגעים קצת, ולא מנסים למשוך אותך לרחבה, הם הופכים לסוג של חיקוי רדיוהד שכזה (אמרתי לכם שנגיע לזה) - השפעות Kid A חזקות נשפכות בעיקר מ-"Biko", "Zepherus" ו-"Signs", אך הן ניכרות לאורך האלבום כולו, שמפוצץ בגליצ'ים וקליקים. הסאונד הממוחזר הזה יושב טוב על בלוק פארטי, וככל שהם מערבבים פנימה יותר פלאגאינים ואפקטים, ככה השירים הופכים למעניינים יותר. אז נכון, הדרמטיות והרצינות עדיין שם, והקול של קלה אוקרקה כבר עשה את שלו , אבל פחות אפשר להיחשף ליופי של אלבום שמזכיר המון דברים שהם לא הלהקה ההיא, שכל כך התהלבנו ממנה ב-2005.

בלוק פארטי, "Intimacy" (וויצ'יטה)