וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מכוון גבוה

עינב שיף

8.9.2008 / 12:47

גם התמוטטות העצבים שעבר אלן ספארהוק מלואו לא תמנע ממנו להגיע לישראל. עינב שיף בראיון עם סולן הלהקה האיטית בעולם

השיחה עם סולן LOW אלן ספארהוק עבורי, הייתה סוג של סגירת מעגל. לפני כשנה וחצי טסתי עם חברה טובה שהיא במקרה גם זמרת, לראות את LOW בפסטיבל באנגליה. לא נתקלנו בהתנגדות כלשהי מהקהל המנומס, כשכבשנו את השורה הראשונה כשעה לפני המופע, וחוץ מסטירה ידידותית של שותפתי למסע בתוספת "תפסיק לצעוק, אני לא שומעת את הלהקה" בזמן שהלהקה ניגנה את Laser Beam"" המקפיא, כולם עמדו מהופנטים מול השלישייה השלווה הזו, שמרוב שהם שקטים קשה להבין איך הם הופכים את המעיים עם כל תו. בסוף ההופעה, ניגשנו לאלן, שכמובן עזר להעמיס ציוד, דיברנו קצת וביקשנו ממנו לבוא לישראל. הוא אמר "אתה יודע, יש לי הרגשה שהשנה זה עוד יקרה. ניסו כבר כמה פעמים ואף פעם זה לא הסתדר, נראה לי שהגיע הזמן". בפתיחת השיחה שלנו לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה, וספארהוק הפתיע ואמר "זה היית אתה? איזה קטע. הפגישה איתכם מאד השפיעה עלינו ואחריה ניגשתי למנהל שלנו ואמרתי לו שאם מישהו מישראל מזמין אותנו שוב להופיע – חייבים לדאוג שזה יקרה". סיפרתי לו שאחרי השיחה דיברנו, אני והזמרת, על כך שאם LOW יבואו לישראל, אני אראיין אותו ואילו היא תחמם אותם. אני כבר מילאתי את חלקי, ואילו בשבוע הבא שני קדר הנפלאה, תחמם את ספארהוק, אשתו, מימי פארקר, והבסיסט מאט ליווינגסטון בהופעתם בישראל. המעגל נסגר.

קשה להסביר למי שאינו רואה בכל אחד משמונת אלבומי האולפן ועשרות הריליסים הקטנים של LOW כאיבר בגופו, מהו בעצם סוד הקסם של ההרכב; מה הופך את השירים האיטיים האלו - כולם בקצב של צעדה של אנשים בלי רגליים ובעלי טקסטים ציוריים - לקוד סודי ופנימי בין אנשים, שמסוגלים לזהות אחד את השני בלי לדבר. "השירים של LOW הם נורא פיזיים", אומר ספארהוק. "אנחנו אולי מנגנים אותם באיטיות שמתפרשת כסוג של חולשה, אבל אנחנו בעצם להקה מאד רועשת מתוך השירים. רוב מעריצי LOW מעכלים המון חומר מאיתנו, הרבה שירים שהם בעצם כל המתחים, הרגשות והמאבקים שלנו בחיים. ההתנסות הזו נותנת לאנשים רצון לחוויה משותפת, שהיא לא משהו שונה מאדם שקרא ספר מסוים ושניכם התרגשתם ממנו, אבל בכל זאת, לא סתם נשארו לנו חברים בכל מקום בו ביקרנו, ואחרי ההתחלה האיטית שלנו יותר אנשים רצו לפגוש אותנו. אם אנחנו מופיעים בקצה השני של העולם כי ביקשו מאיתנו להגיע, סימן שזה מצליח, לא?"

"אתה יודע המחמאות שנותנים לכם הן לא מחמאות רגילות נוסח "ניגנתם מצוין", תראה איך אני נפלתי עליך באנגליה. זה לא מביך אותך?"

"זה מאד מעניין, ואני תמיד שואל את עצמי את זה - האם בכלל אנשים יודעים לקבל מחמאות? אני לא מאמין שמישהו באמת יודע איך עושים את זה. כמובן שזה תלוי מאד בביטחון העצמי שלך ובהאם אתה בכלל רוצה להיות מוחמא, כי אם אתה לא – זה יכול לשגע אותך. כל כך הרבה אנשים רוצים להיות איתנו בקשר, לא תמיד אנחנו מצליחים וגם כשכבר אומרים לי דברים, אני הרבה פעמים לא יודע מה לעשות עם זה. פשוט לא יודע".

ירידה לצורך עלייה

כשספארהוק אומר "זה יכול לשגע אותך", הוא מכיר את הנושא מקרוב. כשהחל סיבוב ההופעות שקידם את אלבומם הקודם והמצליח "The Great Destroyer", ספארהוק הרגיש שמשהו לא בסדר. העבודה האינטנסיבית על האלבום השונה ביותר ש-LOW הוציאו ב-15 שנות קריירה "פירקה הצטברויות של מתחים ורגשות של שלושתנו, אני מימי וזאק (זאק סאלי, הבסיסט הקודם – ע.ש)", כפי שמספר ספארהוק. "האלבום הוקלט כך, כי אני מאמין שהשירים שלי מכוונים את עצמם לכיוון מסוים, והפעם הוא גם התאים לכיוון של שלושתנו. התנסינו בלהיות להקה כבדה יותר, אפילו ברוטאלית כדי להתמודד עם המאבקים". התוצאה הייתה אלבום בהפקת דייב פרידמן "חסר הפחד", כפי שמכנה אותו ספארהוק, שהתקבל במחלוקת בין מעריציה הוותיקים של הלהקה אך הביא את LOW לקהלים חדשים ורבים. אלא שלצד כל אלו, הוא הביא להתמוטטותו של ספארהוק והחלמה ממושכת בבית חולים, בעקבותיה עזב גם הבסיסט סאלי. "הלחץ והמאבקים בתוכי שברו אותי", הוא מספר בשוויון נפש. "כשהחלטתי לנסוע לבית החולים כבר ידעתי שאני שבור. זה היה אחרי תהליך נפילה ארוך, שהרבה ממנו התבטא בתוך האלבום ההוא. פשוט הרגשתי שאני טוחן שיניים". ספארהוק משתמש במונח "Teeth Grinding", סוג של הפרעת שינה שגורמת לאדם לנעול את שיניו זו על זו, מה שגורם לכאבי לסת וראש. "חשוב לי לומר שלא המוזיקה שברה אותי, לא היצירה. אם כבר, המוזיקה שווה את כל זה".

"אתה מרגיש שהחלמת?"

"אני חושב שאני בסדר. זה תהליך ארוך ומאד מבלבל שעדיין נמשך. למזלי יש את המוזיקה ואנשים שדואגים לי, כך שאני מרגיש די בר מזל. אני בטח בסדר אם מאפשרים לי לטייל עד לישראל, אתה לא חושב?"

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה

הכל נשאר במשפחה

LOW הוקמו ב-1993 במינסוטה ארה"ב ע"י בני הזוג אלן ספארהוק ומימי פארקר והבסיסט ג'ון ניקולס. סיפור הפגישה ביניהם כמו לקוח מאגדת ילדי אינדי. הם הכירו בחבל ארץ כפרי במיניסוטה בגיל 9, הפכו בני זוג בתיכון והתחתנו בגיל 21. "היא בעצם האישה היחידה שאני מכיר", אומר ספארהוק. "אבל היינו צריכים לשכנע אותה להיות בלהקה שלנו ועוד לנגן תופים. היא הייתה מאד ביישנית". לזוג יש שני ילדים, כשבעבר היו נוהגים לקחת אותם ממקום למקום. אלא שעכשיו הוליס, הבת הבכורה, בת 8 ולא יכולה להיעדר מבית הספר היסודי. "יש לנו חברה ששומרת עליהם. הם התרגלו שאנחנו נעדרים לזמנים ארוכים מהבית, והפגישה החוזרת איתם מאד משמחת. עבורם, יותר טראומטי לצאת ולאכול במסעדה מקסיקנית מאשר לצאת לטור באירופה"

לא קצת מוזר להיות בלהקה שהיא גם המשפחה ?איפה הבית נגמר והלהקה מתחילה ולהיפך?

"זה נורא מבלבל, כמו לערבב טריגונומטריה וגיאומטריה ביחד. לקח לנו שנים ללמוד לפתור את זה, אבל תמיד חשבנו על החלום של הרבה זוגות לעשות משהו יצירתי ביחד, מה שמאד מחזק את היחסים גם אם הדבר כרוך בסיכון. שמע, לנהוג בואן ביחד 9 חודשים אם אשתך, זה מאד מלחיץ".

אתם גם תמיד 2 נגד הבסיסט.

"כן. כמו לצפות בסיטקום ממש גרוע. אבל ברצינות, אנחנו לא רבים יותר מדי. אנחנו יודעים להיות סבלנים".

הוליס כבר יודעת שאתם מוזיקאים מפורסמים יחסית?

"הו, בוודאי. היא אומרת שאנחנו מפורסמים, אבל לא מפורסמים כמו גרין דיי. זו הלהקה שהיא הכי אוהבת".

מה עם העובדה שאתם משתייכים לזרם המורמוני בנצרות, זה לא אוסר עליכם את כל המרכיבים בתפריט של להקת רוק?

"לא נעים לי לשבור את המיתוס של הרוק'נ'רול, אבל הקלישאות על השטניות של סגנון החיים ברוק הוא קצת קלוש. רוב הלהקות שפגשנו היו רוחניות עם מצפון פעיל, כלומר לא פגשנו את הסקס פיסטולז. מעולם לא הרגשתי שהמוזיקה התנגשה עם אלוהים והדת".

אתה עדיין מעשן, לא?

"יש קונפליקטים, אני, הראשון שיודה בכך. אני מעשן מריחואנה, זה לא משהו שאני גאה לגביו רוחנית והייתי שלם יותר בלעדיו. אני מניח שזה משהו שאני חייב להשתפר בו, ואולי זה יקרה עם הזמן. כרגע יש לי את התיאוריות שלי לגבי מהם החיים האלו ומה אסור ומה מותר. אני יודע שיש דברים שאני צריך לשנות. אני עובד על זה".

בסוף השיחה, אני מספר לספארהוק כמה התאכזבתי כשסיפר בעבר שלשיר "Dinosaur Act" אין בעצם משמעות מאחוריו. הוא מספר שלעתים רחוקות הוא כותב שירים שיש מאחוריהם סיפור ספציפי או רגש נקי ועל המאבק לקבל את זה. "המאבק בכתיבת שירים והופעות הוא רק כדי לצאת מהמצב של 'אין רעיונות' ומתוך העמדה הכי לא נוחה, ליצור ולהקשיב לאחר, שנדע שאנחנו לא לבד ואנשים מרגישים את השירים שלנו. עמידה על במה למשל, היא התנסות בלא להיות לבד וזה מאד מסוכן, משהו שיכול לגרום לך להיות מאד אנוכי. אחרי הרבה שנים למדנו לתת מעצמנו והבנו עד כמה הופעה משנה אנשים ועד כמה זה כוחני. זו הסיבה שהופעה מרוקנת אותי כל כך. אני ישן כל כך טוב אחריה"

אתה בכלל אוהב להופיע?

"לא, לכן אני ממשיך לעשות את זה. אני לא יודע אם זה קטע מזוכיסטי, אבל אני חייב להוכיח לעצמי שזה לא עניין של אגו. אני חייב להוכיח לעצמי שאחרים מבינים את שאני מבין. אני רוצה שהקהל יזיז את הראש ויגיד 'יה!'".

אם יש מעט שכל בראשכם, תלכו ביום ה', 11.9.08 למועדון הבארבי בת"א, להופעה היחידה של LOW בישראל. פתיחת שערים בשעה 22:00, מחיר כרטיס: 150 ¤ במכירה מוקדמת, 160 ¤ בקופות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully