אפילו מנקודת מבט של אשה, הקרחת של טל ברמן עוררה אתמול חמלה כנה. בסרטו התיעודי "הקרחת שלי" הצליח ברמן להעביר באופן רגיש ומלא הומור את האומללות שכרוכה באיבוד השיער לו נידונה רובה, אם לא כולה, של אוכלוסיית הגברים. ברמן בחר לשתף אותנו בתהליך האבל הפרטי שלו, ובה בעת הדגים באופן משעשע ביותר כיצד כל המתקרחים שותפים לאותו תהליך, החל משלב ההכחשה המוקדם (והיה מרתק לגלות שאלון גרבוז מאמין שאינו מתקרח) ועד סיומו של התהליך בהשלמה עם ההתקרחות. בדוקו-קומי של ברמן, המסכנות של הגבר המתקרח נראתה אמיתית ועם זאת פתטית, מעוררת הזדהות אך גם רחמים.
למעשה, בשנים האחרונות נוצרו מספר סרטי תעודה שמטרתם לטפל בנושאים שלא זכו לחשיפה רבה, אם בכלל, נושאים הקשורים לגבר ובעיקר לחולשות שלו. העיסוק בתופעות בלתי נעימות ומביכות הקשורות לגבריות הוא יחסית חדש; רק לפני שנים ספורות יצר עידן אלתרמן את "נמוך", המספר דרך חוויתו האישית את מה שעובר על ילדים וגברים נמוכים. כמו ברמן, גם אלתרמן בוחר לעסוק בהוויה הגברית, בתפיסה של גבריות שמציבה סטנדרטים נוקשים ומאמללת גברים שלא עומדים בהם.
נראה, כי לאחר שנים של עיסוק בבעיותיהן המגדריות של נשים, הגיע תורם של הגברים. כשם שגברים הפכו לאוביקט פרסומי ושיווקי, כך הם גם אוביקט למחקר של תעודה. לכן, ההתמקדות בגבריות, בעובדה שקרחת ונומך עומדים בסתירה לאידיאל שלה, היא חלק מבחינה חדשה ואולי אף הגדרה מחדש של מושג זה.
חשוף למפגעים
אם עד לא מזמן, היה אמור להיות הגבר חנוט בחליפתו, חליפה אשר מימדיה מיועדים להסתיר את הגוף האמיתי ולהקנות מראה גופני אחיד לכל הגברים, הרי שסרטי תעודה מהסוג החדש דווקא מתמקדים בגוף הגבר וחושפים אותו במערומיו. הגוף הגברי, שבפנטזיות אמור להיות חסין, שרירי, וכוחני, הוא שחשוף למפגעים. הוא לא גודל מספיק או משיל מעצמו שיער, בדיוק ההיפך מרוקי או רמבו שגופם הוא שריונם. הגבר החדש, כפי שהוא נקרא בימים אלו, כבר אינו שלם עם גופו. וכפי שמתברר בסרטיהם של ברמן ואלתרמן, הגבר מפרנס תעשייה שלמה של רופאים, קוסמטיקאים, ומוכרי שיקויים למיניהם שהגדילו את השוק שלהם, כשהפכו לא רק את האשה אלא גם את הגבר ללקוח שהתעסקותו בגופו מגדיל את רווחיהם.
ובדומה לברמן ששם דגש על התקרחות כפגיעה בדימוי העצמי, גם אלתרמן מרגיש על בשרו, תרתי משמע, את חוסר הגובה כהעדר עוצמה וכוח חברתי. להיות נמוך או קרח (או שניהם ביחד רחמנא ליצלן) משמע איבוד של סמל סטטוס. בכך מצביעים שני הסרטים על תופעה מעניינת שמתרחשת לאחרונה הגבר החדש מאופיין באיבוד כוח; אם בעבר לגבר היה אסור להחצין רגשות ובעיקר להודות בחולשות, הרי שהגבר החדש מפגין בגאווה את חולשותיו, לא מהסס לשתף את כולנו בעיסוק שלו בהן. ויותר מכל, הגבר החדש נתפס לא כחלק בלתי נפרד מהחברה הפטריארכלית הנשלטת על ידי גברים, אלא דווקא כקורבן של החברה; הוא תופס את עצמו כמסכן משום שאינו יכול להתאים לדרישות החברה הלוחצת והדורשנית. ברמן ואלתרמן הם דוגמא טובה לסרטים המתמקדים בבחשיפת החולשות הגבריות ועקב כך שינוי הגדרת הגבריות מעוצמה לאומללות ופגיעות. המאצ'ו כבר לא בסביבה. כנראה שנצטרך להסתפק בטל ברמן ועידן אלתרמן.