פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יידישע באבא

      איתי טיראן הוא קומיקאי יידי זקן במערב הפרוע של ארץ ישראל. רומי מיקולינסקי התרשמה מ"בית אבי" של דני רוזנברג

      "בית אבי" סרטו הקצר ודובר היידיש של הבמאי דני רוזנברג עוסק בנושא כאוב: גיוסם בכפיה של הפליטים שנמלטו מאירופה עם תום מלחמת העולם השניה. עד היום לא ידוע כמה ניצולים גויסו בעל כורחם לצבא המדינה הציונית מבלי לדעת מילה בעברית, או להבין מי נגד מי, או איפה הם בכלל. לולק של רוזנברג מגלם בגופו, בעברית השבורה שבפיו, ונדמה שבמיוחד בחיוורונו, את ההלם והבלבול שחוו אלו שעבורם מלחמת העולם השניה מוחשית הרבה יותר מאשר מלחמת העצמאות של הישוב היהודי בארץ ישראל/ פלשתינה. רוזנברג מתעקש להעלות לסדר היום צדדים שנשכחו במהלך בניית אתוס היישוב הלוחם. פרשיות שההתמודדות איתן לא נוחה כיום, ממש כפי שלא היה נוח להתמודד איתן בעבר. יותר קל להדחיק. בראש ובראשונה מוקדש "בית אבי" לגיוס הכפוי, אבל הסרט מעמת את הצופים גם עם חורבן הכפרים הפלסטיניים ועם שאלת הפליטים. הסבל הוא נחלת כולם, גורס הסרט; של האוכלוסייה המקומית הותיקה (ערבית ויהודית כאחד) ושל החדשה כאחד.

      "בית אבי" הוא סרט קצר, פחות מ- 40 דקות וקשה להשוות אותו לסרטים אחרים. חווית הצפייה בו היא ייחודית לא רק בגלל שרובו מתנהל ביידיש, אלא גם כי הוא אינטנסיבי כל כך. לרגעים נראה שמעבר לאותנטיות, השימוש בשפה הזנוחה מאפשר לצופים להבין טוב יותר את הניכור והתלישות שחש לולק. רוב הסרט מתרחש במוצב שחולש על אזור נטוש באמצע המדבר (הסרט צולם בהרי יהודה, בחורבות הכפרים ליפתא ומזרעות אל חסיני ובכפר איתוואנה בדרום הר חברון) שם פוגש לולק את מינץ (שחקן גשר מיקי לאון), ניצול מחנות כמוהו עם מספר מקועקע על זרועו, שמשליט טרור על פקודו ההלום. הניגוד בין השניים הוא ברור ומתבטא בראש ובראשונה במישור הפיזי: לעומת מינץ שכבר הסיר מעצמו את סממני הגלות והפך לנער הפוסטר של הישראליות החדשה - שזוף, לבוש בקושי ושרירי מאוד - גופו הצנום, הגלותי של לולק הוא מכשול בדרך להוויה הצברית. המתח ההומו-אירוטי בין שני הגברים ויחסי האדון-עבד שהם מנהלים מתגבר בשל סירובו של לולק החלש יותר להיענות לדרישתו של מינץ - ובעקיפין של הישוב ככלל - לאבד את זהותו הקודמת, להיטמע, "להתחזק". "עוד כמה ימים בשמש ולא יראו מאיפה באת" אומר מינץ ומדרבן את לולק לבנות שרירים ושיזוף - "יש לך עוד עבודה, תתאמן" הוא מפטיר לעברו ברודנות.

      שתי תרבויות אבודות

      רוזנברג מיטיב ללכוד את האווירה החרדתית של אותם ימים טרופים, גם אם לעיתים השפה הקולנועית שלו בוסרית משהו, פשטנית מידי. השימוש שלו בסמלים וברמזים מטרימים, כמו גם תנועות המצלמה, מנסים כולם להחוות את החרדה של הגיבורים, את אי היציבות של מצבם הנפשי, אך הם ברורים מידי, נטולי תחכום. לצד הנוף המרהיב, שהוא קלסטרופובי ופתוח במקביל, עוצמתו של הסרט נובעת מהמשחק המצוין של שני השחקנים הראשיים. טיראן הופך לא רק ללולק, אלא מצליח להפוך לנגד עינינו לדמות מהגר חסרת גיל: לרגעים הוא נראה כקומיקאי יידי, זקן מכפי גילו. הוא עוטה עליו הבעות ומאמץ מחוות שגורמות לו להראות כמו קומיקאי מהדור הישן. לאון נותן הופעה מדויקת, משכנעת, של אדם על סף משבר, שיתכן שהלך רחוק מידי. הוא עוצמתי אך שבור, קרוע בין שני עולמות וחווה את ארץ ישראל של מלחמת העצמאות כאילו היתה המערב הפרוע. מינץ החסון והשזוף, הוא אולי התגלמות הפנטזיה של הישוב הציוני, אך הוא גם ההוכחה למחיר שיש לשלם על מחיקת הזהות שעבר. "בית אבי" מציע פרשנות ייחודית ואמיצה לא רק על ימי הישוב הראשונים אלא על המחיר הכרוך בבניית האתוסים שחונכנו עליהם, רוזנברג לא מהסס למתוח ביקורת על אותם ערכים ולהראות גם מה איבדנו בדרך, בין אם על ידי הבחירה ביידיש או הניסיון להנכיח את הכפרים הערבים הנטושים ואת השדים של שתי התרבויות האבודות – הפלסטינאיות והמזרח-אירופאית.