בלילה האחרון חלמתי חלום על עולם בו עלו מחירי הנפט מעבר לכל דמיון. הדלק הפך למוצר צריכה לעשירים ואחזקת רכב פרטי הפכה להוצאה עצומה שאינה מתקבלת על הדעת עבור האדם הפרטי ועבור ציי הליסינג כאחד. המעמד הבינוני מנסה לשווא למכור את רכבי השטח והמכוניות המהודרות אותן נאבק לרכוש אך זמן קצר קודם לכן ומכירות הרכב ירדו בתשעים ושמונה אחוזים. חברות הרכב פיטרו אלפי עובדים, תחנות הדלק נסגרו אחת אחרי השנייה ואפילו חברות הייטק הציעו למהנדסים שלהן חבילת הטבות הכוללת נסיעות ברכבות לעבודה. באותו חלום, בסיור לאורך הכבישים הראשיים, נגלה בפני מחזה מעורר השתאות: קילומטרים ריקים של אספלט, משובץ מכוניות נטושות ומחלידות הממתין בשמש הלוהטת לשימוש אחר.
כשהתעוררתי משנתי, בדיוק הופיעה בחדשות ידיעה על ההסלמה ביחסי רוסיה וארצות הברית ועל אירן שסירבה לקבל את חבילת ההטבות מהאומות המאוחדות. לפתע הבנתי שהחלום יכול ברגע להפוך למציאות; מצבה של הדיפלומטיה הבינלאומית כיום, יכול בקלות להוביל למצב בו תיכחדנה המכוניות לחלוטין מהסביבה שלנו. במדינה כמו ישראל, מובן לכולנו שכאשר זה יקרה המכוניות החשמליות עדיין לא בדיוק יעבדו כפי שמבטיח שי אגסי והתחבורה הציבורית תקרוס תחת העומס. אבל השאלות המעניינות מעבר להמולה הרגילה שתתחולל, הן מה יעשו עם כל השטחים החדשים שיתפנו אחרי היעלמות המכונית וכיצד השינוי הזה ישפיע עלינו? מחלפים, כבישי גישה, חניות לצד הדרך, מגרשי חניה, בנייני חניה, מגרשי גרירה, חניות נכים, כולם יתרוקנו מייעודם המקורי.
בעיר ישראלית ממוצעת המשקיעה פעמים רבות יותר בכלי הרכב מאשר בתושביה, מדובר בחמישים אחוזים ומעלה משטחה. נסו רגע לדמיין את אזורי האספלט בעיר הופכים למשטחי פנאי ונופש ירוקים. נסו לדמיין אותם משתנים לאזורי מגורים שייהנו מהשקט החדש שהופיע לו לפתע עם היעלמות המכונית. היפוך זה ישנה את הסביבה שלנו ללא היכר' אך מעבר לכך, תפיסת הזמן והמרחב שלנו תשתנה כולה. בספרו של יוסף אליהו שלוש, "סיפור חיי", הוא מתאר כיצד בתקופה העותומנית מסע מתל אביב ליפו היה לוקח כשעתיים וכיצד ארבו בדרך סכנות משודדים שהתקבצו באזור מוסררה, נתיבי איילון של היום. שלוש ממשיך ומתאר את הנסיעות בנות שלושת הימים מיפו לירושלים ואת הרושם שזו עוררה בו, כשהגיע אליה לראשונה. עולם ללא מכוניות יחזיר במידה רבה את המצב למציאות כזו. הרצליה ותל אביב למשל, תהיינה שתי ישויות מרוחקות זו מזו מרחק חצי יום. פרברי שינה כמו שוהם ומבשרת ציון יצטרכו לפתח לעצמם מרכזי תעסוקה ומסחר שכן נסיעה יומית לעבודה בעיר הגדולה כבר לא תהיה אפשרית. גם הערים הגדולות יצטמקו חזרה לגודלן המקורי ברגע שלא ינדדו אליהן מידי יום מאות אלפי אנשים. המסחר שאנשים אלו מקיימים ייעלם, כמות המסעדות תצטמצם, התורים בקפה ייעלמו. המפה כמו תימתח והמרחקים בין נקודות ייעשו גדולים יותר.
עד כמה שתסריט כזה נשמע מרתיע, ייתכן שיהיה זה לטובה. לפחות לא נצטרך לסבול עוד את הקמפיינים הביזאריים של הרשות למלחמה בתאונות הדרכים.
אל תפספס
מחתרת הדינמיט: צימרים בצפון
*בכל שבוע תבחר מחתרת הדינמיט אתר או מבנה אחר ברחבי הארץ ותסביר מדוע ראוי ונכון לפוצץ אותו למען אזרחי ישראל. להלן המועמד הרביעי:
בעלי ואורחי הצימרים שלום. ההתברגנות המואצת של תושבי המרכז הצריכה תמיד אפשרויות נופש מחוץ לעיר, במקומות שלווים ופסטורליים. מאז שנות התשעים, יישובים רבים קיבלו היתרים להקמת יחידות לנופש כזה בשטחן, שזכו לכינוי "צימר". אלא שמאלטרנטיבה מקומית וצנועה לחופשה קצרה, הפכה תופעת הצימרים למפלצת תלת ראשית הכוללת חיפויי עץ מופרכים, אירוח כפרי מטריד וכמובן ג'קוזי מבעבע. אם הגענו לשלב בו אירוח במקום כזה עולה יותר מנסיעה לטורקיה, כשחיפוש אחר צימר נדמה לשיטוט בקטלוג של אמבטיות ג'קוזי משומשות וכשמקום מסוים מציע בקתות בצורת מגדל אייפל בסטייל לאס וגאס, עלינו להגיד די! הצמידו את הצימרים כולם אל מקלות הדינמיט, ניפטר מהם ונחליפם במלונות אירוח רגילים ושפויים. אולי גם יוכלו בעלי המשכורות הצנועות, לקחת חופשה קצרה מעבודתם המלחיצה. הרי הם ככל האדם.