סגול 59+

השאירו את הציניות בבית - חמי אוזן חושב שדיפ פרפל היא להקה הרבה יותר שמחה וחיה עם סטיב מורס ובלי ריצ'י בלקמור

חמי אוזן
09/09/2008
יח"צ - חד פעמי

(עריכת וידאו: ארנון מעוז, צילום: ברני ארדוב)

בפעם האחרונה שדיפ פרפל הטריחו את עצמם ובאו לישראל, אני וחברים שלי בתיכון ניהלנו ויכוח ערכי ממושך האם צריך ללכת להופעה שבה הסולן המתחלף ג'ו לין טרנר יתהדר ביצירות לא לו ויסריח אותם בקולו ההבי מטאלי המצועצע. בסוף חלק קטן, ואני ביניהם, לא יכלו להתאפק והלכו לראות את ריצ'י בלקמור וג'ון לורד; השאר קבעו להתאסף באחד הבתים ולהקשיב לתקליטים המקוריים עם קולו המקורי של איאן גילן. אל תצחקו, ככה זה בגיל ההתבגרות - אתה מתייחס למוזיקה בצורה ערכית מדי, בוחן את המציאות במשקפיים קצת מעוותים ולא מקבל את השינויים שהזמן אחראי להם. גם היום, אחרי ההופעה השנייה של דיפ פרפל שראיתי אמש (שני) בקיסריה, לא הייתי מוחק את ההופעה ההיא בפארק הירקון ב-1991. בכל זאת, ריצ'י בלקמור. אפילו חדרתי את מערך האבטחה, התגנבתי אל מאחורי הקלעים ותפסתי שיחה קצרה עם ג'ון לורד על ההבדלים בין האופן שבו הם השתמשו בצד הכבד של הרוק ואיך שעשו זאת אז, בתחילת הניינטיז – מטאליקה, גאנז. סיפור שמפרנס את חיי החברה שלי עד היום, גם אם ג'ו לין טרנר האיום עמד לצדנו.

אין מה להשוות את היחס שדיפ פרפל זכו לו אז לפני שבאו לישראל, והבוז הפאנק-בורגני שמורדים בשקל הטיחו בלהקה מרגע ההודעה על נחיתתה בארץ. רוק קטטר, כתבו לא מעט עיתונאי מוזיקה, שכנראה לא מבינים עד כמה הבמה היא סם החיים של אמנים שהתחילו לנגן לפני שהיה סולסיק או אי-מיול (או כמו שגילן פלט במהלך ההופעה, "בית? לנו אין בית"). אם כבר, ההופעה של הפרפל ב-1991 היתה הרבה יותר מאולצת, הרבה יותר כפויה. העייפות והשיגעון כבר היו הרבה יותר חזקים מהגאונות של בלקמור, והחיבור של הלהקה, אחרי עוד גלגול, היה רופף כמו קשר בין בני זוג זקנים שנשארו יותר מדי שנים ביחד. זאת היתה הרבה יותר הפקה מהופעה, הרבה יותר הרכב מלהקה, ומי שהיה שם לא הופתע שהחבילה פורקה כמה שנים אחר כך.

טוב לדעת (מקודם)

שיטת לימוד שחיית חתירה חדשנית עושה שינוי מטורף בחיים

מוגש מטעם TI SWIM

אנרגיה של להקה אמיתית

למסע המחודש שלהם הפרפל עלו בלי אבני היסוד, בלקמור ולורד, שהיו שם הרבה לפני גילן ואחריו, אבל עם הרבה יותר אנרגיה של להקה אמיתית. הרבה יותר חדוות יצירה. התוספת של הגיטריסט סטיב מורס והקלידן דון איירי (שעבר כבר בבלק סאבת, ריינבו, וייט סנייק ואפילו ג'טרו טאל) הכניסה המון שמחה בלהקה, שפשוט נהנית לצאת עוד פעם לדרכים בלי החלקים שהתעייפו קצת. כאילו הם הניחו לעבר הרע שלהם וחזרו להתמקד בעבר הטוב שלהם, עם חברים ולא רק חברים ללהקה. לא, לא תמצאו שם ביצועים של 15 דקות וניסיונות להרכיב מחדש על הבמה שירים מהאולפן. הקול של גילן, הקול שבעצם שינה את פני הלהקה לעד, תואם לשערות הלבנות שלו. אחד הקולות הכי מגוונים וחזקים בסבנטיז לעתים מזייף, כבר לא מסוגל לשיר את "ספיד קינג" ו"צ'יילד אין טיים", אבל כשהוא יחף ומחייך על הבמה כל מחסומי הגיל והציניות העיתונאית שהתפשטה על כולנו, נופלים ברגע. הפרפל נעים על פני כמעט כל הגלגולים שלהם, מ"האש" – אותו גילן לא שר במקור, עבור ב"אין טו פייר" ו"פרפקט סטרנייג'ר" וכלה ב"רפטייר אוף דה דיף". אפילו קיבלתי את גירסה קצרה של "Wring That Neck, " המופתי מ- "The Book of Taliesyn" , לאחריה, גם אני, שמאסתי ב"סמוק און דה ווטר", הצטרפתי לפזמון עם כל האלפים. לדעתי, גם גילן נהנה לשיר את זה שוב.

כיאה לרוח המחודשת, הבמה בקיסריה לא נבלעה ביותר מדי עשן, פירוטכניקה ושאר פעלולים שנועדו לפעמים יותר להסתיר מאשר להראות. הפרפל עולים בבגדים פשוטים שתואמים את גילם, טי שרט, ג'ינס, גיטרה, וחיוך. לוק אמיתי, רחוק מהגלימות והלייזרים, שהקהל מזהה מיד ומצטרף בשנייה לחגיגה. אפילו השוטר שעומד לידי יודע את כל המילים ומפנה את מבטו לבמה (חבל רק שהוא שכח לכוון את התנועה בסוף, כי הפקקים ביציאה מקיסריה, הבלומפילד של ההופעות, הם בלתי נסבלים ולפעמים בלתי נסלחים). אני יודע שקשה לחשוב על דיפ פרפל בלי ריצ'י בלקמור וג'ון לורד, אבל אחרי שתראו את סטיב מורס מצייר על הגיטרה, לא רק שתחבקו את הפרפל החדשים, אלא גם תקבלו טעימה לכמה עוצמה היתה פעם לגיטריסט מיומן ומהוקצע. קצת כמו בימים בהם הגיטרה של בלקמור היתה הפנים של הלהקה.

  • דיפ פרפל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully