מילון עברי לועזי

האייפוד של עברי לידר תמיד מרתק. על רקע הבורות המוזיקלית העמוקה שמאיימת לשרוף כל חלקה טובה במוזיקה הישראלית, אי אפשר שלא לראות בלידר את אחד המוזיקאים המעודכנים ביותר. כזה שתמיד ידע לזהות להיט איכותי או שיר אינדי שיתאים בול לפרסומת חדשה. אבל בין השפעה לתוצאה, כבר למעלה מעשר שנים שקשה להבין לאן לידר בעצם נעלם, כשזה מגיע ליצירה איתה הצליח לגעת בקהל שמכתיר אותו בעקביות כאמן פופולרי ונערץ, כזה שמקבל ספשל ב"כוכב נולד" (בו הוא היה לא פחות ממקסים) ואף אחד כבר לא חושב שזה בגלל גל אוחובסקי. מה קורה לאמן שמבין את חשיבות המהירות שבה עולם המוזיקה העולמי משתנה ולא חוטף מזה דיכאון ויורד לבירה בפרילנד, אלא מחליט להישאר במרוץ?

השאלה הזו מתחדדת כשהרמקולים נסגרים ונותרים עם הכתיבה של לידר בלבד. לידר הוא כותב ישראלי מיוחד, רב שכבתי, המסוגל לדבר במפורש ומתחת לפני השטח, באופן ישיר ואסוציאטיבי ובתחכום שמצליח לסחוב על הגב עשרות שנות מסורת של זרות וניכור. כשכתב ב-1997 את "כמה כוכב" או "מלטף ומשקר" הוא נכנס עם הראש בקיר השמרני של הרוק הישראלי, מבלי לשבת במשבצת של ערן צור, למשל; לידר השתמש אז בכלים מיינסטרימיים מובהקים בכדי לדבר בקולם של "אנשים יותר חלשים" כמו ששר ב"לאונרדו", ועל אף נאיביות היתר של האלבום הבכורה ההוא, לעולם יש לזכור לו את הצעד האמיץ שנקט שם. גם ב"בקצב אחיד בתנועות של הגוף"(באנגלית זה בוודאי נשמע יותר טוב) לידר מפזר פניני טקסטים, במינון מופחת מבעבר, אך השירות שהוא עושה לפופ איכותי בשירים על נישואים קרים ומתים כמו ב"ביחד מפחד" הוא בפירוש חשוב. אז מדוע אין ללידר יצירות מופת, או סתם אלבום טוב מתחילה ועד סוף?

"רק תבקש", הסינגל הראשון והשיר הפותח את אלבומו החמישי נותן קצה חוט: לידר נהג בחוכמה ונתן את השיר להורדה בחינם, כמתבקש בעידן הנוכחי. כמו הרבה טקסטים של לידר בעבר, הוא מדבר על תרבות הצריכה, שפע האופציות, סמים ואפילו מעט פוליטיקה מקומית מזיעה. הטון הוא קפיטליסטי-אבוד נפשית, כיאה לתל אביבי אסלי פינת הנוסע המתמיד. הצליל אלקטרוני קליל, אינטנסיבי אך לא מעיק, כשהפזמון כבר חותך לכיוון הרוק'נ'רול. הבעיה היא שלידר נוגע ולא נוגע. לא יורד לעומקם של דברים, עומד על סיסמאות מוזיקליות קלילות, שלא דורשות ממנו לאמץ עמדה שתפחית מכמות המעריצות הנלהבות שלו. כך, למרות שביחס למיינסטרים הישראלי מדובר בסוג של נחיתה על הירח, לעולם שמחבק את הקיצוניות של בלוק פארטי גם ההתנפלות של לידר על סופו של השיר כבר לא מספיקה. בסינגל השני, "מתעורר" לידר חוזר לכתיבה הישירה והאפקטיבית שלו, אבל מוזיקלית נותר מאחור כשהעיבוד האולטרה-קליל לא מנקה את טעם הלוואי מהאינטונציה בקולו, שתמיד הייתה משהו בין דיווחי תנועה בגלגלצ למבזק מיוחד. אחר כך לידר גולש לסאונד האקוסטי הנמרח ("הדרכים הארוכות", "בקצב אחיד בתנועות של הגוף"), זה שתמיד היה החלק החלש ביצירה שלו ובאופן לא מפתיע מתלווה בטקסט קיטשי ומתפנק כמו חתול של שרי אריסון.

אפשר להמשיך בניתוח הפרטני לשיריו של לידר, למצוא נקודות אור ("צל שחור" הנפלא, "ביחד מפחד", הדואט עם אפרת גוש שמעורר תקווה לגביה) ולפרט בחושך (בחיי חשבון הבנק שלך, כמה אפשר לכתוב על טיסות, גוצ'י ויין? אתה מצליח, הבנו), אבל התוצאה אותה תוצאה: אלבומו החמישי של לידר היה יכול להיות הצהרת כוונות מצוינת ללי בירן. עבור לידר זה מעט מדי, ועם כל הצער העמוק שבדבר כנראה שאפילו מאוחר מדי: עשר שנים חיכינו שלידר יהיה המפקד הכריזמטי של אלו שנדחסו בארון החנוק של הישראליות, שייקח את הסקרנות הטבעית שלו וייסחוף את הפליטים שהרוק הישראלי שכח לאצטדיון שמחכה לו, כמו שעשה בגרסה המרגשת שלו ל"בוא" של ריטה – רגע נדיר שבו לידר מימש את כל הפוטנציאל שבין ניו אורדר לדנה אינטרנשיונל. אבל כאן, כמו ברוב הקריירה שלו, האיש ששר "אני יודע מה אתה צריך" רק מלטף ומשקר.

עברי לידר, "בקצב אחיד בתנועות של הגוף" (הליקון)

יכול להיות שאלבום הבכורה של "התבלינים" לא היה כל כך מכעיס, אלמלא האכזבה מעברי לידר. במקום שלידר ישמש כמודל לחיקוי לעשרות הרכבים, שיפחדו לקחת את אייל מזיג כמפיק מוזיקלי רק מהפחד שיקשרו ביניהם בין השיטי-דיסקו של הדורבנים, אנחנו מקבלים אלבומי בכורה כמו של התבלינים. אין ממש מה להאשים אותם, הגלגלצ דופק והקופה רושמת, הסולן חתיך והגיטריסט דתי. התבלינים יוצרים מוזיקה מהימים בהם מניה באגד נחשבה לזכייה בפיס, השירים שלהם עטופים בפאתוס שיכול למוטט גם את איל ברקוביץ' באמצע מתקפת אמוק על ההרכב של נבחרת ישראל, רק עם טקסטים ברמה של שלמה שרף. זה בטח עובד נהדר עם בחורות, במערכת זה נשמע כמו סוף העולם, במובן הרע של המונח. אולי אם לידר היה מצליח להיות מוריסי, ייתכן והתבלינים היו טי.וי און דה רדיו. ערב ראש השנה העברי, הרוק המיינסטרימי בישראל טובע בים של בינוניות, ומי שהיו אמורים להיות המצילים שלו מנפנפים גם הם לעזרה.

התבלינים, "התבלינים" (הד ארצי)