עבודת הוידיאו של אוהד מילשטיין A Glass Of Water (כוס מים) מוצגת בתערוכה "לונה פארק שאין דומה לו" במסגרת האירוע "אוהבים אמנות" ביום חמישי ב-18 בספטמבר.
"כוס מים"
עבודה מוקדמת שלי. הכוס מסמנת תמצית של תרבות, והמים- של חיים. הכל מגיע להרמוניה. הכוס מסתובבת ריקוד על הסף- במטרה להגיע למעגל מושלם, מול הסכנה שהכל יפול ויתנפץ. כל זה בחלל הלבן, שהוא בין נקי,מושלם ואוטופי לבין ריק,שומם, מת.
הצופה
אני חושב שכל עבודה שאני מציג במרחב הציבורי היא כמו מכתב שנשלח, בלי כתובת ובלי מכותב. הקשר שלי עם הצופה יוצא מתוך שאיפה שהצופה ימצא עניין באותו "מכתב", יקרא אותו, וירגיש כלפיו כאילו נכתב במיוחד עבורו. הייתי מאוד שמח אם כתגובה לאותה חוויית צפיה יכתוב הצופה מכתב משלו וישלח אותו (אלי, למישהו אחר, או לחלל העולם באופן כללי). שרשור כזה של השראה שמולידה פעולה חדשה הוא חווית הצפייה המושלמת.
אמנים אהובים
מרבית האמנים שהשפיעו עלי הם יוצרי קולנוע- כאלה שמצליחים להתעלות מעל הנוסחאות של השפה הקולנועית המקובלת ולהטביע ביצירה שלהם רגע קסום נשגב, מתומצת, שחבוי וגלום בחיים עצמם. כמו שיר. אני מאוד אוהב את הפואטיקה הגלומה בקולנוע של אנדרי טרקובסקי, את הווירטואוזיות וההומור בסרטיו של ורנר הרצוג, ואת האומץ של קרלוס רייגאדאס . שלושתם מציגים יצירות בעלות אסתטיקה קולנועית מושלמת, נטולת פשרות, ויחד עם זאת מצליחים לשמור בעבודתם על עצמה רגשית. אני גם מאוד אוהב את שפת הציור של אביגדור אריכא- יש בה את העדינות, ההומור, הליריות, והצבעוניות המושלמת, לצד החומרים והתכנים היום-יומיים.
תיק עיתונות
"כדי להיות אמן צריך לאמץ אובססיה" טוען אוהד מילשטיין. את הטענה שלו, שהיא ספק צינית, הוא מעגן בשתי סיבות: האחת- מיתוג עצמי, והשנייה- התמדה. "האובססיה עוזרת לדברים לקבל נפח והופכת אותם למזוהים עם האמן", הוא מסביר, "קיימים אותם אנשים שמסתכלים על עבודת אמנות ואומרים 'את זה יכולה לעשות גם הבת שלי', אבל האמן, בניגוד לבת שלהם, לא יכול בלי זה. להתמדה יש משמעות מאוד מרכזית באמנות".
מילשטיין בודק את נושא האובססיה עוד מימי לימודיו לתואר שני בבצלאל, ושיאו של המחקר הוא הסרט "אובססיה" שהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון, ושודר בערוץ שמונה. שמו הישיר והלא מתחכם של הסרט שונה מהותית מאופיו- סרט דוקומנטרי אקספרימנטלי ומהורהר, שעוקב אחרי מספר דמויות שאינן אובססיביות באופן פתולוגי בהכרח, ומחפש שפה ויזואלית המבטאת את המצב הכפייתי, יותר מאשר חוקר את ממדי התופעה או את הגישה המדעית כלפיה. "'אובססיה' הוא סרט שמנסה להביא את הלך הרוח של אדם שיש לו נטיות כפייתיות", אומר מילשטיין, "בכל אדם יש משהו אובססיבי. יש משהו בתרבות שלנו שמאוד מעודד את זה. האובססיה היא תחליף לדת או לעבודה פאגאנית. פעם אלוהים נתן תשובות לשאלות הקיומיות, אחר-כך הכסף נכנס לתמונה, ובימינו אפשר לומר שיש חזרה לעבודה אלילים- הכסף הפסיק להיות המטרה עצמה, זה לא כסף לצורך כסף. בהתנהלות האנושית כשמתעסקים סביב משהו ספציפי באופן רציף מבחינתי זו אובססיה".
למרות ההצהרות, מילשטיין לא מנסה להצטייר כבחור אובססיבי במיוחד. לטענתו האובססיה שלו מתבטאת בעיקר באמנות, "בחיפוש אחרי משהו נשגב, מעל פני הקרקע. מקומות אוטופיים או אופוריים". אפשר לסמן את נקודת ההתחלה של העיסוק בכפייתיות בנוהג שאימץ בימי בצלאל לקצוץ את ציפורניו בסטודיו שלו, לשמור את השיירים, ולאחר מכן לצבוע את הסטודיו בלבן. הטקס הקטן אף תועד בוידיאו והפך לעבודה שנקראת "Nails". "כשהגעתי לבצלאל קיבלתי סטודיו לבן והרגשתי אני צריך למלא אותו", מספר מילשטיין, "במקום למלא את הקירות בתמונות וצבעים בחרתי להשאיר אותו לבן, קוביה לבנה. זה הפך להיות בסיס לגוף עבודה.הציפורניים הם ניסיון להוציא משהו מהגוף, ולהנפיש את זה, לתת להן חיים, כמו גם קריצה צינית על מעשה האמנות".
העבודה עם הציפורניים, בנוסף לסדרת עבודות בת שלושה חלקים שנקראת "סטוקטה" הן לדבריו תוצר של "המקלחת הקרה" שחטף כשהגיע לבצלאל. מילשטיין, שלמד קולנוע לתואר ראשון, גילה שהעיסוק בנרטיב
שהיה משמעותי מאוד בלימודי הקולנוע הפך ל"מילה גסה". סדרת הסטוקטה ("פראפרזה קולנועית על סטקאטו- מקצב מהיר וחתוך"), שהתחילה להתהוות לפני הלימודים בבצלאל, הציגה מקטעים שונים שחוברו באופן אסוציאטיבי או אקראי, מתוך הצצות חטופות לתוך רגעים בחייהם של דמויות אנונימיות, שנשארות באנונימיותן. הסטוקאטה השנייה והשלישית, המאוחרות יותר, עוסקות ביחסים אינטימיים. מילשטיין מציין גם את נוכחותו של העיסוק בנושא גבול: "בסטוקאטה השנייה מוצג מגדול, שמסמן גבול של יבשה, ובמקביל מוצגת דמות של בחורה מחייכת. המגדלור שמהבהב בחושך מחזיר את המבט אליו, בדומה לחיוך". החיוך לא נראה טעון במשמעוויות, אלא שמילשטיין מסב את תשומת הלב למבטה של הבחורה שמופנה למצלמה: "החיוך פורץ את הגבול בין הצופה לדמות, בניגוד לקולנוע מיינסטרימי בו הדמות לעולם לא מסתכלת למצלמה. יש אינטימיות במבט למצלמה". הסטוקאטה שלישית והאישית מכולם צולמה בבית, ועוקבת אחר בת זוגו דאז. "זהו ניסיון לבודד איזשהו קסם, קצת כמו סרט טבע שמנסה להבין ולפצח, לקבע משהו מסקרן".
בין העבודות שמתכתבות (גם אם מתוך השוליים) עם הנרטיביות של עולם הקולנוע, לעבודות קונספטואליות ופורמליסטיות יותר כמו "כוס מים" או Nails, לא ברור איזה כובע חובש מילשטיין- אמן או קולנוען?
"אני חובש כמה וכמה כובעים", אומר מילשטיין, "אני עוסק באמנות, מרצה באוניברסיטה, במאי, וגם צלם טלביזיה. כל ה"כובעים" האלה מקבילים לערימת ניירות שיוצרת הר, קשה לבודד פרט מתוכו. אבל בפועל הדבר הראשון שלמדתי הוא אבני היסוד שלי. השפה שלי היא שפת הקולנוע".