טאבו לראסיה

במשך כמעט עשור של כתיבה על מוזיקה במקביל לקריירה מקרטעת עוד יותר של מוזיקאי/די ג'יי בחבורה הידועה לשמצה "סוליקו" נמנעתי מלכתוב על העוסקים במלאכת הקודש של עשיית מוזיקה בעברית או בגבולות ישראל. במיוחד אלו בגזרת ההיפ-הופ, שאני לא יודע מה אתם חושבים עליהם, אבל נדמה כי הם הרגישים מכולם. אתיקה מקצועית היא יופי של תירוץ לפעולה חמקנית שכזו; שיתוף פעולה עתידי מוזיקלי הוא גם סיבה אפילו עוד יותר קונקרטית. אתם יודעים, ארץ קטנה וכל זה. אבל כמו שאמרו ידידי המוכשרים מייק מושון וכוהנוב – הנה הכלל של היוצא מהכלל: כשמשורר מוציא אלבום המוזות רועמות, והעורך של האתר הזה התחיל להפעיל עלי מה שקוראים בחדשות 'מכבש לחצים' לכתוב משהו – איך ומה שאתה רוצה – על "מיתרים", האלבום השני של טאבו פלוס.

העובדה שיוסי שמריך מגיע מחו-לו-ניה, עיר שנשבעתי לה אמונים, כמו גם העובדה שכמעט אף אחד לא מתייחס כאן לאלבום מהפכני שיוצא בהוצאה עצמית ללא גב של יחסי ציבור, או משרד הפקות עם שם של דוב מאחוריו, רק הפכה את ההתעקשות שתוארה לעיל לקטנונית.

"הלילה צולל לך בין הרגליים/ והחזה שלך מלא כמו הירח/ אז למה אני בורח?/ כשהבגדים לבשו אותך/ נותרתי פשוט" ככה זה נפתח. עוד לפני שהוא פותח את הפה, טאבו הוא איש שמחבר בעבודת יד זהירה ומתריסה זכרון למילה ומצייר ממנה תמונה. תמונה ישראלית כזו, בצבעים שמתגוררים רק כאן. הוא אחד כזה שלא עושה מוזיקה שנשמעת כמו "הפסקול של הפסקול של הפסקול". הוא כותב שירים. ועושה את זה כמו משורר אמיתי. העושר הלשוני לא נמצא כאן למטרות רהב,הוא פשוט נשמע טבעי, לא מתאמץ. פשוט. “אפוף כמו כשהראש פוגש כרית/ בבואות פורנוגרפיות, צל של מחשבות/ זיעה קופצת על הדופק/ קווי מתאר של נשימות/ קורות חיים תלושים/ דפים עם רעיונות עצלים/ כמו דימוי שמסתיים בכמו".

טאבו הוא חנון, זה ברור. הוא חנון עם עין בוחנת לחיים סביבו, כזה שמסוגל להיכנס פנימה מבלי לייפייף ולמזער את עצמו, כי אם להפך, לתת בראש. המילים שלו הן מתעדות, ובקול הקטן שלו, כמו של ילד בתיכון, הוא הופך אותן למסוכנות בכנותן. ישראל של טאבו היא מדינה שהולכת ונעלמת לתוך גושי בטון שמופררים כל ניסיון להיות נוסטלגי במדינה שבזה להווה שלה, מתנכרת לעתיד ושוכחת את העבר. כשטאבו מדבר על מסיבת כיתה ("זאת שתגדיר אותי לפחות עד העשור הבא") הוא לא שוכח את שפם הבר מצווה, את הסלואו של הסקרופיונס, ההבעה של האידיוט כשאתה רואה את הילדה שאתה מאוהב בה בטירוף עד שהעולם סוגר עליך. ובתוך כל חצאי הפיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ האלה יש את המשפט הרפלקסיבי "את קולטת, הפכתי גם אותך לשיר", כי אין סיכוי שגם פעם, היה הכי טוב. טאבו מספיק חכם לסמן את הנקודות האלו שנעלמות לנו כשאנחנו מתייחסים לפעם. מה לעשות, חנון עד הסוף. או כמו שהוא עצמו מגדיר "אני מהחנונים הכי גרועים, גרוע ביחסים, וגם לא טוב במחשבים".

על אף שלבטח לא מדובר ביצירת מופת,"מיתרים" הוא אלבום בולט בנוף המקומי. זה תקליט שמעיז לקחת את זה אחרת. הוא מודע למגבלות שבו ועושה בהן שימוש מושכל. מישהו פה לקח אחריות על מעשיו והלך איתם - לרוב לטוב, גם אם יש כאן עדיין שיירי בוסריות - עד הסוף. ההפקה המוזיקלית של הפעמיים גבר יוסי 'ג'וזף' כהן עושה רק טוב לקול הקטן של טאבו. הביטים לא נחמדים. ממש לא. לא קליטים. נדמים כמו עש לבן שרודף אחרי הילד הקטן שמכיר את כל הרחובות הראשיים והחצרות האחוריות של השפה העברית. פעם היא משיגה אותו ופעם היא מתבוננת בו גדל לה מול האוזניים. אבל מה שכן, יש כאן אלבום. לא אסופת שירים ספורדית שמארחת את המי ומי שמחזיק מיקרופון בישראל. נעה פארן נותנת פה יופי של עבודה ב"בורחים אליו", הארכיון, החברה הותיקים של טאבו מהשכונה משלימים אותוב "שפיות" והשאר כולו שלו. איש אחד, מין בק ישראלי. רק כזה שגם יודע לצקת משמעויות למגניבות שלו, בעברית. מכאן. הוא עושה את זה לגמרי לבד. אתם מוזמנים להצטרף ולשמוע. עדיף לבד.