היי בנטורל: אני סחי

בהעדר שאכטות, צחי בלטה יכול להעריך את השעה הזאת בלילה, שלא ייאמן שהוא מגיע אליה צלול

  • היי בנטורל
צחי בלטה

11 בלילה. אני אוהב את השעה הזאת בעיר. מין שעה מנומסת אבל כזו שיודעת לפתוח כפתור בחולצת 24 הכפתורים המעומלנת שלה. שעה של התחלות. אמצע השבוע, העיר מעפעפת חלונותיה להולך ברחובותיה הקטנים, ומהבניינים החדשים, אלו הרחוקים כמו משאלות הילדות שלך, מנצנץ אור את בדידותו המזהרת באפלת הזכוכית שמנסה, כמו כל מגדל בבל, לגעת בשמיים. אני מחייך. סוף הקיץ. כססאמק הצלחתי לעבור את הקיץ הזה בשלום, למרות שעדיין חם ונשות העיר עדיין נהנות לנפנף שמלותיהן ולבדר שיערן החפוף ברוח האופניים שעוד מנשבת בעיר הזאת. "עיר ואם, עיר ואש כרעי ברך!" קרא לה אלתרמן, וכנראה לא ידע לעולם עד כמה זה נכון לעיר שהייתה פעם לבנה ושביליה היו קליפות תפוזים, והיום מטאטאת תושביה להתגעגע אליה מתוך ביצורי דירות מתפוררות. הזמן משתנה, כבר מזמן אינו צהוב. אנחנו בגוונים של אפור, אם להיות נוסטלגי עוד יותר. אבל 11 בלילה זו השעה הרחוקה ביותר מהנוסטלגיה בכל שעות היום. אחת לפני הסוף שממנה יכולים להתחיל דברים רבים ומגוונים.

כרגיל, נכנס לבר החביב עלי. לא משהו מיוחד, עוד מקום בתל אביב בו כולם, אבל אשכרה כולם, כולל הבעלים הקמצן טילים שתמיד אין לו, מעשנים שם חופשי. בתקופה ההיא, זו הייתה הסיבה לחזרתי אליו, כמעט בכל לילה שהחיים הותירו אותי שוב ברווקותי משוחררת המחויבות. מקום אליו נכנסתי תמים ויצאתי ממנו סחרחר כשגיאה. זיונים לוקטו שם, כוסות נשברו, חפיסות ניירות גלגול התרוקנו מהר מדי, מלצריות היו באות ומפסיקות להגיע חמוצות כי סטלנים, לקוחות נודניקים שכמותם, שוכחים (בין היתר) להשאיר טיפ. דייטים היו נקבעים שם ולו מחמת הנוחות הלגיטימית שבהדלקת ג'וינט, ממש כמו שאנשים היום מדליקים סיגריות חרף קיומו הנסוג של איזה חוק מעומעם ומגומגם שטוען אחרת. אז יש. כאן זה ישראל, וכמו בכל עולם 3.0 כשלנו, חוקים הם רק בגדר המלצה. משל היו איזה "נו נו נו נו" רק מנוסח גרוע יותר שאומר לך עשה ואל תעשה ומותיר לך לעשות את שבזין שלך. שלא תגיד שלא אמרנו הא? בקיצור, עוד מקום בתל אביב לא איזה משהו מיוחד, תודה לאל.

11 בלילה. המוסיקה מתחילה לפשוט צורה ולכוון יותר לאזור החלציים, מבטים גם הם משילים מעצמם עוד שכבת בושה חסרת ביטחון ומשתהים על אברים שמתחילים דווקא להיראות טוב, מיורטים לבסוף בהבהובי מצית. באוויר יש את הריח הספציפי הזה שיש לכל המקומות שאתה רגיל להגיע אליהם. תערובת אלכימאית של חמיצות בירה, מחשבות מגונות, בושם מתחלף, דחיפות מרפקים, שאכטות גרועות וקורטוב של כאלו טובות ואת הכל אופף, כמו לחישה צפעונית, עשן מסמא. אם תביט מקרוב תוכל עוד לראות את הקיץ מנצנץ בעיני הבנות. יש ימים כאלו, ימים שהם למעשה לילות בהמתנה. לילות של סוף קיץ. שמחת עניים. אלו שכבר לא יוכלו להתהדר בבוהק ברק האישון השמור למעושנים, אלו שבכל פעם שנכנסים למקום עדיין לא מצליחים לגלגל ממוחם מחשבות על גילגול. 11 בלילה, אני מזכיר לעצמי, איזה יופי של חיים. הנה נזכרת. לאחר שורת שלומים, נשיקות על הלחי וחיוכים מרירים של היי פעם שכבנו והיום אפילו לא מדברים, ראיתי אותו, אחד מהגווארדיה הישנה של סטלני תל אביב בהווה. בחור זהב, סטלן אמיתי בלב ובנשמה, אחד שלא אוהב לעשות עניין גדול ורעשני מהסוטל שלו אשר ממש כשמו, תמיד היה ונותר גבוה יותר מאחרים. אצלו בכיס, בקופסת פח מהימים עוד של הדינמו דבש, הצטופפו להם כסרדינים כמה מהפרחים הטובים ביותר שהצליחו לגדול, תיאורטית כמובן, על אדמת ארץ זבת החלב. "וואלה בלטה, בדיוק הבנאדם שרציתי לראות, פאקינג אני לא מכיר כבר אף אחד במקום הזה, מה נסגר בנאדם?" ומיד מתחילים בטרוניות על חילופי הדורות בעיר הזאת, ואיך גדל כאן דור של ילדים מפונקים וחסרי נימוס אלמנטרי שמקבלים את העובדה שיש באנגים בפיצוציות ושהעיר מוצפת בשאכטות גרועות כמובן מאליה. מסוג הדיבור שרק בשוך הכעס והלהט זה קצת מפחיד אותי לגלות עד כמה אתה אשכרה נהנה להתלונן על זה. הזקנים מהחבובות, קראו לזה כשאני הייתי ילד. מהר מאוד הדיבור על שאכטות החל לקבל צביון מעשי. "חיכיתי לאיזה מישהו להעיף איתו את הפייסל הזה. אתה לא מבין יום שלם אני מסתכל עליו ויודע שאם אני נותן אפילו בקטנה ממנו זהו, הלך לגמרי על היום שלי. יום שלם בנאדם,יום שלם זה יושב לי בכיס מת להתפוצץ ואני איתו, כמעט הלכתי היום בכביש מכות פעמיים. אני, אתה קולט? ואתה יודע מה הכי פתטי? הכי פתטי זה שהדבר היחידי שאני מתגאה בו זה שהשעה 11 בלילה ועוד לא עישנתי, קולט?" לאורך כל המונולוג הזה הוא שיחק עם ג'וינט שמגולגל ביד אמן לחרוט, שכאילו נלקח מחוברות הגיאומטריה מהיסודי.

לא, אחי, אני סחי

כנחש קוברה מול חליל, כחתול מול יונה המנמנמת על אדן גג תל אביבי, כל עיני היו ממוסמרות על הג'וינט הזה בעוד מוחי עוסק בפענוח מציאות של כל ריבוא ההבטחות שדחוסות בחובו. נשבע לכם, הצלחתי להריח את הגאנג'ה מבעד לריח הזה של הבר. וזה עוד לפני שהדליק אותו. "אחי זה גם משהו", הצלחתי לגמגם עצמי החוצה, "אתה יודע, אני בימים הטובים שלי, בשעה הזאת כבר הייתי לפחות אחרי איזה 7 שמונה בלי לדבר, להחזיק עד 11 בלילה בלי לעשן זה יופי של הישג בנאדם" וכל הזמן הוא איכשהו מעביר עוד אצבע עליו, מהדק את קצהו הקטום, בודק את גמישות הפילטר ונותן עוד דחיסה קטנה. אני מהופנט. באמת. יש רגעים שרק מלהביט אתה עף בראש הרבה יותר מאשר אשכרה לעשות את זה. התחלתי להבין פתאום את הזקנים האלו בשדרות ובפארקים, שפופים ליד פליפינים משועממים יותר מהם. הם תמיד נראים כבוהים בנקודה שרק הם רואים ומדי פעם מזניקים במהירות מפתיעה מבט צדדי כשאיזו בחורה חולפת על אופניים. נזכרתי בנצחונות הקטנים ההכרחיים ואכן פתטים שיש לך על עצמך כשאתה מעשן את עצמך לדעת. גחליליות קטנות הזוהרות לרגע באפלת תחושת התבוסה התמידית שהולכת לצידך לאורך כל היום. אין מה להגיד, לסטלן כמוהו מדובר בוואחד הישג. זה נגע לליבי.

"אז מה בלטה, תביא אש" מכאנית מבלי לחשוב אני שולח יד לכיס מחפש את המצית, מודה בלב לאלוהים על הטיימינג המצוין הזה. בדרך נעצרתי, הסתכלתי עליו בעצב. "מה שוב גנבו לך את המצית?" - "לא אחי, יותר גרוע, אני סחי. כבר 10 חודשים". הוא הרצין בשנייה, הביט בי במבט של 'גט-דה-פאק-אאוט-אוף-היר' "סחי? בטוח?" בטח שאני בטוח, השתעלתי קצרות, משחק עם קוביית קרח בפה לקרר במשהו את מחשבות הכפירה הללו שעלולים להמיס את הקשוח שבקרחוני אנטרקטיקה. בטח שבטוח, אמרתי לבסוף, קולט את הדייט שלי מגיעה, יפה כמו שרק ב-11 בלילה אפשר להיות, מלווה אותה במבטי המעריצים ובתפילות הודיה ליושב במרומים שעוזר לי, דרך גבר באישה, לגבור על יצר הרע, שלא יודע שובע גם שכאני מנסה להיות טוב. "אה וואלה נכון, שכחתי, אתה סחי" הוא אומר באכזבה ניכרת וממשיך לשחק עם הפייסל בידיים, ססאמק, 11 בלילה, סחי, מה נהיה עם החיים האלה תגיד לי" וואלה לא יודע גבר,כבר 10 חודשים מחכה לתשובה, לא מגיע לנו תאמין לי" אני אומר וטופח לו בחיבה על הכתף בדומה לטפיחה שנותנים בסרטים למי שזה עתה פוטר ממשרתו, ולוקח את ידה של הבחורה, מוביל אותה לשולחן. "יש איזור של לא מעשנים פה", היא שואלת, "אצלי בבית" אני אומר לה לתוך האוזן, "יאללה בוא נעוף מפה, בלאו הכי ערב מעפן היום", יצאנו לרגל את הרחוב במחשבות זימה. רבע לשתיים עשרה בלילה רומנס, לעזאזעל כמה אני אוהב את זה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully