בשם החוק

גרהרד זלב, חוקר פרטי בהווה ותובע בשירות הנאצי בעברו נקרא לעשות סדר ולפתור תעלומה ב- RCW מפעלי הכימיה של הריינלנד. מי שסידר לו את הג'וב הוא גיסו לשעבר וחברו מילדות מנכ"ל RCW קורטן; הבעיתיות בקשר בין השניים עולה כבר בפעם הראשונה שבה מתואר המנכ"ל: "קורטן לא סבל חוסר יעילות. הוא לימד אותי לעשות סלטה וגלגלון. הערצתי אותו. הוא גם הראה לי איך מתחילים עם בנות. אני נשאתי על כפיים את הילדונת שגרה קומה מתחתי וכרכרתי סביבה... קורטן נישק אותה בקולנוע" (7). כשמתגלה פרצה במערכת המידע המתוחכמת של המפעלים, זלב מתבקש לתפוס את אותו חכמולוג שמחלק העלאות במשכורת לעובדות נבחרות (ומצטינות במראן), מזמין מאה אלף קופים למעבדות (במקום מאה) וגורם לבלבול בהזמנות מגרשי הטניס. עבור המנכ"ל חובב הסדר והיעילות מדובר במצב בלתי נסבל וזלב נדרש לעשות סלטות וגלגלונים כדי ללכוד את אותו מתחכם בלי למשוך יותר מידי תשומת לב.

ספר הבלשים "זלב: חוק(ר) פרטי" הוא הראשון בסדרת הבלש שכתבו יחד ולטר פופ והסופר הגרמני ברנהרד שלינק שהוא גם מרצה למשפט ציבורי (שהתפרסם בזכות רב המכר "נער קריאה" מ- 1995). זלב התובע לשעבר הוא גבר כבן שישים שכבר ראה הכל. למרות העבר האפל שלו הוא חוקר מקצוען, נטול פשרות שמתנהל בעולם תוך תנועה תמידית בין שני קצוות: רדיפת אמת וצדק לצד הדוניזם מרוכך. הוא אולי קצת קשיש, אך הוא פלרטטן כרוני שנהנה ממסעדות טובות ויינות יקרים. את התעלומה במפעלי RCW זלב פותר בקלות יתרה: הוא מאתר את החשוד במהרה ומציב לו מלכודת שהפורץ והאגו שלו מחליקים לתוכה בפזיזות. ובעוד חלק א' מסתיים תוך פחות מ- 80 עמודים - הפורץ נלכד, העסק נסגר - בחלק השני העניינים מסתבכים ושדים מתעוררים מרבצם. העבר הנאצי של זלב ושל דמויות נוספות - אותו כולם מעדיפים להשתיק ולשכוח - הופך למרכיב מרכזי בהתקדמות העלילה. בריתות עבר נחשפות ויחד איתם צפים מארגים של אינטרסים לא כל כך כשרים. החוק(ר) הפרטי המוזכר בשם הספר (נסיון לשמור על משחק המילים שמציע השם המקורי בגרמנית -Selbs Justiz - שמו של זלב הוא חלק מהשיפוט העצמי אליו הוא מכוון) הופך לכח המניע את העלילה: החקירה אולי הסתיימה בהצלחה, אך היא מתגלה רק כתחילת הפרשה. זלב מתקשה לחתום את החקירה ונאלץ להתעמת עם הצדדים האפלים של עברו ושל העבר הקולקטיבי המודחק. "אני תכננתי לחיות בשלום עם עברי. אשמה, כפרה, התלהבות ועיוורון, גאווה וכעס, מוסר וכניעה – את כל אלו הצלחתי להביא לידי איזון אמנותי. העבר היה למשהו מופשט. ועכשיו המציאות הדביקה אותי, ואיימה לפתע להפר את האיזון" (170).

אך החקירה העצמית וערעור מראית העין של הסדר והנקיון שכה חשובים ליקים (ולקורטן המנכ"ל בפרט) לא מונעים מפופ ושלינק לשבץ בעלילה רגעים קומיים רבים. באותם חדות ודיוק שמאפיינים את הספר הם מגישים לנו סצנות מבדרות כמו זו שזלב נתפס בולש אחר חשודים בבריכה ציבורית: "'התבייש לך!' אמר לי אחד האבות שכרסו גלשה מעל לבגד הים והשדיים שלו שגלשו מעל לכרס. הוא ואשתו היו שני הדברים האחרונים שהייתי רוצה להתבונן בהם, עם או בלי משקפת. 'עוד רגע ואני שובר לך את זה מציצן שכמוך'". אבל את זלב לא עשו באצבע אחת והוא משתיק את הנודניק השמנמן מיד – "אתה לא מתבייש, עם הופעה כמו שלך רצוי ללבוש חלק עליון" (65).

"זלב: חוק(ר) פרטי" הוא ספר בלש משובח, כתוב היטב, ובעל סוף עוצמתי ומפתיע. אחרית הדבר שכתבה מיכל ארבל מצוינת גם היא, חבל רק שאת שטף הקריאה מפריעות טעויות דפוס שניתן היה להמנע מהם באמצעות עריכה קפדנית יותר. " עתה" במקום "אתה" (עמוד11), אחת הגיבורות ששמה יודית, הופכת ליהודית מידי פעם, או סרחון ש"מלץ" (אמור להיות "מאלץ") את זלב לסגור חלונות (139). טעויות כאלו הן מעצבנות, אבל בספרות בלש בה כל פרט נחשב והקוראים קשובים יותר לדקויות הן צורמות במיוחד.