פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שבירים

      האלבום החדש של יצחק קלפטר היה צריך להיות אלבום הקאמבק של אריק איינשטיין; רות דולורס וייס מתפרקת בעברית

      אם אפשר להגדיר בכלל ניחוח של צליל, אזי לגיטרה החשמלית של יצחק קלפטר יש ריח של שווארמה: בשרית, מתובלת, יכולה לגרום לאדם רעב למכור את אוסף התקליטים שלו עבור נגיסה ויותר מכל - ישראלית, על הצדדים הקטנים והטובים של המונח המשומש הזה. אין לו את הצליל הפסיכדלי האגרסיבי של ברי סחרוף, או את המזרח-גאראג' של רן שם-טוב; לא את הסלייד של אלי שאולי מפונץ' וגם לא את הבלוז של רוני פיטרסון. לעומתם, קלפטר תמיד היה אי בודד של צלילים פשוטים ומרגשים, שהפכו אותו בעצם לפורסט גאמפ של הרוק הישראלי; זה שגם כצעיר נראה בטוח וחסון כבן 40. מכוורת ועד צליל מכוון, מאחרית הימים ועד קריירת הסולו הלא מוערכת מספיק שלו - הגיטרה של קלפטר היא מהאלמנטים היחידים שאפשר לבודד במבחנה ולזהות אותם בלעדית, לציין אותם יחד עם המערכונים של הגשש החיוור כסלע הקיום של מה שאפילו קשה לכנות כ"תרבות ישראלית".

      מהסיבות האלו, ישנה שמחה על כך שגם כשהוא כבד וחולה, יצחק קלפטר לא שכח כלום ב"קצת דיפלומט": הריח התאוותני שבין המיתרים הוא בעצם החשמל בגיטרה שלו; אותה דיפלומטיות קלפטרית אופיינית, שכתובה במילים פשוטות אבל יודעת לסובב את הסכין על הפצע ("הריקנות שהשארת", "מתפזרים עם הזמן") ולנעול אותו לתמיד. נכון, קלפטר אינו מוזיקאי חדשן, אבל בניגוד לדור המעריצים שלו שהשתעבד לגיטרה בלבד (פיטר רוט ועידו אגמון, שכמובן מנגנים באלבום) הוא מפיק מוזיקלי בחסד, שרקח תבשיל חם ומרגש בטירוף של רוק קלאסי מהסוג הלא גוסס עם כלי נשיפה מהזן הלא מחרפן. כל אלו הופכים את "קצת דיפלומט" לאלבום שקשה להיות אוהב מוזיקה אמיתי מבלי להתרגש מאורך הרוח של האיש הזה.

      יותר משדור הגיטרות הישראלי הצעיר צריך לאמץ אותו, ישנו אמן וותיק שחייב להאזין לאלבום הזה שוב ושוב, ואז לקחת את הטלפון ולחייג מספר שאפילו הוא זוכר בעל פה. כבר שנים שאריק איינשטיין עובד עם האמן הראשון שהוא פוגש ביציאות הנדירות שלו מהבית; שנים שקול הזהב של המוזיקה הישראלית מתבזבז על לחנים אנמיים, חסרי אהבה ובעיקר חסרי זהות. "קצת דיפלומט" הוא ההוכחה האחרונה שקלפטר הוא השותף האולטימטיבי כרגע עבור איינשטיין. אלו לא רק הזיכרונות המתוקים מ"שביר", האלבום המשותף והמבריק שלהם; זוהי התחושה ששני הדינוזאורים האלו נמצאים בנקודה בה הם יבינו אחד את השני באופן עיוור וביחד יחברו את היצירה האחת שאיינשטיין חייב לספק לציבור שכבר רואה בו מוצג מוזיאוני. כששומעים את קולו העבה והכבד של קלפטר מדדה לאורך שיר שלם, מתחשק לקבוע עם שניהם ארוחת צהריים לאותה שעה ב"כתר המזרח", להתרחק ולדמיין את הניצוץ בעיניים. ריח השווארמה כבר יעשה את שלו.

      יצחק קלפטר, "קצת דיפלומט" (הוצאה עצמית)

      רות, סוף

      זה לא אלבום חג. רות דולורס וייס מתנפלת על "בעברית" ונכנסת לורטיגו המלווה באמוק, עם השירה החונקת, שנשברת על מזח הטקסטים. דולורס וייס היא אמנית של פירוק על צורותיו האגרסיביות: היא בועטת בבטן הרכה של היצורים הקטנים שמנסים להבין אותה ומבקשת מהם "היה נא טוב אליי". אבל איך אפשר להיות טוב לאדם שמזכיר לך עד כמה קשה לאהוב, או לפחות להרגיש ראוי לאהבה? איך אפשר לחבק את האישה שדוחפת את הפסנתרים לגרון? מה ייצא לנו מלכתוב את האמת – שמדובר, כמו שכתב הסופר דודו בוסי, בפנינה ענקית שהתגלתה במקרה בפח הזבל של חיים ללא שיוך וללא מקום ("גיליתי שמש", "באר שבע", "אשקלון")?

      אפשר לומר רק זאת: אלבומה הקודם של רות דולורס וייס נוצר בשפה האנגלית. הוא היה יפה ומעניין ובהחלט מיוחד. אך רק כשניסתה לבקש את הנחמה בשפה העברית, היא הצליחה להוציא לזרוק את המלח על הפצעים ואז לרפא אותם. רק כשהוסיפה לגוון המוזיקלי המיוחד (קרדיט גדול לעיבודים שלה, של יהוא ירון ואופיר ונדר) ולקול האדיר (שצריך מושכות חזקות יותר) את העברית הגבוהה, דולורס-וייס הפכה למי שמחזיקה בידיה את החיים והמוות, ולא תמיד ברור לה במה היא בוחרת. זה החג עצמו.

      רות דולורס-וייס, "בעברית" (אנובה)