פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אשה עם מרצ

      שולמית אלוני היא חלוצה בועטת. הסרט עליה, שיוצג בפסטיבל סרטי הנשים הנפתח הערב, קצת פחות בועט. רומי מיקולינסקי נשית

      היום נפתח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים, שמתקיים ברחובות בפעם החמישית (15-23 בספטמבר). אחד הסרטים הבולטים בפסטיבל השנה, הוא "האזרחית אלוני", סרטה הדוקומנטרי של ענת סרגוסטי שמוקדש לשולמית אלוני. סרגוסטי מנסה להביא את הסיפור שמאחורי הכותרות בעיתונים, ולהציג את האדם הפרטי המתקיים לצד הפרסונה הציבורית. ניתן לקרוא את הסצינה הראשונה בסרט כחושפת את כוונת הבמאית להציג את הכפילויות והניגודים שמכילה אלוני, את הקונפליקט בין הציבורי לפרטי ואת המשיכה והכמיהה להיות חלק מההתרחשויות גם כשהיא כבר לא במרכז העניינים; הסרט נפתח בקלפי ב- 2006, שם אלוני מפגינה דאגה לרווחת המתנדבים ושואלת אם הם צריכים משהו. בשוט הבא אנו רואים אותה בבית, מול הטלויזיה צופה בתוצאות הבחירות: בנצחון מפלגת קדימה, בהצלחת מפלגת הגמלאים ובכשלון מפלגת מרצ, אותה מפלגה שהציבה את אלוני במקום ה- 120 ברשימה. "הצעירים הצביעו לגמלאים" מסכמת אלוני באכזבה וכצעירה נצחית שהיא גם גמלאית, וכמובן כמייסדת מפלגת מרצ, היא נענית לבקשה לבוא למרכז המפלגה ולנאום. אלוני היא חיה פוליטית, לא ניתן לנתק אותה מהמפלגה המובלת על ידי ביילין בבחירות 2006, אך לצד האמפתיה שהיא מפגינה, היא מקפידה לברר אם יהיו מספיק אנשים במטה המפלגה, שלא תצולם נואמת בפני אולם ריק.

      סרטה של סרגוסטי, אשת תקשורת ועיתונאית עם קילומטרז' מכובד, מכוון בו זמנית לשני מישורים – הווה ועבר, פרטי וציבורי. סרגוסטי מלווה את שולמית אלוני למפגשים בעלי אופי פרטי עם קהל אוהד - ארוחות משפחתיות, מפגשים חברתיים – אך גם לפגישות עם קהל מגוון; תושבי שכונת ילדותה נווה שאנן, למשל, איתם היא מסתחבקת, קבוצת נשים דתיות להן היא מרצה על זכויות הנשים בהווה ובעבר וגם ביקור בביתם של נוער מרץ שבפגישה איתם מבינים מיד שאלוני בועטת יותר מהנערים הגמלוניים, המהססים נוכח שאלתה הישירה "איך עושים אתכם יותר רעשניים מהמפלגה?". בפורמט "חיים שכאלה" סרגוסטי מקפידה גם להציג את הצד הממלכתי ומשלבת קטעי וידאו רבים מארכיונים היסטוריים ומהחדשות, ובכך מדגישה שתחנות התרבות של אלוני, הן בעצם תחנות בהיסטוריה של העם שלנו ושאלוני, היא ללא ספק מהאנשים המשפיעים על אופיה של המדינה ועל זכויות האזרח.

      הפורמט הבנאלי והמבנה השמרני בו ערוך הסרט, מעלים מספר תמיהות, במיוחד משום שאלוני היא אדם ומרואיין לא שגרתי שידע טלטלות ופרובוקציות לרוב. יוסי שריד, למשל, מופיע לראשונה רק לאחר כשלושת רבעי שעה, חבריה ובניה של אלוני שמנתחים את אופיה ומתארים את אישיותה מספקים נופך נוסטלגי, במקום הגיבורה שמסכלת את ניסיונות הבמאית לחלץ ממנה רגשנות כלשהי. אלוני מראה למצלמה תמונות ומספרת סיפורים מעברה בלשון צחה נטולת התייפיפות מיותרת. היא מודעת לנוכחות המצלמה בכל רגע, עונה בצייתנות יחסית לשאלות הבמאית ומרשה לה להתלוות אליה לכל מקום כולל לפנימיית בן שמן בה למדו היא ואחיה (שנהרג בתאונה בפנימייה). אך אלוני מסרבת להכנע לדרישה להחשף רגשית, להתערטל. אלוני נוזפת במראיינת ששואלת אותה מתי היא נזכרת ומתגעגעת לבעלה, היא משתפת פעולה כל עוד זה נוח, אבל יש לה פתיל קצר. לו היתה סבלנית יותר, לו היתה רוצה יותר לרצות אחרים, היא לא היתה נעשית שולמית אלוני. ניכר שעבור סרגוסטי, אלוני היא חלוצה אמיתית ולוחמת, חבל רק שהבמאית שכיום מכהנת כמנכ"לית ארגון אג'נדה ופועלת לשינוי אופי הסיקור של נושאים חברתיים בתקשורת, לא התאמצה יותר בכדי שהצורה תבטא גם היא חדשנות, שתהיה בועטת ואנרגטית, לפחות כמו אלוני בת ה- 80.

      הסרט "האזרחית אלוני" של ענת סרגוסטי יוקרן ביום ד', ב-17 בספטמבר, בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות