פרק ראשון

יהי הכול
שייך לכל שיוכל
להטיב עמו

ברטולט ברכט

כשנולדתי נשמעה צעקה. אני מניח שאני צעקתי, אם כי קשה לומר שהייתי מופתע. התחושה היתה מוכרת לי. חוויתי אותה לראשונה שמונה חודשים קודם לכן, כשנהריתי בקומה הראשונה של אותו הבניין, בחדר עם הנורה המהבהבת. בעוד כחמש שנים היא תעלה בי שוב במעומעם כשאגלוש לראשונה במגלשת מים - דז'ה וו רטוב של בהלה ותחושת ניצחון ואושר פראי.

נולדתי בקומה הרביעית של בית מלון, וטרם זמני. על לידתי שקדו שני מתנדבים הלומי פנים ואישה בשם תרזה. החלון היה מסגרת חומה דקיקה סביב תמונה של ים שקט והרים צחיחים קפואים. מה עוד נותר לעשות מלבד לצרוח?

הים הוא ים המלח, כמובן, הים האהוב על אמא שלי. אמא לא יכולה לזכור אף לא אחד מהגלגולים הקודמים שלי, היא חושבת שהעובדה שנולדתי בים המלח היא הסיבה שאני אוהב בוריטוס.
מה צופן העתיד למי שנולד בים המוות? אני זוכר לפחות שלושה גלגולים אחורה (את הזקנה האינדיאנית יכול להיות שהמצאתי). בעתיד אני מוצלח פחות. אני מניח שאמות פעם, אבל בשביל זה יכולתי להיוולד בכל מקום. נכון לרגע לידתי, עתידי המעורפל כולל רק הבטחה אחת שאפשר לסמוך עליה - חגיגת יום הולדת בכל שנה באותו מלון. מנהל המלון היה נרגש כל כך מכך שנולדתי, עד שהעניק לי בו במקום שהות של שלושה ימים חינם בכל שנה ביום הולדתי. הוא לא הכיר את אמא שלי.

יום הולדתי לא היה הביקור הראשון שלי במלון "ענפי הרימון". שמונה חודשים קודם לכן הגיעה אמא לאותו מלון בדיוק, לסדנה השנתית הקבועה של גורו ששמו טריפ. אז עוד לא קראו לה אמא אלא רק דריה, וגם זה לא היה השם האמיתי שלה. שמה האמיתי היה משעמם מדי ולא התאים לשמלות הלבנות ולמעגלי ריקוד הירח, הם היו שייכים למישהי אחרת. דורית (דוריס) כהן נועדה לרדוף אחר משרות נחשקות ובעל מסודר ובית בפרברי בולטימור. דריה נולדה לרקוד.

באותו ליל ירח היא רקדה עד אובדן חושים סביב הגבר הכי יפה בקבוצה. יצר הישרדות קדמוני משך אותה אל גופו החסון, אל שערו הבריא, אל שיניו הלבנות שיחסכו לה כסף יקר עבור טיפולי שיניים בעוד עשר, חמש-עשרה שנה. טריפ, שעקב בימים האחרונים בשקט אחר הרומן שהלך ונרקם לנגד עיניו, היה מאוד לא מרוצה. כבר כשירדה מהאוטובוס ראה שזו לא אותה דריה המצטרפת מדי שנה בשנה למעגל שלו: עיניה לא נחו עליו מעריצות וכמהות אלא בהקו באור בשל וזר. למרבה התסכול התממשה תחושתו העמומה לנגד עיניו ממש. האיש שבקרוב יהפוך לאבא שלי ירד מהאוטובוס רגע אחר כך ועיניו פגשו בעיניה. כמו צופה חסר אונים בתאונת דרכים המתרחשת תחת חלונו ידע טריפ רגע קודם למפגש שההתלקחות תהיה בלתי-נמנעת.
מה חיבר ביניהם? קשר נפש בגלגול הקודם, התגלות נבואית, נגיעת שרביט של אל שלא נתגלה עדיין? תהיה הסיבה אשר תהיה, בתוך דקות הפכו דריה והאיש הזר לבלתי-נפרדים. מסורות בנות מאות שנים של בתי קפה ושיחות וחיפוש רמזים בתנועות כפות הידיים נשרו מהם בקלילות כמו עור סרטן שנעשה צר ויבש מדי. הקשר נרקם במהירות האור.

באותו הלילה, בשעת ריקוד הירח, הורה טריפ למשתתפים להתחלק לשתי קבוצות, גברים לחוד ונשים לחוד. היה זה צעד מפתיע שלא הלם את רוח הקבוצה החופשית. המשתתפים הקבועים השמיעו קולות מרמור אבל טריפ לא ויתר, "זה יעזור לנו להתרכז במה שחשוב באמת," אמר. אלא שמי שבכמה וכמה הזדמנויות כמעט היה לאבא שלי נזכר הפעם מאוחר מדי: דריה בשמלה הלבנה חשופת השרוול והבחור החדש לא התכוונו להיפרד. המחשבה כי יש דברים חשובים באמת שאינם הרגע הזה ביניהם גרמה להם לצחקק. הם פרשו מהקבוצה ועלו לחדר שלו בקומה הראשונה.

ללבוש שמלה לבנה בליל ירח בנגב זה בערך כמו ללבוש כפייה בטיול במדבר - מדויק מכדי להיות אמיתי. ובכל זאת מראה הנערה הבהירה והאיש החסון הזר הנעלמים על רקע אור הירח החזיר לכל המשתתפים את אותה הריקנות שנסעו שעות באוטובוס כדי לשכוח, החור בקיר שניסו לסתום בקש. לרגע אחד חוו כולם דקירה משותפת של בדידות.

מכיוון שדריה ואבא שלי לא נפגשו עוד אחרי הסדנה, אפשר לומר שזה היה ירח הדבש שלהם. הם היו נרגשים כנדרש והוא נשא אותה אל המפתן, אני מניח שזה קרוב מספיק. כשהדליק את המנורה נשמע מפץ קטן, מין "סססס!" והיא התחילה להבהב. במרחק הליכה מסדנת ההתחברות לאור הירח נוצר דיסקוטק קטן ובלתי-ראוי. אבא-לעתיד אמר, "אויש!" והושיט יד ללחוץ על המתג. עוד-מעט-אמא משכה את ידו ואמרה, "לא, תשאיר את זה ככה." שינוי התנוחה ממילא אילץ אותו למהר ולשמוט אותה על המיטה. לאור הניאון המרצד הוא הפשיל את שולי השמלה הלבנה שנראתה, איזה פלא, מתאימה בדיוק. האווירה הפסיכדלית האיצה את פעימות לבם המהירות גם כך. אצבעותיה רפרפו על תווי פניו, ציירו פרופיל דק ועברו למשיחות כף יד עבות ונדיבות של צבעי גואש. זה גם היה הרגע הקרוב ביותר להצעת הנישואים שלהם. דריה אמרה, "כן, כן, כן!" ועיניה נצצו. הנורה המהבהבת כבתה בדיוק ברגע שבו נרגע הלב מפיתולי מגלשת המים. היא קיוותה שלא אהיה אפילפטי.

למעשה נוצרתי כמה ימים קודם לכן. זה אני שהייתי הכיסופים בעיניה, מילות האהבה בשפתיה, חלל הבטן ההומה בהתרגשות. סוד. אבא כמובן לא ראה דבר מכל אלה. בהשתקפות עיניה הכחולות ראה רק את עצמו והיה מאושר. גברים לא מבינים דברים כאלה, כשאגדל גם אני אשכח. כבר היום אני מוצא את עצמי לפעמים שוכח משהו או טועה ואומר לעצמי הנה, תכף זה מתחיל.
סדנת אור הירח נמשכה שבוע. בסיומו החל תהליך שיסתיים כעבור שנה בהפיכתו הסופית של אבא למעטפת כסף קבועה אחת לחודש. דמותו התפוגגה באבק הדרום והותירה צריבת דנ"א מתוק-מלוח. שלושה ימים בכל שנה ניסיתי להעלות אותה משם, משימה שהתגלתה כבלתי-אפשרית כמעט. כמו במשחק המנהלים שאראה בעוד שנים בחדר של שלמה, גבישים מסתדרים בצורה אקראית. צריך הרבה מזל להעלות בדיוק את התמונה שרצית. ברוב המקרים יוצאת לך תמונה אחרת ובכל זאת אתה מרוצה.

הרבה פעמים חשבתי שאילו רק היתה מחכה קצת, נניח חודש-חודשיים, אולי אפילו שנה, הוא היה מתחתן איתה. המחשבה הראשונית ללא ספק נזרעה בתודעתו בלילה ההוא עם השמלה הלבנה ואור המסיבות המרצד, אפשר היה לטפח ולעבד אותה בסופו של דבר לתוצאה הרצויה. אבל לדריה, שעכשיו כבר אפשר לקרוא לה אמא, אף פעם לא היתה סבלנות. "אני חושבת שאני בהיריון," בישרה לו כבר למחרת בעיניים בורקות. היה כמובן מוקדם מכדי לדעת, ובכל זאת בעיניה שכן ביטחון שאין לטעות בו. לב של אמא מנבא ואינו טועה. הבחור הנאה, שרק אתמול עוד פיתה נערה יפה לאור ירח במין סרנדה לנעורים חסרי גבולות, עמד להפוך לאבא. המהפך היה מהיר ופתאומי. קשה להאשים אותו. לזכותו ייאמר גם שהוא בהחלט הבטיח שמה שלא תחליט, הוא יתמוך בה, אבל. היא לא בכתה כשהלך. ידי המנחמות ליטפו אותה מתוך הבטן פנימה. היא הביטה בים הנוצץ גבישי כלולות מלוחים והעבירה עלי יד באחווה של שותפות גורל.

אני הייתי אמור להיוולד תשעה חודשים אחר כך ולרקוד את ריקוד הירח הראשון שלי צמוד לחזה אמי בגיל שלושה חודשים. רצה הגורל והסדנה של השנה הבאה הוקדמה בארבעה חודשים כדי להתאים לאילוצי אחת המשתתפות, צעירה שחורת שיער וירוקת עיניים שטרם השתתפה בסדנאות אור הירח אבל פגשה את טריפ בטיול האחרון שלו להודו והבטיחה להביא לקבוצה עומקים חדשים. כך קרה ששמונה חודשים בלבד אחרי ליל הנורה המהבהבת הושיט טריפ יד משועממת לדריה ההרה העומדת בפתח האוטובוס. "את לא הולכת ללדת לנו כאן, נכון?" שאל בחשש. אמא היתה בוודאי עונה משהו כמו, "לא, יש עוד חודש, אל תדאג," אלמלא נאלצה להתפתל פתאום מתנועת אצבע מסוימת שלי שהזדקרה מקדמת בטנה. היא רואה הרבה יותר מדי טלוויזיה לא חינוכית, היא תיאלץ להפסיק את זה כשאיוולד.

למה בכלל הגיעה לאותה סדנה? הרגל של שנים וזיכרונות נעימים של שכחה מבורכת. ריקודי הירח היו חלק מעסקה עתיקה של התמעטות הלבנה - מאז אותו ויתור הרואי של הלבנה על גודלה לעומת השמש, אנשים רקדו והתאהבו תחתיה בלי להישרף. דריה אהבה את הלילות ההם. היו שנים שבהן חשבה שתמשיך לרקוד כך לעולם, אלא שמשהו באוויר סביבה השתנה. עכשיו לא היתה עוד דריה היפה, המחוזרת, ולמרבה הפלא גם לא רצתה להיות. ההרצאות של טריפ וריקודי הירח, שפעם היו ממלאים אותה תחושת ממשות, שעממו אותה. מערכת היחסים שלנו כבר הבשילה אז לדרגה כזו, שיכולנו פשוט להיות יחד בלי לעשות כלום ולהיות מרוצים. ביום השני, עוד בטרם עלה הירח וירד הערב, אמרה שהיא עייפה ופרשה איתי לנוח בחדר. למעשה זו היתה הסדנה האחרונה שתשתתף בה, מי היה מאמין. הקבוצה הקטנה הביטה בנו בהקלה.

בכניסה למלון נעצרה לרגע ונאנחה אנחה לא מוגדרת על כל מה שהיה ונגמר ועל כל מה שעתיד להיות. אחת החדרניות שעברה במקום מיהרה אליה ושאלה אם הכול בסדר. היא נראתה מבוהלת מאוד. הכרס המזדקרת נראתה כמו הבטחה למצב שלא יהיה לה מושג מה לעשות בו. אמא אמרה, "כן, הכול בסדר, תודה." כדי להרגיע אותה וכדי להמחיש כמה הכול בסדר, נכנסה למעלית ועלתה לקומה הרביעית. היא השאירה את דלת חדרה פתוחה כדי ליהנות ממשב רוח קל, התיישבה על הכיסא ליד החלון והביטה אל הים הנוצץ באור השמש שהפכה כתומה לעת ערב. היא הצטערה שלא קנתה לעצמה מס?כת בוץ - כך היתה יכולה להשקיע את הערב שהתפנה בטיפול קוסמטי חומרני במקום לזהור מבפנים. עכשיו חשבה על הוריה שנשארו באמריקה ועל האהבה החדשה שנקטעה דווקא משום שנתנה פירותיה ועל חברתה הטובה מיקה שסרגה לי סוודר קטן, מסיבה כלשהי בצבע ורוד. המחשבות הנוגות על רקע שקיעת השמש בים ריגשו אותה והיא הרגישה לחלוחית זורמת, משום מה במורד רגליה במקום על לחיה. זה בטח שום דבר, הרגיעה את עצמה. יש עוד חודש. לא יכול להיות.

המסדרון בקומה הרביעית במלון "ענפי הרימון" מסתיים בדלת זכוכית הצופה אל הים. באותה השעה היתה הקומה ריקה ושקטה מאוד. השמש צרבה את כוויותיה האחרונות במלח כשהצרחה הראשונה של דריה החרידה את המסדרון. איזו סצנה מסרט מתח זו בטח היתה.

הצרחה השנייה היתה אפקטיבית יותר - אמא כשלה אל הטלפון, הקישה מספרים באצבעות עיוורות ושאגה לתוכו, "יש לי צירים!" היא הגיעה ישירות אל חדר הקבלה, שם ניסתה הפקידה המבוהלת להזעיק שתיים מהחדרניות ואת המנהל כדי שיעלו להרגיע את היולדת בזמן שהיא קוראת לאמבולנס. מסיבה שהובהרה מאוחר יותר היא התקשתה למצוא מישהו מאנשי הצוות, נראה שכולם נעלמו באופן מסתורי. למרבה המזל נעצרה המעלית בקומה ארבע ושניים מהאורחים, גבר ואישה נאה בשמלה שחורה, פסעו ממנה החוצה בדיוק לקראת הצעקה השנייה.
הגבר היה בטוח שהוא עומד להיות עד לרצח. האישה הבינה מיד שעומד להיוולד תינוק. הם נכנסו דרך הדלת הפתוחה, הרגיעו את היולדת המבוהלת ואחרי שיחה קצרה עם פקידת הקבלה שאמרה להם שכבר הוזמן אמבולנס, פשוט התיישבו לידה. האישה שעוד לא הכרנו בשם תרזה אחזה בידה של אמא. חיכינו בסבלנות.
כשמתנדבי מגן דוד אדום התפרצו לחדר, צעירים ומבוהלים ומרומים (לידות ותאונות לא באמת אמורות להתרחש במשמרת שלהם), הם פרשו מיד את האלונקה ברצינות מופרזת. זה היה הדבר האחד שהיו בטוחים שצריך לעשותו, אבל אמא כלל לא הספיקה לשכב עליה. "הוא יוצא, הוא יוצא!" ייבבה. המחשבה על פר?דה ממני היתה קשה לה. שקלתי בכל זאת להישאר, אלא שמגלשת המים כבר יצאה לדרכה המפותלת, אין עצירות. מנהל המלון והחדרניות נכנסו לחדר בדיוק ברגע שבו הוצאתי ראש ונעצתי עיניים באישה ההפוכה בשמלה השחורה. צעקתי. הצעקה הזאת הקנתה לי אירוח חינם ב"ענפי הרימון" לכל החיים.
באמבולנס בדרך לחדר הלידה בעיר הדרומית התבררה הסיבה לכך שפקידת הקבלה התקשתה למצוא את המנהל: למרבה הפלא ובניגוד לכל חוקי ההסתברות, בזמן שדריה נפרדה לנצח מטריפ ומקבוצת אור הירח ואני התחלתי לתכנן את יציאתי לעולם, נתקפה אחת החדרניות, שהיתה אף היא בהיריון, צירים. כך קרה שכשפקידת הקבלה מצאה לבסוף את המנהל נחפז אל המטבח (הוא ראה בסרטים בריטיים ישנים שצריך להביא מים) ואמרה לו שמישהי יולדת, הוא ענה לה, "אני מטפל בזה," וחזר אל החדר שבו כרעה החדרנית ללדת בלי לתאר לעצמו שמדובר ביולדת נוספת.

תינוקה של החדרנית היה להוט פחות לצאת אל העולם (מסיבות שיתגלו כמוצדקות מאוד). כשהתבררה לבסוף הכפילות המפתיעה הצטופפנו יחד באמבולנס המקרטע: חדרנית במדי העבודה נאנקת וגונחת, חדרנית נוספת המחזיקה בידה, מנהל המלון הנרגש, האישה הנאה בשמלה השחורה, אמא ואני. האישה בשחור, הלוא היא תרזה, הצטרפה בהחלטה של רגע, לאחר שהמנהל שאל את דריה, "לקרוא למישהו?" ואמא נענעה בראשה לשלילה. תרזה היתה האדם הראשון שראיתי. אני מניח שעובדה זו, כמו גם העובדה שסודנו המשותף כבר החל אז להתהוות בחלל הקיום, קושרת אותי אליה לעולמים. מבעד לחלון נשקפו שדות הכותנה היגעים שטרם נגאלו משנת השמיטה, כורעים תחת הגודש שגדל פרא למורת רוחם של החקלאים. החדרנית היולדת צעקה שוב, ואף על פי שהכביש היה ריק הפעיל נהג האמבולנס את הסירנה. דרך ים המוות מעולם לא היתה כה מלאת חיים.

מלון "ענפי הרימון" שוכן ממש על שפת ים המלח - ניצחון זעיר אך מלא משמעות על חלק מהמלונות המפוארים יותר השוכנים מעבר לכביש ומאלצים את אורחיהם לחצות אותו הלומי שמש בדרכם חזרה מן הים. בדומה ליתר המלונות באזור הוא אינו חדש מאוד, אבל גם לא ישן דיו להתהדר בתואר "עתיק". לזכותו ייאמר שלא התפתה כמו חלק מהם לשפץ חלקי בר?כה או מרפסת, דוגמת אותן נשים חסרות צורה שמטריחות את עצמן פעם בשבוע למספרה לצבוע קווצת שיער בצבע שיאיר להן את הפנים. כמו בניינים רבים, המגע האחרון של סוד קסמו טמון בעיני המתבונן. כדי להבחין בכוח המשיכה שלו יש צורך במעטה דקיק של קטרקט. ובכל זאת, ואולי מכיוון שכך, הוא נהנה מכמות לא מבוטלת של לקוחות קבועים - קשישים המקפידים על חופשה שנתית מטעמי פסוריאזיס, כנס חוקרי מערות קומראן פעם בשנה, ילד המלון ואמו ועוד כמה זוגות. עובדי המלון הקבועים יודעים שלא זו בלבד שאנשים רבים נוטים לחזור אליו, אלא שגם חפצים נוהגים לשוב ולבקר בו, בעיקר לקראת יום הכיפורים.

יום הכיפורים, יום הדין והרחמים, ידוע במלון "ענפי הרימון" בעיקר כ"יום המגבות". בשנה השלישית שבה טיפלה מימי במגבות של יום כיפור, היא באמת האמינה שזה יום המגבות האחרון שלה.
לא מדובר רק במגבות, הסבירו לה כשרק הגיעה, אבל בעיקר בהן. בכל שנה לקראת יום הדין נתקפים כמה מאורחי המלון - שהספיקו בינתיים לחזור בתשובה, לחלות או לעבור כל חוויה אחרת המביאה לחשבון נפש - רגשי אשמה. הם נוהגים לארוז היטב את הרכוש חסר הערך שגנבו מהמלון חודש, שנה, שנתיים לפני כן בהתקף של חמדנות בלתי-נשלטת (השיא עומד על חמש שנים), ולשלוח לכתובת שעל שפת ים המלח. המעטפות מכילות אוצרות קטנים מאוד ובדרך כלל חסרי ערך מגבות עם הדפס של שני רימונים וכיתוב מסולסל, צלחות, ספלים, כפיות, או פריטים שנגנבו מאורחים אחרים. לעתים מצרפים השולחים מכתב אנונימי, מביעים חרטה ומבקשים מחילה ברוח הפיוס שיום הכיפורים אמור לדעתם להשרות. תופעת החפצים המוחזרים מוכרת אמנם בכל המלונות, אך משום מה נדמה שאורחי "ענפי הרימון" הם הלהוטים ביותר לכפר על חטאיהם. מה יש בו, במלון, שגורם להם להתחרט? אולי העובדה שהוא המלון הקטן ביותר משפיעה ("מלון בוטיק", מתפייט שלמה המנהל. למעשה גודלו נובע מכך שהיה גם הישן ביותר), ובמקומות קטנים רגשי אשמה תופסים נפח גדול יותר, ואולי החפצים עצמם הם אלו הלהוטים לשוב הביתה. כך או כך, בכל שנה מבשרות החבילות הקטנות את תחילת עונת החגים של חודש תשרי.

בשנה הראשונה של מימי במלון, לקראת יום המגבות הראשון שלה, היא מיינה את הדואר ומצאה מעטפה מרופדת חתומה בשם. בתוך המעטפה היו ערכת חוטי תפירה עם לוגו המלון ושני מכתבים. בראשון נכתב כך:

בס"ד. שמי שרה וולף, בתאריך י"א בסיוון תשנ"ט, התארחתי במלון עם שתיים מנכדותי. לצערי אחת מהן עשתה מעשה שלא ייעשה, בניגוד לאמונתנו, ולקחה את חוטי התפירה ללא כל צורך. בשמה ובשמי, ולקראת הימים הנוראים הממשמשים ובאים, אני מבקשת סליחה ומחילה.

המכתב השני היה דף פנקס קטן ועליו נכתבה ביד ילדותית רועדת מילה אחת: "סליחה".

מימי זכרה היטב את שרה וולף, אישה מבוגרת ואדוקה ששוכנעה על ידי פקיד חביב בביטוח לאומי לנצל את זכאותה להשתתף בטיפול בפסוריאזיס ולרדת לים המלח. זו היתה מן הסתם החופשה הראשונה שלה בבית מלון, מה שמסביר את חוסר הבנתה בנוגע לערכת התפירה. היא הגיעה מלווה בשתי ילדות חיוורות בצמות, שירדו לחוף בשמלה ארוכת שרוול ובגרבונים. מימי דמיינה את הקטנה שבהן עומדת נזופה מול שרה וולף הקמוטה, ועורה הצטמרר. מיד כתבה מכתב תשובה המבהיר שערכת התפירה הונחה בחדר כמתנה לאורחים וצירפה עוד שתי ערכות בהוקרה על אצילות נפשן של הגברת וולף ונכדתה. הסיפור נגע ללבה. היא התחילה לעבוד ב"ענפי הרימון" רק שבועות ספורים קודם לכן, ואורחי המלון נראו לה אנושיים וחביבים מאוד. מימי אמנם תכננה להישאר במלון רק עד שתחסוך די כסף לדירה שכורה בתל אביב, אבל בינתיים שימשה גם כחדרנית וגם כפקידת קבלה. משכורתה היתה גבוהה ביותר ובהתאם לכך הרגישה אחריות רבה ביותר. יחסה אל האורחים היה כמעט אמהי.

על יום המגבות שמעה דווקא מחברותיה החדרניות. הן היו ותיקות מפקידת הקבלה שעבדה לצדה ומעורות ממנה בכל סודות המלון. יום המגבות, הבטיחו, אף פעם לא מאכזב. ואכן, נוסף על מכתבה המקורי של שרה וולף ונכדתה הגיעו באותו שבוע עוד שתי מעטפות ובהן המגבות המובטחות. המגבות היו ישנות ובלות מרוב שימוש וצורפו להן מכתבים קצרים בעילום שם. מימי השליכה את המגבות לפח ותייקה את המכתבים בקלסר.
זה היה, כאמור, בשנה הראשונה. ערכת תפירה ושתי מגבות. בציר יום המגבות השני של מימי, לעומת זאת, היה משעמם ונטול הפתעות. המוני האורחים נראו לה עכשיו כגוש אדם אחיד ושרוף מרוב שמש עם גרורות בצורת ילדים עם מלח בעיניים, וקשישות שלא קיבלו את הביצה בצורה שהזמינו, ואנשים שרוצים עוד כיסא, נוף לים, פיצוי על עוגמת נפש כזו או אחרת. קשה להאמין שאותם אנשים ממש היו פעם תינוקות שובי לב מחייכים בעגלה. בכל לבה הצטערה על שלא הצליחה לחסוך די כסף ולהגיע כבר בתקופת החגים לתל אביב.

מימי אינה היחידה שרוצה לנטוש את העיר הדרומית המנומנמת ולעבור לתל אביב, רוב הצעירים באזור שותפים לאותה השאיפה. הרצון לעזוב הוא חוק טבע ממש כשם שהרים יוצרים גאיות. ככל שהסביבה רועשת יותר אנשים נמשכים יותר אל המקומות השלווים, הדוממים. ככל שהמקום שקט יותר גוברת התנועה בלב התושבים, בעיקר הצעירים שבהם. באזור ים המלח האוויר עומד. רוב בני גילה של מימי כבר עזבו מזמן בחיפוש אחר אותו מקום חמקמק ששמו חיים. אחרי הכול, מה כבר זימנה להם העיר השוממת? הנה, למשל מימי. איש לא מטיל ספק בכישוריה, היא אחראית וחביבה ואפשר לסמוך עליה שתמיד יהיו לה רעיונות יצירתיים. בעיר גדולה יותר יכלה להיות אחראית על אירוח של אנשים חשובים כמו זמרים ושחקנים וראשי ממשלה, מחשבה שמצאה חן בעיניה הרבה יותר מדאגה לשלומם של קשישים חולי פסוריאזיס. עם הניסיון שכבר רכשה היא יכולה להיות פקידה ראשית, או אולי אפילו לא פקידה ראשית אלא משהו מרשים יותר, נניח מארחת רשמית (אם כי לא היתה בטוחה שיש תפקיד כזה). ובסופו של דבר מי יודע, כאן היא הרי מנהלת את המלון כמעט בעצמה. המשכורות במרכז הארץ גבוהות יותר, האהבות מסעירות יותר. את מספר הצעירים בני גילה שנותרו בעיר אפשר לספור על אצבעות שתי כפות ידיים. איך זה שהיא עדיין לא בתל אביב?

לא היתה זו אשמתה, כמובן. העבודה במלון מצריכה מכונית והמצבר בדיוק התקלקל, והיא נאלצה לקנות מקרר חדש לאחר שהאחרון מאס לבסוף במלחמה על שימור האוכל במזג האוויר הלוהט עשרה חודשים בשנה. זה, נוסף על חתונותיהן המפתיעות של שתי(!) חדרניות בהפרש של שבועיים, קלקל את תוכנית החיסכון המחושבת להפליא שלה. למרות משרתה הכפולה היא זקוקה למשכורת של עוד כמה חודשים לפחות.

מימי היא מטבעה אדם אופטימי, וגם לעובדה שנאלצה בסופו של דבר לבלות יום מגבות נוסף במלון הדרומי במקום בתל אביב היו כמה יתרונות. פריחת הרימון, למשל. בעונת החגים הצפופה - ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות - פורחים בחצר המלון עשרות עצי פרי. גם ענני הסתיו מגששים בעונה זו את דרכם ומגיעים אפילו למקום הנמוך ביותר בעולם, חום הקיץ המעיק הופך לנסבל. מלבד זאת, אי-אפשר לומר שעברה עליה תקופה משעממת - היא ליוותה את קטי המסכנה והיתה עדה ללידת התינוק הראשון במלון "ענפי הרימון". בסך הכול אגרה שם כמה וכמה זיכרונות נעימים. זו העונה שבה מגיעים רוב האורחים הקבועים של המלון והיא כבר הספיקה להיקשר אליהם - אלישע, תרזה, דריה כהן. היא מנתה את שמותיהם ברפרוף, כי כמו שקורה לפעמים, בנקודת זמן מסוימת טועים לחשוב שהזמני הוא קבוע והקבוע הוא קצר מועד. היא חשבה לעצמה שגם בשנה הבאה הם ישובו, זקנים יותר, שונים יותר, והרימון יפרח. היא כבר תהיה במרכז, בתל אביב, היא לא תראה איך תינוק המלון לומד ללכת. אווירת החגים והקיץ הנשבר הפכו אותה לרגשנית ולבה נצבט.

לקראת עונת המגבות השלישית שלה במלון "ענפי הרימון" מימי כבר עצבנית. עוד לפני ששמה לב שעוד שנה חלפה היא מרגישה איזה רוגז שמטפס בה ומחפש מטרה. סיבות לזעם לא חסרות. אופירה, למשל. הנערה החדשה שרק לפני רגע הצביעה באצבע מהוססת על ערמת מכתבים שנחה על השולחן, "הדוור הביא את זה," אמרה, "לא ידעתי מה לעשות עם זה," היא גמלונית ופשוטת מראה באופן שמרתיח את מימי.

"צריך להכניס את זה למגירה של הדואר. אבל תניחי, אני אטפל בזה," מימי אומרת ולוקחת ממנה את החבילה בהפגנתיות. כדי להירגע היא מחייגת לאולה בטלפון הפנימי, "את עסוקה?"
"היא משגעת אותך, מה?"

על אולה אפשר לסמוך שתבין. אולה אחראית על מגוון טיפולי הקוסמטיקה והספא במלון, הכוללים בעיקר מריחת בוץ ים המלח, מסאז' מלחים חם וניקויי פנים בעזרת משחות שונות העשויות אף הן מבוץ. עקב ריבוי האורחים בעונה קיבלה גם אולה תגבורת בצורת נערה צעירה בעלת שיער צבוע ושורשים כהים. "טיפת קלאסה אין לה, זאת," היא רוטנת מדי פעם. מזג האוויר בעונה החמה גורם לאולה להיות מרירה יותר. היא מדמיינת מלונות מושלגים ונהרות קפואים ונשים מטופחות שלעולם לא רואים להן את השורשים, מחמיאות לה על המסאז' בשפת אמה.
מימי נאנחת אנחה שמשמעה גלגול עיניים. אופירה מתרחקת לקצה האחר של הדלפק.

"האמת היא שיש לי תכף טיפול," אולה אומרת, "אבל אני מסיימת בשתיים. רוצה לצאת להסתובב קצת?"
"אני אתקשר אלייך."
מימי מנתקת, רגועה יותר. הטיול האפשרי הוא נקודת אור קטנה לצפות לה, על אף העובדה שאין באמת מקומות להסתובב בהם באזור המלון - רק מרכז מסחרי קטן ומוזנח, והחוף. האורחים מבלים את רוב שעות היום כשהם צפים על גבם במי המלח, זורים מלח על פצעים ונושמים אוויר הרים. הים עצמו רירי וסמיך, תשליל דהוי של ים כנרת שנמצא במרחק ארבע-חמש שעות נסיעה. בעוד אורחי הכנרת בצפון מפזרים פירורי לחם וצופים בדגים המתקבצים או לחלופין צורחים מזעם כשהללו נוגסים בכפות רגליהם בשנת בצורת, אורחי ים המלח יכולים להיות בטוחים שהם צורת החיים היחידה במים. נפקדותם של הדגים היא שהעניקה לים את שמו המורבידי, ים המוות. יש בשם לא מעט עוול - אחד היתרונות במקום הנמוך ביותר בעולם הוא שאי-אפשר לטבוע בו. המלח מציף את המתרחצים כאילו היו פירורי לחם, השמש נוגסת בהם טביעות חום.

המרכז המסחרי נמצא במרחק כמה דקות הליכה מהמלון. הים והבוץ המונחים מעבר לכביש על החוף, חינם לכל דורש, הם המוצר הנמכר ביותר במרכז - אורחי ים המלח אוהבים מאוד אריזות. נוסף על מגוון מוצרי ים המלח יש במרכז גם כמה חנויות לבגדי ים ולקבקבים וקיוסק קטן ולידו כמה ספסלים. מימי ואולה נוהגות לשבת שם לפעמים. חברתה של אולה נעימה למימי - יש להן משהו משותף. אולה חוסכת כסף כדי להימלט מהחום הנורא ומהאנשים החצופים ולחזור סוף סוף לרוסיה, תוכנית רצינית ומסובכת הרבה יותר מהמעבר הצפוי של מימי לתל אביב.
יש עוד חצי שעה עד לשעה שתיים. מימי פותחת את מגירת הדואר ובודקת את הערמה החדשה. אחת המעטפות גדולה במיוחד. היא מנחשת את מגעה הרך, ועוד לפני שהיא נוגעת בה היא מבינה שעונת המגבות החלה, עונת החגים השלישית. הידיעה ממלאת אותה תסכול. אמנם מעמדה במלון מבוסס ביותר ומרשים מאוד, וגם המשכורת הכפולה מאפשרת לה לחיות חיים נוחים בהחלט, ובכל זאת הגשמת התוכנית אורכת הרבה יותר זמן משציפתה. השכירות בתל אביב גבוהה כל כך, והפולו הקטנה שלה, שנת 98, בדיוק שבקה חיים. היא פותחת את המעטפה בזעם. אין מכתב. המגבת דווקא במצב טוב, אם כי יש לה ריח כביסה של בית. היא מניחה אותה על הדלפק התחתון.

בשעה שתיים אולה ומימי יוצאות יחד כמתוכנן להפסקת צהריים. הן ממששות חולצות מבד אוורירי ובגדי ים שלמים מרופדים בחזה, אחר כך הן קונות דיאט קולה ומתיישבות על אחד הספסלים מחוץ לקיוסק. אולה בדרך כלל בולטת בזכות הציפורניים האדומות והמטופחות שלה ושערה הבלונדיני על גבול הלבקני. עכשיו מסתובבות במרכז שתי בנות-עשרה צעירות דוברות רוסית בעלות ציפורניים מושלמות ושיער חלק. היא סוקרת אותן בעוינות.
מימי אומרת, "אופירה הזאת משגעת אותי. היא כל כך אטית. רק אלוהים יודע איך היא תסתדר פה בלעדי."

"כן, גם איילת הזאת. אין להן כוח לעבוד, אלה, רוצות רק לגמור וללכת." אולה בוחנת את ציפורני רגליה. "לדעתי צריך לדבר עם שלמה שיעלה לנו במשכורת. גם עובדות, גם בייביסיטר." יש משהו זחוח בדבריה כשהיא אומרת "שלמה", אולי איזו קרבה, כאילו אמרה את השם מספיק פעמים כדי שיתבלה בנוחות בין שפתיה. מימי תוהה אבל לא שואלת. במקום זה היא אומרת, "כן, הלוואי. אני כבר מתה לעוף מפה."
"חסכת מספיק?"
"כמעט, אולי עוד חודשיים-שלושה."
"מסכן שלמה. מה הוא יעשה בלעדייך."
"לכל בן אדם יש תחליף."
אלא שזה, כמובן, לא נכון. לרוב בני האדם אין תחליף. מימי יודעת ששלמה יתקשה למצוא עובדת מסורה ויעילה כמוה. בתקופה הלא קצרה שבה עבדה במלון למדה להכיר את מכלול הבעיות, הקטנות והגדולות, שפוקדות עובדי קבלה וחדרניות (רכוש גנוב, אורחת יולדת). היא למדה לטפל בכל מקרי החירום כמו גם בענייני השגרה על הצד הטוב ביותר. טכנית, לדעתה לפחות, היא מנהלת את בית המלון כמעט בעצמה. היא מקווה, כמובן, ששלמה יסתדר בלעדיה, כמו אותן בחורות הטורחות להתאפר ומכניסות את הבטן כשהן מסבירות לאהובן כי מוטב שימשיך הלאה ולא יבזבז עליהן מקום בזיכרונו.

אם היום הראשון של עונת המגבות השלישית מדכא את מימי, סימן דרך בלתי-קרוא לשנה נוספת שעברה עליה ב"ענפי הרימון", הרי שלמחרת מצפה לה הפתעה: אחת המעטפות, מעטפת דואר קטנה ולא חתומה שכתובת המלון רשומה עליה בכתב יד, מושכת את תשומת לבה. זו אינה מעטפת חשבון או פרסומת, היא נראית יותר כמו מכתב אישי, ומה שמושך את תשומת לבה של מימי הוא הבליטה הקטנה המלמדת שיש שם משהו גדול יותר מפיסת נייר. מפתח, אולי. מזווית עינה היא רואה שאופירה, המשתדלת כרגיל לשמור ממנה מרחק, מקבלת אורח חדש. האורח נראה למימי מוכר, כנראה מהקבועים. זהותו החמקמקה מרפרפת בתודעתה ונעלמת. היא קורעת את המעטפה ומוציאה ממנה מכתב:

לכבוד
הנהלת מלון "ענפי הרימון"
הנדון: השבת אבדה
לפני כשנה, בתאריך 3.10.2000, שהיתי בבית המלון שלכם וגנבתי שרשרת מאחת האורחות. להגנתי ייאמר שהייתי שרוי אז בסערת רגשות, אם כי אין בכך כדי להצדיק את המעשה.
בפרוס יום הכיפורים, ואחרי שנה לא פשוטה שעברה עלי, החלטתי להשיב את הגזלה לבעליה. אודה לכם אם תאתרו אותה ותחזירו לה את השרשרת. את שמה אינני יודע, היא התארחה בחדר 412.

בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה.

המכתב אינו חתום, כמובן. הסגנון הוא סגנון מובהק של חוזרים בתשובה, מימי מזהה את המילים "גז?לה" ו"השבת אב?דה". לא משנה איך נראה הגנב בזמן שהתארח ב"ענפי הרימון", היום בטח יש לו זקן סמיך, כיפה לבנה גדולה ומבט משיחי יוקד. אלא שנכון לרגע זה זהותו אינה מעניינת אותה. היא מתבוננת בשרשרת ובתליון המחובר אליה, ועיניה בורקות.

השרשרת עצמה יפה מאוד אם כי לאו דווקא מיוחדת - שלושה חוטי זהב עדינים השזורים זה בזה. מה ששומט את שפתה התחתונה של מימי כלפי מטה הוא דווקא התליון. סביב עיגול זהב משובצות אבנים יקרות, אין לה ספק שהן יקרות, על צדו האחורי מוטבע סמל דמוי תמנון מרובע זרועות. התליון זוהר בידה כמו גבישי מלח בשמש, היא חוששת שהאור יעלה מן הדלפק ויגרום לאורחים היושבים בלובי להסתובב. הוא לא באמת נוצץ עד כדי כך, כמובן, והאורחים היושבים על ספות הלובי ממשיכים לעסוק בענייניהם, אבל מימי יודעת בחוש נשי קדמוני שמעולם לא החזיקה תכשיט כה יקר כל כך מקרוב.

כמו במכתב המגבת הראשון שלה, שרה וולף התימהונית ונכדתה החיוורת, גם עכשיו ברור למימי מה עליה לעשות. יש להם נוהל לאבדות ומציאות - הם מפקידים אותן בכספת המלון ומנסים לאתר את הבעלים. החפץ נשאר בכספת עד שמישהו מגיע לדרוש אותו, עד עכשיו שום פריט לא נותר זנוח. היא יכולה, כמובן, להטמין את השרשרת בתיקה ולהשמיד את המכתב, אבל לרגע לא עולה על דעתה לעשות זאת. מימי היא האדם האחראי ביותר במלון. אם לא עליה, על מי בכלל אפשר לסמוך? ומלבד זאת, היא בטוחה שהתליון יזהר מתוך תיקה כמו חפץ חד בשיקוף רנטגן ושהאזעקה במלון תתחיל לפעול.

אבל מה קורה לאבדות שאין להן דורש? כלומר, נניח שלא תצליח לאתר את האישה מחדר 412? היא לא בטוחה מה הנוהל במקרה כזה. אולי בכלל אין כזה והיא תיאלץ להמציא אותו. בכל מקרה, אין שום חוק בעולם שאוסר עליה לבדוק רק לרגע איך נראית השרשרת על צווארה. היא אומרת לאופירה, "אני יוצאת לרגע," לוקחת את המעטפה ונכנסת לחדר השירותים. שם, מול המראה הגדולה שעציץ סחלבים ריחני ומזויף משתקף בה, היא עונדת ביראת כבוד את השרשרת ומתבוננת.

השרשרת מתאימה בדיוק למסיבות קוקטייל שנערכו בתל אביב בשנות השבעים ומימי עדיין מקווה להשתתף בהן. היא מצפה לראות בראי את דמותה בשמלה שחורה קטנה ועגילים תואמים ובידה כוס משקה. אבל במקום להרגיש את העליצות המצופה באירועי יוקרה, התליון משרה עליה תחושה מוזרה של רוגע. הדמות במראה לא משתנה, זו עדיין מימי במדי הפקידה שלה. היא נועצת בה עיניים. נעיצת עיניים ממושכת במראה, בלי למצמץ, מעלה דמויות זרות וחיוורות. השרשרת ממשיכה לזהור. כשעיניה דומעות לבסוף היא ממצמצת. החיזיון נמוג.

המלון שקט מאוד היום. רק אורחים ספורים מסתובבים בלובי, איש מהם לא נדרש לשירותי הדלפק. אורחים חדשים יגיעו רק בשעה שתים-עשרה. דבר לא מונע ממנה לעשות את שצריך להיעשות. היא לוקחת את המכתב וניגשת אל המחשב, נכנסת אל מאגר אורחי המלון ומקלידה את התאריך המבוקש.
אם ציפתה מימי להתערבות פעילה של יד הגורל בהשבת השרשרת היא מתבדה מיד. שום וירוס קטלני לא מחק באורח פלא את רישומי התאריך המבוקש, גם חדר מספר 412 לא נעלם מהרשומות. שם האורחת הבודדה שהתארחה מרצד מיד על המסך: תרזה הולשטיין. תרזה היא אחת האורחות הקבועות במלון. בעבר נהגה להגיע אליו עם בעלה, אפרים, אבל בשנים האחרונות היא מגיעה לבדה. מימי זוכרת בבהירות אישה בגיל העמידה, עור חיוור ושיער שחור מבריק ואסוף.

אלא שתרזה אינה הנושא. (היא כלל לא טרחה להתלונן על אובדן התכשיט, מימי מציינת לעצמה, הייתכן שלא הרגישה בחסרונו?) בסדר, תרזה תקבל בחזרה את השרשרת שלה, אבל השאלה האמיתית היא: מי מאורחי המלון הוא הגנב? היא מעלה ברצף את רשימת כל האורחים ששהו במלון באותו יום, מרגישה יעילה וחשובה מתמיד. אחרי הכול מדובר בתעלומה ממש, אם כי יש להודות שהאבדה תושב לבסוף לבעליה והפתרון, מעניין ככל שיהיה, הוא חסר משמעות. כשרשימת השמות נפרשת לפניה היא בוחנת אותה בקפידה.

מי התארח לפני שנה ב"ענפי הרימון"? מבין הקבועים היא מזהה את דריה כהן (וכמובן את בנה התינוק, ילד המלון, אם מתעקשים לספור את הדקות שחלפו מהרגע שבו נולד עד שפונה לבית החולים יחד עם תרזה וקטי המסכנה). מישהו ניצל את טוב לבה של תרזה ופרץ לחדרה בזמן שהחזיקה את ידה של דריה ועזרה לה ללדת. איזו עזות מצח! מי היה מאמין שאחד האורחים שלה מסוגל. אורח קבוע נוסף הוא אלישע נתן - זה התאריך שבו יחידת הנופש שלו מתפנה. אלישע הוא חוקר במערות קומראן הסמוכות, הוא מגיע למלון בכל שנה לנופש קבוע ולפעמים אף מעביר במלון הרצאות בתשלום. רשימת האורחים הלא קבועים כוללת ארבעה זוגות ואדם אחד בודד. בדידותו מיד מחשידה אותו בעיניה. היא שוקלת להתקשר אליו, אבל מה בעצם היא יכולה להגיד לו?
ומי בכלל אמר שהגנב התארח במלון? היא קוראת את המכתב שוב. "שהיתי" כתוב בו. כלומר כל אחד מהאנשים הצפים מטעמי חופשה או בריאות בעיסת המים יכול להיכנס למלון, לעלות לחדר של תרזה ולחמוד את התכשיט. משהו בה, היא לא יודעת אם זו החדרנית או פקידת הקבלה, מתרעם על הקלות שבה נכנס פולש לחדר המלון. היא מציינת לעצמה לומר לשלמה לבדוק שוב את סידורי האבטחה, אולי להחליף את המפתחות. בסך הכול זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. הכול אני צריכה לעשות פה לבד, היא חושבת, לא בלתי-מרוצה.

היא מכניסה את המעטפה לתוך המגבת עם ריח הבית וניגשת לכספת. הכספת מיועדת גם להפקדת תכשיטיהם של אורחי המלון הספורים שאינם מסתפקים בכספת החדר. היא באחריותה הכמעט בלעדית של מימי, ומימי מעדיפה שהתכשיט יישאר עטוף.
היא סוקרת שוב את רשימת האורחים. למעשה מה שהיא צריכה לעשות זה לכנס שוב את כל אורחי אותו היום ולנעול אותם בחדר. כמו בספרי אגתה כריסטי. מישהו י?צא לרגע, תהיה הפסקת חשמל ומישהו יירצח. אלא שהסיכויים לכך שהאורחים יזמינו חופשה במלון לבקשת פקידת הקבלה הם קלושים וגם, היא מזכירה לעצמה, היא הרי גילתה את קיומו של הגנב רק לאחר שהתחרט והחזיר את התכשיט. אם כן, נותר לה רק דבר אחד לעשות. היא מרימה בהשלמה את שפופרת הטלפון ומחייגת אל תרזה הולשטיין.

היא מניחה שתרזה תהיה מחוץ לבית או שהקו יהיה תפוס (מה הסיכוי לתפוס מישהו בטלפון בפעם הראשונה?) ולכן אינה מתכננת את השיחה. כעבור שני צלצולים היא מופתעת כשקול נשי בוקע מהשפופרת, "הלו?"
הקול אלגנטי מאוד. מימי שולפת את הקול הרשמי שלה, "שלום, הגעתי לגברת הולשטיין? תרזה הולשטיין?"
"נכון," קול האישה תוהה. למה שמישהו יתקשר וישאל אם קוראים לה תרזה?
מימי מתעשתת, "מדברת מימי ממלון 'ענפי הרימון'."
"כן, כן," תרזה אומרת כאילו נזכרה במכר ותיק. אחרי הכול תרזה ומימי עברו יחד את הלילה הארוך ההוא עם דריה וקטי המסכנה, אי-אפשר לומר שהן זרות. "אפשר לעזור?"
"תשמעי, אממ... קרה משהו קצת מוזר. את התארחת אצלנו בשנה שעברה בתאריך שלושה באוקטובר?"
תרזה אומרת, "כן, נכון. אני מגיעה למלון כל שנה בערך בתאריך הזה."
"אז זהו, ש... אולי את זוכרת אם איבדת אצלנו תכשיט? שרשרת?"
"לא שידוע לי."
מימי שולחת יד בלתי-מודעת אל צווארה הריק. אילו היתה השרשרת הזאת שלה היא לעולם, לעולם לא היתה מאבדת אותה בצורה מחפירה שכזו.
"את בטוחה?"
"בטוחה."
"כי הגיע אלינו מכתב מאדם שטוען שהוא גנב ממך שרשרת. את יודעת, לפני יום כיפור אנשים מתחילים להרגיש אשמים..." (לא, זה לא הנושא. תתמקדי.) "הוא רוצה להחזיר לך אותה. אולי את רוצה לבדוק אם חסר לך משהו?"
"אין בעיה, חכי רגע."
תרזה נעלמת בטפיפת רגליים, מימי ממתינה. האם תישמע צעקה? כעבור רגע היא חוזרת, "טוב, אני לא מביאה איתי המון תכשיטים למלון. עד כמה שאני יודעת היתה איתי רק שרשרת אחת..."
"ו..."
"והיא עדיין אצלי."
"את בטוחה?" ההפתעה מונעת ממימי לחשוב על משפט מקורי יותר.
תרזה נשמעת החלטית, "כן, בטוחה. שרשרת אחת, זה כל מה שהיה לי, והנה, היא מולי עכשיו."
הבלשית שבמימי מפציעה סוף סוף, גם אם באיחור. היא עוברת לקול המתחנחן, "נדמה לי שאני זוכרת אותך עונדת אותה. תליון זוהר כזה, דומה לתמנון, נכון?"
"נכון."
"והיא עדיין אצלך?"
"כן."
"ולא יכול להיות, כלומר..." עכשיו מימי נשמעת מהורהרת, "שאולי מישהו זייף אותה?"
תרזה הולשטיין צוחקת. אין ספק: היא לא קוראת את אגתה כריסטי.
"לא, זה בסדר. אני מזהה אותה. זו השרשרת שלי."
"לא יכול להיות שלעוד מישהי יש שרשרת כזאת בדיוק, נכון?" מימי מדגישה את ה"עוד" ואת ה"בדיוק" כדי להמחיש את האבסורד שברעיון. ובכל זאת תרזה אומרת, "הוא כנראה גנב שרשרת של מישהי אחרת."
מימי שוקלת אם להגיד שהשרשרת נמצאת ברגע זה בכספת המלון, ושהגנב ציין את מספר החדר שלה דווקא. תרזה הרי אומרת שלא חסר לה כלום, נכון? לא נגרם כל נזק. אבל אם התליון יגיע בסופו של דבר לידיה של מימי, היא מעדיפה שלא יתלוו אליו רגשי אשמה מכל סוג שהוא. תרזה עצמה פוטרת אותה מן ההתלבטות.
"טוב, אז נתראה בתאריך הרגיל, באוקטובר. תודה שהתקשרת בכל אופן," היא אומרת.
אחרי משפט כזה לא נותר אלא לסיים את השיחה. מימי נפרדת ממנה ב"מצפים לראות אותך" רשמי ומחזירה את השפופרת למקומה.
מוזר. כל עוד לא נמצאה השרשרת היא לא הטרידה אף אחד, דווקא משהושבה האבדה היא מעוררת כל כך הרבה שאלות. מימי הופכת והופכת בעובדות ומגיעה לבסוף למסקנה היחידה האפשרית: השרשרת שנמצאת אצל תרזה מזויפת. היא פשוט יודעת את זה. כלומר, או שהיא מזויפת או שתרזה משקרת, ואיזו אישה בעולם, היא חושבת בלהט, לא תרצה לקבל בחזרה תכשיט כזה? חודש אוקטובר ממוקם במרחק דפים בודדים בלוח השנה. בהתחשב בעובדה שהיא צריכה להודיע לשלמה על התפטרות לפחות (לפחות!) חודש מראש, היא כנראה עדיין לא תהיה אז בתל אביב. תרזה תגיע למלון, אולי אפילו תביא איתה את השרשרת החורגת, המזויפת. מימי תוציא מהכספת את זו האמיתית והצדק י?צא לאור. היא מדמיינת תליון עלוב מפלסטיק מחוויר ליד התליון הזוהר, הנכון. כן, היא תחכה עד שתרזה תגיע. במו ידיה תביא את הסיפור לסיומו.
אופירה שואלת, "את עסוקה?" ומימי מתפנה אל הראשון בנחיל האורחים המשתרך להפתעתה בתור לדלפק.

בשבועות הקרובים פושטת שגעת שרשראות בקרב הצוות המצומצם של מלון "ענפי הרימון". האחראית הישירה לכך היא מימי, שברגע של חולשה מתפתה להראות לאולה את התליון שבכספת.

"ואו, מקסים." שלא כמו תרזה, אולה יודעת להעריך את איכותו של התכשיט. התפעלותה מלאת הוד ושקטה מגודל המעמד. "זה תליון כל כך יפה! איך גנבו לה דבר כזה?"
התכשיט נגנב, כמובן, דווקא מפני שהוא יפה, אבל מימי מזדהה לחלוטין עם השאלה. התליון נראה לה זך, כמעט קדוש. איך אפשר בכלל לדמיין הנאה מלגנוב אותו?
"מה אומר הסימן הזה?" אולה שואלת ומעבירה אצבע מטופחת על התמנון מרובע הזרועות.
"לא יודעת. כשהיא תבוא לקחת נשאל אותה." מימי אמנם סיפרה לאולה על המכתב ועל התכשיט, אבל משום מה בחרה להעלים את הכחשתה הגורפת של תרזה. יהיה זמן לכול, היא מרגיעה את עצמה, אך לאור התלהבותה של אולה, ברגע נדיר של קרבה ותחושת חניכה היא מראה את התליון גם לאופירה. התוצאה היא התעניינות מחודשת של שלוש הבנות בתכשיטים - אולה חומדת שרשרת חדשה שראתה באחת החנויות במרכז העיר ומשכנעת את בוריס, בעלה, לקנות לה אותה כמתנה מוקדמת ליום הולדתה; אופירה מוצאת בתיבת התכשיטים שרשרת שבעצם תמיד אהבה אבל אף פעם לא היה לה זמן לתקן את הסוגר. המחמאות וההתפעלויות ההדדיות מעלות עוד ועוד תכשיטים מקרב האוצרות הנשכחים של בנות הצוות, פקידות וחדרניות, עד כדי כך שאפילו שלמה מחליט לקנות לאשתו שרשרת לרגל יום נישואיהם ("שהיא תקנה לו שרשרת" היא הבדיחה הארסית החדשה בצוות). הוא מבקש את עזרתה של אופירה בבחירת התשורה מחנות התכשיטים בלובי. מימי מציינת לעצמה בעגמומיות מסוימת, שבנושא הזה הוא דווקא לא ביקש את עזרתה. היא כנראה נתפסת בעיניו כיעילה וכמסורה אבל לא כמבינה גדולה בתכשיטים יקרים. ומימי, מי כמו שלמה יודע, הרי מרוויחה כפול מאופירה. כשהיא מרגישה את העלבון מפעפע היא ממהרת כהרגלה להטביע אותו בדמיונות מוחשיים מאוד: מימי נכנסת ללובי מלון יוקרתי בתל אביב כשלצווארה התליון הזוהר.

האורחים האחרים ופקידת הקבלה עוצרים את נשימתם. איזה סגנון, איזו קלאסה. שני חלומות בהקיץ מתערבבים בראשה והיא רואה את עצמה עונדת את התליון ולבושה במדי החדרנית שראתה באינטרנט באתר מלון "שרתון". לא נורא, גם כך המחשבה משחררת זרמים נעימים בגופה והעלבון מתפוגג.