קראו את הפרק הראשון של "ברזל"

דרך עץ

מבעד לחלון נשקף האורן הענק שבחצר השכנים, ענ?ף ועצום ומשופע. כעשרים-שלושים מטרים מפרידים בין אדן החלון ובין הגזע העייף, שטוחים לפני מכאן, מהמקום שבו אני שוכבת, ארוכים כחיי עד הבוקר הזה, הצלול והקר, ששמי הפלדה שלו נלכדים בין ענפי האורן ומכחילים מחוסרי חמצן, כמוני.

בחדרי לוהט תנור ספירלה, ועל השידה מונח עציץ קטן ובו נובלת סיגלית. אני בבית. בחדר שהיה פעם של יעלי, ואין דבר שרחוק ממני יותר מאשר המשקפיים שלי, שמונחים על השולחן הקטן שלמרגלות המיטה, ואפילו יד אין לי כדי להושיט אליהם, לאחוז בהם, לחוש את משקלם האפסי, שהרי גם בו היה לי די; להרגיש ביד משקל של מאה גרם, של שלושים.

בבית דממה. עוד מעט אריק יתעורר ויקנח את אפו, וישתין, ויוריד את המים בניאגרה, וישטוף ידיים, ויגיע אלי לחדר, להרכיב לי את המשקפיים באצבעות לחות. בינתיים שקט. תנור הספירלה שפעם הייתי נוהגת להדליק בו סיגריות, לוהט, וחיפוי המתכת המבריק שלו זורק על הקיר ריבוע אש. ובחוץ האורן, וענפיו כמו אצבעות יד ענק היורדת אל החצר לזרוע אותה מחטים.

אני לא יודעת מה השעה עכשיו, וזה גם לא משנה. ביקשתי מאריק שיוריד מהקיר את השעון שהוא תלה שם למעני כדי שלא אאבד את תחושת הזמן; כדי שאשאר מחוברת ליום, לשעה, לרגע. אבל לפני שבועיים ביקשתי ממנו שיוריד את השעון, שבלילות שאינני נרדמת משגע אותי במונוטוניות המכוונת שלו, בט?ק ט?ק ט?ק הקצוב של מחוג השניות, ובקפיצה הנוראה של הדקה החולפת. די. אני לא רוצה לדעת את הזמן. אני לא רוצה לחוש אותו מתבזבז משעון החול ההפוך של חיי, לא רוצה לעמוד להביט במותי ששועט אלי כמו משאית.

אני שומעת את השקט. אני חיה בתוכו, לכודה בו כמו יתוש בנטיף ענבר. כשרק קפצה עלי המחלה, לפני שידעו לקרוא לה בשמה הספרותי, בימים הנהדרים של התקפי החולשה ותחושת הרפיון ברגליים, נהגתי לשכב במיטה ולשמוע מוסיקה. בצהריים היתה יורדת עלי עייפות גדולה והייתי שוכבת במיטה, עצלה כמו אחרי לידה – מאזינה למוסיקה שנשאה אותי אל השינה, שממנה הייתי מתעוררת עייפה עוד יותר, וככה נשארת לשכב, מנומנמת כמו ביום שבת, עד הערב. אבל מרגע שאיבדתי את השליטה על הידיים, ולא הייתי מסוגלת עוד להחליף תקליטים בעצמי, איבדתי גם את היכולת ליהנות ממוסיקה, ובתוך תוכי ידעתי – כך מרגיש הסוף.

יש ימים שאני שוכבת כאן כמו חפץ, מתאמצת להרגיש את הגוף המרוקן שלי ולא חשה דבר מלבד החום העולה, עד שהתודעה שלי מתערפלת, ואני כאילו מתעלפת בלי ליפול. מתמוטטת אל תוך עצמי ומאבדת את הדבר היחיד שעוד נותר לי – הצלילות.
הרגעים האלה, שבהם החום שלי עולה והראש מתמלא בצמר גפן, גורמים לי להשיל מעלי את העליבות הקיומית שלי. אני נשטפת אל הערפל המטמטם וטובעת בו, קופצת לתוכו כמו מתאבדת מקומה שמינית, וכששבה אלי ההכרה ואני מגלה שעברו שעתיים, שחצי יום התכלה – ההכרה החדה הזו פוצעת אותי מבפנים עד שאני כמעט מצליחה לחוש כאב.

מאז ומעולם הגוף שלי בגד בי. כל החיים נאבקתי במשקל, וכשלרגע לא עמדתי על המשמר, כמו בתקופה שכתבתי את המאסטר, או שלוש שנים אחר כך, כשנכנסתי להיריון עם יעלי, מיד העליתי במשקל ארבעה-חמישה קילוגרמים – ולפעמים גם יותר – שהיו עולים לי בשנים של דיאטות.

וגם כשיעלי נולדה הוא בגד בי, ובתום שתים עשרה שעות של מאבקים לא פוסקים, הוא הביס אותי, והרופא החליט לסיים את העניין בניתוח קיסרי. וכשהייתי ילדה, ואמי רשמה אותי לשיעורי בלט שהעבירה איזו גברת שטראוס אחת בסלון ביתה, הגוף שלי נע כמו קרש, ושלושה ימים אחרי השיעור עוד הייתי מרגישה את השרירים כשהייתי מתיישבת להשתין. שנאתי את זה, את כאב השרירים התפוסים. בהפסקות בבית הספר, כשהבנות היו קופצות בחבל, הייתי יושבת בצד ומשחקת חמש אבנים, ובשיעורי התעמלות, לאורך השנים, תמיד קיבלתי מספיק בקושי. כאילו שהמחלה חייתה בי כל השנים האלה, כמו מטען חבלה גנטי. ארבה בתוכי, כמו שחתיכת זכוכית שקבורה בחול אורבת לכף רגל יחפה.

אריק, לעומת זאת, תמיד אמר שהוא אוהב את הגוף שלי, גם כשעליתי במשקל. לא שכבנו לפני שהתחתנו, כיוון שמסיבה שאני לא מצליחה להסביר לעצמי עד היום, אריק התעקש שלא נלך עד הסוף. אחרי החתונה מצאנו שאנחנו לא מצליחים לעשות את זה. אני חושבת שאהבתי אותו אז יותר משאהבתי אותו בכל שלושים וארבע שנות נישואינו. אז, לפני שלמדנו להתאים את הגוף שלנו זה לזה ולהתנות אהבים כמו זוג נורמלי ולהיכנס להיריון וללדת בניתוח קיסרי את שתי הבנות. וכל כך הרבה דברים חלמתי לעשות, והחלומות האלה קמים עלי בבלהה ומסתערים עלי בערותי, ממלאים את הזיותי בהקיץ – בחיים שלי יש יותר דברים שלא הספקתי לעשות מדברים שעשיתי.

לפני שבוע ענתי הביאה את יונתן להיפרד ממני, וכשהוא לא הסכים לרדת לה מהידיים כדי לחבק את סבתא ששוכבת משותקת במיטת מותה, וכל הזמן חיבק אותה בחוזקה כמו קוף קטן, היא סובבה אלי את גבה כדי שאראה את פניו מאחורי כתפה, ואמרה, "תראי איזו משפחה נהדרת הצלחת להעמיד, אמא," בלי לדעת כמה מעט באמת עשיתי בעולם. מבחינתה של ענתי, בעצם זה שהבאתי אותה ואת יעלי לעולם, יש די הגשמה עצמית כדי למות שבעת רצון. היא כזאת מרובעת שזה מחניק. ועוד יותר מחניק אותי לחשוב שהיא ירשה את זה ממני, ושאולי היא ירשה גם את המחלה הזאת שכבר רובצת בקרבה ומתפוצצת מצחוק. ולכי תסבירי לה עכשיו, כשהיא בריאה וצעירה ומחזיקה את היונתן שלה כמו את כדור הארץ. לכי תסבירי לה את אכזריות הסוף הזה, את הנתק המושלם שבין הנפש שרוצה כל כך הרבה והגוף שהקדים למות. לכי תסבירי לה שהמוות הוא כמו קרצייה שנדבקה אפילו ליונתן הקטן שלה. הבריאים לא מבינים את זה, ואני מרגישה איך ככל שאני מתקרבת אל מותי, אני מתרחקת מהסובבים אותי, שלא יכולים להבין אותי, ומנסים להסביר אותי במונחים מצוחצחים, בלי להפנים שאי אפשר להבין את מה שעובר על מי שכבר מת. אריק טוען שהמחלה עשתה אותי מרירה, והוא טועה. המחלה לא עשתה אותי מרירה אלא המיתה אותי, ותודעתי עוד ממשיכה להרהר באוויר, כמו השיער שממשיך לצמוח גם אחרי המוות.

אני לא יכולה לזוז. לא מרגישה שום שריר, שום עצבוב, אפילו לא זיכרון של תנועה. כלום. שואבים ודוחפים לי צינורות כמו למכונה, ואוטוטו אני מפסיקה לנשום. זה היום האחרון שלי כאן, בבית שבו נולדו לי שתי הבנות, במיטה הזאת, מול החלון והאורן העצום, ומרחקו ממני.

אריק מתעורר. אני שומעת את הריטואל שלו כמו מעולם אחר. דשדושו אל המקלחת, המים הזורמים, כחכוח הגרון, פתיחת ארון הבגדים, צעדיו המתקרבים. אני שוכבת וממתינה לו בעיניים עצומות כשהוא נכנס לחדרי. כל בוקר אותו דבר. הוא מניח יד על המצח שלי כמו שהייתי בודקת חום לבנות. אני נשארת בעיניים עצומות, ואריק מרגיש את חום גופי ויודע שאני עוד לא מתה. אני חושבת שהוא גם יודע שאני שוכבת ערה ובכוונה לא פוקחת אליו עיניים, אבל הוא לא יודע שאני עושה את זה רק מפני שזה המעשה היחידי שאני עוד יכולה לשלוט בו, מעשה ההתנגדות היחיד שנשאר לי. אני גם לא רוצה לראות אותו מטפל בי בידי המהנדס שלו כמו שהוא מתעסק במכסחת דשא או במכשיר חשמלי שהפסיק לעבוד. לאריק יש ידיים טובות וחמות, אבל כשהוא מפרק את שקיק המזון המלאכותי שמוחדר לי היישר לבטן באמצעות הפ?ג – צינור המזון – ומרכיב במקומו אחד טרי ומנופח, אני לא חשה את חום ידו על בטני. אני מציצה בו לרגע, רכון מעלי כמו מוסכניק מעל מכסה מנוע, ושמה לב שהוא לובש את הסוודר הירוק שקנינו לו לפני שנתיים, ברומא. אחר כך הוא פותח סדק בחלון ואני מצליחה לחוש את המשב המרענן מוהל את חמיצות החדר.

"בוקר טוב, שו?לי," הוא מכריז בבס הישנוני שלו, וכשאני פוקחת אליו עיניים הוא מתכופף ומנשק לי על השפתיים, ומחייך, ומעביר את ידו בשערי, ואחר כך הולך לקרוא את העיתון שלו. אריק תמיד אהב אותי, ואני לא מתפלאת שהוא הוסיף ואהב אותי באותה דרך שקטה כל השנים האלה. אבל אני מופתעת מכך שהוא אוהב אותי גם עכשיו, במצבי הסופני, כשכבר ברור לשנינו שלא נותר מה לאהוב. אריק לא סבור כך, וגם בלי שהוא אומר את זה אני יודעת שהוא חושב לעצמו – בלוגיקה הסדורה שלו – שהאהבה לא תלויה בדבר; שכשאוהבים מישהו אז אוהבים אותו עד הסוף, עם כל רפרטואר הרגשות שנחשף במרוצת השנים. השתנינו, הוא ואני. ובכל זאת אנחנו מי שהיינו תמיד.

אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת, ואת הכיסא החורק, ואת פרישת דפי העיתון. שום דבר לא מזיז את אריק מהשגרה שלו. ואפילו עכשיו, במצבי, זה תוקע בי חרבות, עד שאני כמעט מרגישה כאב: איך הוא יכול להישאר כל כך רגוע. ולמה אני כל כך כועסת. ומה הטעם בכלל. ובתוך בליל המחשבות הזה אני חשה איך חום גופי עולה, ויודעת שערפול ההכרה קרב ובא, ושומעת את הטלפון מצלצל, ואת אריק ממלמל דברים לא ברורים, וכשאני מביטה אל החלון, ורואה מבעד למשקפיים את האורן העצום, אני שמה לב לאיש שעומד שם, בגינה של השכנים, ומסתכל בעץ, כמוני.

הוא לובש חולצת פלנל כבדה ומכנסי ג'ינס מהוהים, ועומד תחת הגזע הרחב כשראשו מורם אל הצמרת. הוא מקיף את הגזע עם הידיים תקועות בכיסים, ומדי פעם עוצר ומזיז את הראש לצדדים, כאילו שהוא מבחין במשהו בין הענפים, ואז ממשיך ומקיף את הגזע, פעם, פעמיים, שלוש. הוא נראה בחור כבן עשרים וחמש או שלושים, ומכאן שהוא לא הבן של השכנים, שרכשו את הבית הזה לפני חצי שנה ויש להם שתי בנות בגיל ההתבגרות. בעתות ערפול התודעה, כשהחום עולה, אני הוזה. ולמרות זאת אני יודעת שהוא שם, האיש הזה, שמסיים להקיף את העץ, פושט את חולצת הפלנל, תולה אותה על זיז בגזע ומתחיל לטפס.

המחלה שלי טיפסה עלי מלמטה למעלה. זה התחיל בעייפות איומה ושנות צהריים ארוכות, מה שבטעות פורש על ידי אריק והבנות כדיכאון. הפעולות הפשוטות ביותר התישו אותי. הייתי חוזרת מקניות כמו ממסע, וכשהייתי עולה מהסלון אל חדר השינה הרגשתי כאילו רצתי מרתון. החולשה הזאת נמשכה כשלושה חודשים, ואפילו התפוגגה מעט וריפתה את אחיזתה, כמו נמר, שמרפה מהטרף רק כדי לשוב ולאחוז בו בנקודה נוחה יותר. ובוקר אחד לא הצלחתי לקום מהשירותים. התיישבתי לעשות פיפי, וכשסיימתי לא הצלחתי להפעיל את הרגליים. המוח נתן את הפקודה אבל שום דבר לא קרה. השרירים קפאו, ואני הרגשתי שעוד רגע אני מתעלפת מהמאמץ שהשקעתי לריק, ופתחתי את הפה וצעקתי בכל הכוח, "הצילו."

אריק הרים אותי כמו שק, הכניס אותי למיטה, והזניק את שאול, הבעל של יעלי, שהגיע תוך שעה, עדיין מסריח מחדר הניתוח. שאול הוא כירורג, ואני לא סובלת אותו, אבל ברגעים ההם שיוועתי לידיים של רופא, ולא היה אכפת לי מי זה יהיה – העיקר שיאבחנו אותי, שייתנו לי תרופות ושזה יעבור. אבל המחלה כבר אמרה את דברה, ושאול מדד לי ולחץ והקיש ודקר אותי עם מחט ברגליים כמו טכנוקרט, וכל מה שהרגשתי היה רק זיכרון עמום של כאב. וכל השאר זה כבר היסטוריה. האשפוז, האבחנה, הבכי של הבנות, האהבה הבלתי תלויה של אריק, הזחילה השיטתית של המחלה מכפות הרגליים אל כל שריר בגוף. השכיבה האינסופית במיטה, ההתדרדרות, אובדן השליטה בצרכים, החיבור לצינורות, המעבר לחדר של יעלי, מול החלון הזה, שממנו נשקף האורן האיום שעל גזעו מטפס אדם.

אני מרגישה את הראש בוער, אבל מחזיקה חזק את הערות. על הקיר טבוע חישוק אבק שהותיר השעון שהיה תלוי שם, ואני לוקחת את העיניים אל החלון, והלאה ממנו, אל הבוקר הכחול שזוהר לי מבעד למשקפיים. האיש על האורן הגיע אל הענף שצומח במקביל לגג הרעפים. הוא מחבק את הגזע כמו דוב, ואז מגשש עם יד ימין אל נקודת אחיזה בענף, נתלה עליו, ומניף את עצמו כלפי מעלה תוך שהוא מפרפר ברגליים, והתנועה הזאת, שאני רואה אותה ממרחק של שלושים מטר אבל חשה אותה כאילו היא מתרחשת ממש פה, בחדר הזה, תנועת הרגליים המפרפרות באוויר והגוף שמתרומם בכוח הזרועות, נראית לי קשה כמו נשיאת משקל העולם.

האיש מתיישב על הגזע, ומכאן נדמה לי שהוא מתנשף. רגע ארוך הוא עוד יושב כששתי רגליו משני צדי הענף, ומביט אל החצר כמו מישהו שמחפש מקום לקפוץ אליו. אלמלא תלה את חולצתו על הגזע לפני שהתחיל לטפס הייתי חושבת שהוא מתכוון להתאבד. והנה הוא מתחיל להתקדם על הענף, עדיין בישיבה, דוחף את עצמו בעזרת הידיים, עד שהוא מגיע אל מעל מרכז גג הרעפים, ואני חושבת שאולי הוא נציג של חברת הכבלים או הטלפונים, או מתקין דודי שמש.

הטלפון מצלצל ואני שומעת את אריק קם מהכיסא ומזדרז אל ההול. הוא מנהל שיחה קצרה שמגיעה אלי מרוסקת ולא ברורה, אבל בכל זאת אני מצליחה להבין שהוא מדבר עם אחת הבנות ומספר לה שכבר התעוררתי. אחר כך שקט קצר, וצעדיו מתקרבים אל החדר, וגופו הגדול שרוכן אלי, וריח הקפה שנלווה להבל פיו, כשהוא הופך אותי על צדי. "מה הטעם," אני לוחשת לו, והוא לוחש בחזרה, "אל תהיי כל כך עקשנית, שולי," ומסדר לי את הכר תחת הראש כדי שהצוואר יהיה מאוזן עם קו הכתפיים, כמו ששאול הדגיש בפניו ברשעות הדידקטית שלו: "תשתדל להפוך אותה כל שש שעות כדי שלא תפתח פצעי לחץ, ותקפיד שהגוף יהיה מאוזן."

הוא מפשיל את השמיכה, ומרים את כותונת השינה שלי כדי להעיף מבט בקטטר ובפ?ג שמספקים לי כל מה שצריך האורגניזם כדי להתקיים. אחר כך הוא מושך כיסא, ולפני שהוא מתיישב עליו ומסתיר לי את החלון אני עוד מספיקה לראות את האיש שעל האורן נשכב על הגזע, כאילו שהוא מתכוון להשתלשל ממנו אל הגג, ופתאום אני מבינה – הוא מנסה לפרוץ לבית. אריק מתחיל לספר לי משהו על אחד הנכדים, אבל אני לא מצליחה לקלוט את המילים שלו, ובכל הכוח לוחשת לו, "הוא מנסה לפרוץ," ואריק מתכופף אלי ושואל בתמיהה, "מה זה, שולי?" ואני מסמנת לו עם העיניים כלפי החלון, והוא מחייך כאילו שהבין, וקם להגיף את התריס. אחר כך הוא מתיישב שוב על הכיסא ומתחיל מהיכן שהפסיק, כיוון ששאול הסביר לו שחשוב לשמור אותי מעודכנת, כי זה נותן תחושה של שייכות וחיבור לחיים. אבל אני לא מתעניינת במה שיש לו לספר ושוב אני לוחשת לו, "החלון, אריק, תסתכל מהחלון," כדי שיראה את הפורץ. אריק לא ממש מבין למה אני מתכוונת. הוא מסובב את ראשו לאחור ושוב מביט בי, ואז מסיר מעלי את המשקפיים, ואני מתמלאת ח??מה, ומסמנת לו בייאוש, "לא!" הוא חוזר ומרכיב לי את המשקפיים, ושוב אני לוחשת לו, "מישהו מנסה לפרוץ לבית של השכנים," וסוף סוף הוא קולט, וניגש אל החלון, ופותח את התריס ואני לא יכולה לראות שום דבר כי גבו הגדול ממלא את החלון. אריק מתבונן לרגע, וכשהוא מסתובב אלי וחוזר אל הכיסא אני עוד מספיקה לראות את העץ, אבל לא מבחינה באיש שטיפס עליו. אריק מניח את ידו על מצחי ואומר כמו לעצמו, "עלה לך? החום," ואני מסמנת לו עם העיניים שיתקרב, ולוחשת לו, "החולצה שלו תלויה על הגזע."
"אני לא מבין, שולי," הוא אומר, ושוב אני לוחשת, "תסתכל, החולצה שלו תלויה על הגזע," ואריק שואל, "של מי, שולי, החולצה של מי?" ואני אומרת לו, "של הפורץ." הוא מניח את ידו על מצחי ושוב אומר, "עלה לך החום, חומד," ואני מתעצבת שהוא קורא לי בכינוי החיבה שלי, בלי להבין למה אני מתכוונת. די. אני שותקת, ואריק מבין את השתיקה הכבושה הזאת ואומר, "אין שם אף אחד, שולי," וכדי לשכנע אותי סופית שאני הוזה, הוא קם מהכיסא וניגש אל החלון, ואומר, "את רואה, אין שום חולצה על הגזע," והטלפון מצלצל, ואריק הולך לענות.

ובאמת, אין שם אף אחד, וגם החולצה שהשאיר האיש כבר לא תלויה על הגזע, ואני שומעת את אריק מדווח למישהו שעלה לי החום, וכשהוא חוזר אל החדר אני עוצמת לו עיניים ונרדמת בכוונה תחילה.

אני מתעוררת לקול שעון מעורר שנהפך לצלצול טלפון שנהפך לרעש של מכסחת דשא. אני שוכבת על צדי, כמו שאריק הניח אותי, מתרכזת בכיסא ששט לפני, והרעש שהזדנב מהחלום אל הערות ממשיך לטרטר, כאילו עולה ממעמקי הבית. הרגעים האלה שאני מתעוררת כמו מתוך עילפון. לא יודעת אם אני חולמת או ערה, ולא יכולה לצבוט את עצמי כדי להחליט בין השניים. כשהחפצים שמולי צפים בחלל, מנותקים מהקשרם. כשהחדר מתעוות והקירות נסגרים עלי, כמו בחלומות הבלהה מהילדות. כשאני לא יודעת אם עברה שעה או עברו יומיים.

אני מנסה לקבוע את העיניים בשולחן הכתיבה של יעלי, כדי להיאחז במשהו דומם, אבל השולחן מתנתק ממני, והרעש ממשיך לטרטר, וכשאני משיטה את עיני אל החלון אני מגלה שגם האורן הגדול שינה את פניו, ועכשיו הוא עומד חצי ערום, והחולצה המשובצת תלויה על גזעו, והאיש בגופייה עומד לצדו ומנסה להתניע מסור.

"אריק", אני רוצה לצעוק, אבל אין לי קול, והאיש מצליח להתניע את המסור, ואז מקרב אותו אל אחד הענפים שפזורים על הדשא כמו שברי אונייה טרופה שפזורים על החוף, וחותך אותו לשניים, לרבע, לשמינית, ומדמים את המסור, וש?קט.

כשאני מקיצה בבוקר אני יודעת בעל כורחי שהשעה בין שש לשבע. אבל ככל שהיום עובר ואני צוללת אל תוך הערפולים שלי, אובדת לי תחושת הזמן, ואני מתעוררת בלי לדעת כמה זמן נעדרתי בשינה, ומאז שביקשתי מאריק שיסיר מהקיר את השעון אני שטה בזמן כמו בתוך חלל נטול חיכוך. קולות הבית מספקים לי רמזים לזמן, והתאורה המתחלפת מסגירה את עובדת היום החולף ואת היום הבא, אבל כשאני מתעוררת אל תוך החושך של הלילה, אני לא יודעת אם השעה תשע בערב או ארבע בבוקר, ולפעמים, כשאני מתעוררת אל תוך בוהק היום, נדמה לי שאני עדיין ישנה. כמו עכשיו, כשהאיש קושר חבל אל ידית המסור, ומחבר אותו אל הרתמה שהוא חוגר, ומתחיל לטפס על העץ.
החלק של האורן שפונה לכיוון החלון שלי מגולח כמעט לגמרי, והעץ נראה מעוות – כאילו התפתח רק בכיוון אחד, והשמש מחוררת אותו ומציפה את חדרי באור. האיש נאחז בגזע המרכזי, מרים את ידו, מגשש אחר נקודת אחיזה, ואז מניף את עצמו כלפי מעלה, וכשאני מסתכלת בזה מכאן, שרועה על הצד, זה מזכיר לי תינוק שהולך על ארבע. אולי אני באמת הוזה, אולי האיש הזה כלל לא מגיע אל הענף ששולח את עצמו אל מעל גג הרעפים, ונתלה עליו בשתי ידיו, ומרים אליו את רגליו, ונתפס בו כמו זיקית, במהופך, כשמצדה האחורי של רתמתו משתלשל החבל כמו זנב. אולי כל זה לא באמת קורה, ואולי אני כבר מתה, והאיש המתהפך על הענף בא מעולם המתים ומלמד אותי את שפתו. כל כך מופשט למות. כל כך בלתי נתפס – לא להיות.

אני מזיזה את העיניים, מתעכבת על כל מה שאני מצליחה למצוא בו נקודת אחיזה. השטיח, הקירות, התקרה, המכתבה, הכיסא, החלון, והאורן שהולך ונכרת. אני רואה את האיש מתחיל למשוך את החבל כמו שספן מושך שרשרת, והמסור התלוי בקצהו, כבד כמו עוגן. אני רואה אותו מקרב אליו את המסור ותופס אותו בידו, ואז נעמד על הענף, ובתנועה החלטית מושך את ידית ההתנעה ואני שומעת את הרעש הנורא, ויודעת – אני חיה, ואני ערה.
הוא מתייצב בזהירות על הענף, ואז נשען עם חזהו על הגזע, נמתח לפנים, ושולח את המסור. ענף נופל בלי שקול נפילתו מתגבר על שאון המסור. הוא ניתק ונושר, ונחבט בענפים שמתחתיו ומתהפך, ונוחת על הדשא בשקט מופתי. ושוב האיש שולח את המסור, ועוד ענף נושר, ואז הוא מדמים את המנוע, וקושר את המסור אל הגזע ומתחיל להתעסק עם הרתמה, כשאריק נכנס אל החדר.

"או, אני רואה שהנסיכה התעוררה," הוא מכריז, ולמרות שהדברים האלה מעצבנים אותי יותר ממה שהם מועילים, אני מרגישה חגיגה קטנה של ניצחון, וכשהוא מתקרב אלי אני לוחשת, "אתה רואה, באמת יש שם מישהו." אריק מסב את פניו אל החלון, וקובע, "השכנים מורידים את העץ," וכשהוא נפנה אלי, המסור מתעורר.

יש ימים שאני ממש שמחה שאני שוכבת כאן ולא נדרשת לדב?ר. מנותקת מכל המחויבויות שתובעים החיים. ימים שבהם אני חשה רק רוח. ימים שבהם אני מברכת על כך שכל מה שיש לי זה המחשבה. ויש ימים שהמחשבה על כך שזה כל מה שיש לי גורמת לי מועקה כזאת, עד שאני חשה אותה מונחת על בטני כמו סדן ומתקשה לנשום. אחרי שנכנסתי למיטה ושאול חיבר לי את הצינורות – או כמו שהוא נוהג לומר, סידר את האדמיניסטרציה שכרוכה במצבי המיוחד – שקעתי אל תוך דכדוך, שבניגוד למצב הידרדרותי הליניארי נשם כמו תמנון, אבל בשבועות האחרונים מצב רוחי מיטלטל משעה לשעה, ואני כבר לא יודעת מי אני ומה אני ומה אני מרגישה ומה אני מדמיינת, ואריק מנסה לעודד אותי ואומר, "זה החום הגבוה," "זה השעמום," "זאת המחלה." המחלה מטפסת בי כמו נמק, ואין לי שרירים כדי להתנגד לה. אריק אומר שהמחלה עשתה אותי מרירה ואני יודעת שהוא צודק, ויותר מזה, אני מודעת לכך שאני בוחרת להיות מי שאני. שאול טוען שאני עסוקה במשחקים של שליטה ושזה מאוד טבעי, במצבי המיוחד. הוא הציע לאריק לא להיכנס איתי לוויכוחים מיותרים, והסביר לו שלאנשים במצבי לוקח זמן להשלים עם המציאות ושלפעמים יותר מאשר האדם סובל, הוא בלתי נסבל. זה שאול, ולוגיקת המנתחים שלו, בעלה הבלתי מעורער של בתי. ואריק קונה ממנו את כל הרעיונות האלה – כיוון שהוא רופא שמדבר בכובד ראש, ומצטדק במונחים אקדמיים שאיש לא מבין – ולא מתווכח איתי על שום דבר, ולא שואל למה ביקשתי שיוציא מפה את השעון, ולמה שישאיר את התנור דולק לאורך כל הלילה, ולמה אני מרגישה כמו מנצחת כשאני רואה איך הוא מביט בהשתאות מבעד לחלון ואומר, "תראי איך הטמבל הזה עובד בלי כפפות."

אני רואה את האיש תלוי ברצועה רחבה שכרוכה סביב הגזע וקשורה לרתמה, מניף את המסור מעל ראשו ועורף את הענף שמעליו, וכשהענף נופל אריק אומר, "הוא לא נורמלי, הבחור הזה, ככה לא עובדים."

האיש מדמים את המנוע, ונשען לאחור כך שמלוא כובד משקלו תלוי על הרצועה. המסור שמחובר לחבל שמשתלשל מחגורתו מתנדנד תחתיו, וידיו שמוטות מטה ברפיון. הוא נח. המסור נראה כמו חפץ תלוי בחלל, והכול דומם וממתין. אריק בגרביים, תולה את פניו בחלון, ממלמל כמו לעצמו, "זה ממש לא מקצועי, לבוא לבד להוריד עץ כזה," ואז הוא מסתובב אלי ושואל, "ואיך הוא מתכנן להוריד את הענף שמעל הגג. הרי הוא חייב שם עוד יד," והופך את פניו אל החלון כשהאיש שב ואוסף את המסור, ומניע אותו במשיכה חזקה, דוחף את עצמו במעלה הגזע, עד שהוא מגיע לענף גבוה יותר, ובמאמץ אדיר, בשתי ידיים, מוריד עליו את המכונה.

אריק מהופנט כמו ילד, וכשאני רואה את החולצה שתלויה שם על הגזע, פתאום נמהלת איזו חמיצות בתחושת הניצחון הקטן שלי, ומתגנבת לה איזו אכזבה מכך שהאיש הזה כורת את העץ שהיה הנוף היחיד שנשקף אלי מהחלון הזה.
"לסגור את הווילון?" שואל אריק ואני מסמנת לו עם העיניים שלא. כבר שמונה חודשים שאני שוכבת כאן, ועכשיו, כשסוף סוף מתרחש משהו, אני רוצה לראות.

ושוב האיש מדמים את המנוע. הוא נועל נעלי עבודה כבדות, ולובש מכנסי ג'ינס מהוהים, וכשהוא שולח את ידו למעלה ומגשש אחר נקודת אחיזה בגזע, שריריו מבריקים. ואז הוא מרים את רגלו ומניח אותה על גדם ענף כרות, ודוחף את עצמו מעלה בקלילות, כאילו שהוא מטפס על סולם. "תראי איזה קוף," ממלמל אריק כמו לעצמו, ואני שמה לב שהמסור שתלוי מאחוריו כמעט שלא מכביד לו על הטיפוס. כשהוא מתאזן במקומו החדש, הוא נשען לאחור באיטיות, עד שהוא נתלה על רצועת המותניים, וידיו פנויות למשוך את המסור. הוא מניע אותו במשיכה חזקה, אוחז בו בשתי ידיו, ואז נשען לימין, ושולח אותו אל ענף בצדו האחורי של הגזע. הוא כנראה לא מצליח להגיע אל שורש הענף, כיוון שהוא שב ושולח את המסור ושום ענף לא נופל. "איזה שטות," פולט אריק, שתמיד נמשך כמהופנט אל מראות אנשים עובדים. לפעמים, כשהוא פותח את הדלת להכניס את עיתון הבוקר, ורואה את משאית האשפה עוברת ברחוב, הוא משתהה בפתח ומביט בפועלים שמעמיסים את הפחים. אני זוכרת שאחרי שנולד הבכור של יעלי, הלכנו יחד לקנות משהו לתינוק, ואחר כך הסתובבנו לנו קצת בעיר, וכשעברנו על פני חלון ראווה של חנות שבדיוק שיפצו, אריק נתקע שם לרגע, מוקסם מהרצפים שייצבו את הבלטות עם קת פטיש, ואני הייתי צריכה לגרור אותו משם, כמו שלפעמים הוא היה מושך אותי מחלונות הראווה של חנויות הנעליים. "אין לך רגליים לכל הנעליים שאת קונה," הוא היה אומר לי אז, בתקופה שבה משפט כזה עוד היה יכול להיאמר בהלצה.

ובחלון שלי האיש שעל העץ שוב מנסה להגיע עם המסור אל הענף. הוא מחבק את הגזע ברגליים, ומטיל את גופו לימין, ומוריד את המסור כמו גרזן, כשהמסור עורף את הענף וגופו של האיש ממשיך עם התנועה לפנים, מאבד את שיווי המשקל והמסור נשמט מידיו. אריק מרים את ידיו ותופס את ראשו, כשהמסור החי משתולל על החבל שמחובר אל רצועת המותניים של האיש, שבכוחות אדירים מנסה לשוב ולהתייצב על הגזע. הוא נאחז בידו באחד הזיזים ומנסה לאזן את עצמו, כשהמסור שמיטלטל תחתיו פוגע בגזע העץ ונזרק כלפי מעלה, ולרגע נרפה הלחץ ובחבל נוצרת מעין קשת קטנה, והאיש מספיק לחבק את הגזע ולהתייצב, לפני שהחבל נמתח והמסור מושך כלפי מטה.
רגע ארוך מסתחרר המסור באוויר, חג במעגלים חסרי תכלית, עצבני וכתום, עד שהוא כבה לפתע, ונרגע, וכשאריק הופך אלי את פניו הנרגשות, עדיין עם הידיים על הראש, פתאום מתחשק לי לצחוק. "איזה טמבל זה," הוא אומר וסופק ידיים בייאוש, ואני מרגישה איך במקום הצחוק עולה לו החנק, ומנס?ה להשתעל בכל הכוח כדי לפוצץ את הבלון שמתנפח לי בגרון ולא מאפשר לי לנשום. זאת תופעה ידועה אצל אנשים במצבי. הגוף רפה עד כדי כך שאין לו כוח להפעיל אפילו את הסרעפת, והנשימה נעתקת. כמו לטבוע באוויר. אריק לא משגיח במצוקתי, וכשאני מצליחה סוף סוף להשתעל, מכונת הנשימה מתעוררת לפעולה, ורגע אחר כך אני יורקת, ואריק, כולו חיוכים, ממהר לנגב לי את הפה, וכשהוא מסיים הוא אומר, "כלום לא קרה, שולי." אני רוצה לחייך אליו, אבל אני לא מצליחה אז אני עושה לו עם העיניים. אריק מניח את ידו על ראשי, ופתאום אני מאושרת מכך שאני נושמת, ועוצמת את העיניים, ומרגישה את היד שלו הולכת לי בשערות, עד שאני נרדמת.

לא הספקתי שום דבר בחיים שלי. לא הגשמתי שום פנטזיה. לא הצטיינתי בכלום. מלבד הבנות, לא השארתי כל חותם בעולם. חייתי רק כדי למות. ועכשיו, כשאני קרובה כל כך להגשים את המטרה הארורה הזאת, אני בורחת גם ממנה. הרי הייתי יכולה לשים לכל זה קץ כבר מזמן. הרי ידעתי. בתוך תוכי ידעתי שזה מה שיהיה. הלכתי אל עתידי בעיניים פקוחות, אבל לא שיערתי את גודל הנטל והעומס הנפשי שכרוכים בקיום שטוח כזה. ואולי לא היה לי אומץ. לא היה לי אומץ להגשים שום דבר, ולא היה לי אומץ להתאבד כשעוד יכולתי לעשות את זה. וכמה עגום לחשוב, שבמצבי המיוחד, הדרך היחידה שלי למות היא לעצור את הנשימה וגם את זה אני לא מסוגלת לעשות. וכמה מצחיק לחשוב על אושר, במצבי המיוחד, וכמה נדיר למצוא אותו, דווקא בנשימה ששבה אלי, אחרי נצח החנק.

אני בלי משקפיים. אני שוכבת על הגב ומביטה בתקרה, ושומעת קולות דיבור רחוקים, ולא מצליחה למקד את העיניים בכלום. ישנתי, מי יודע כמה, ואני חיה. כף יד קרה מונחת על מצחי, משתהה ועוזבת, ורגע אחר כך מרכיבים לי את המשקפיים ופניו של שאול צומחות מתוך הערפל. נדמה לי שהוא אומר משהו אבל אני עדיין לא מצליחה לחבר את הקולות לתנועות שפתיו, וצפה לי בעיניים פקוחות, בין ערות לשינה. שאול נסוג לאחור ופניה של יעלי רוכנות לעברי, ונדמה לי שהכול קורה בהילוך איטי, וטוב לי. רגוע. אני שומעת את יעלי אומרת, "היא עוד לא ממש התעוררה," ואת שאול מסביר משהו ואז את קולה של ענתי לוחש, "אמא, אמא," ולמרות שאני שוכבת בעיניים פקוחות, פתאום אני רואה אותה, מחייכת ממש מעלי ואומרת, "כולנו פה, אמא."
זהו זה. הגיעה שעתי. יעלי יושבת על הכיסא ואוחזת בידי המשותקת, וענתי רוכנת לעברי, ומבעד למפל השיער שלה אני מבחינה בשאול, שעומד מאחוריה ומחזיק את הסנטר שלו כמו פילוסוף. "איפה אבא," אני מנסה לשאול את יעלי, אבל לא יוצא לי קול. אני מרגישה את הלב שלי דופק מהר, ושאול מניח את ידו על כתפה של יעלי ולוחש לה, "תני לי רגע, מותק," ומתחיל להתעסק לי בקטטר. אני עוצמת עיניים, ויעלי אומרת, "היא עוד עייפה," כשאני שומעת את הדלת נפתחת ואת קולו של אריק שמכריז, "התה מוכן, חבר?י?ה."

"יאללה, ניתן לה לנוח עוד קצת," אומר שאול, ואני שומעת את חריקת הכיסא, ואת יעלי קמה, ואת ענתי שאומרת, "אוי, מרוב התרגשות שכחתי באוטו את העוגיות שהבאתי," ושאול אומר לה, "זה בסדר, אני הכנסתי אותן," ומצמוץ נשיקה, וצעדים מתרחקים, ואני פותחת סדק בעיניים ורואה את אריק עוד עומד בפתח ומביט בי.

"ישנת קצת," הוא אומר וניגש לנשק לי על השפתיים. אחר כך הוא מתיישב על הכיסא לצדי, ואני לוחשת לו, "אני בסדר, אריק, לך תשב קצת עם הבנות," והוא שולח אלי את ידו, ומעביר אותה על לחיי, ומחייך אלי, ואומר, "אוקיי. נשתה את התה ונזוז," וקם בהחלטיות, ולפני שהוא יוצא מהחדר, הוא מסובב אלי את פניו ואומר, "האמבולנס אמור להגיע כל רגע, שולי," ובבת אחת מתמלאות עיניו בדמעות, והוא מסב ממני את פניו ומביט אל החלון, ואני מרגישה שגם אני בוכה, אבל זה בכי בלי פורקן, בכי יבש, בכי חסר תכלית, בכי בלי דמעות.

אריק יוצא מחדרי ואני שומעת אותו הולך אל חדר השינה שלנו וסוגר אחריו את הדלת, ורואה אותו בעיני רוחי שוטף את הפנים במים קרים, ומנגב אותן במגבת הקטנה שתלויה ליד הכיור, לפני שהוא יורד למטבח, להצטרף אל הבנות. אריק הוא גבר דיסקרטי, שמאוד מקפיד על הרגשות שלו. במידה מסוימת, גם אני הייתי כזאת. היו לנו המון מחלוקות שהיינו קוברים בתוכנו בלי ללבן. לא היינו רבים, וגם כשהייתי עושה לו דווקא הוא תמיד אהב אותי, בנינוחות החדגונית שלו, ותמיד א?פשר לי לומר את המילה האחרונה. "אם זה מה שאת רוצה, שולי, אז זה בסדר מבחינתי," הוא היה אומר לי במשך שנים. ובעת האחרונה הוא התרכך אלי עד כדי כך ששאול אמר לו שגם במצבי המיוחד, צריכים להיות לי גבולות. אני התנגדתי שיעבירו אותי לבית חולים. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני ניגפת שם באחת המחלקות, וכולם ממתינים שאמות כדי שתתפנה המיטה, ויוכלו להשכיב בה חולה אחר שימות בה בתורו. שאול טוען שחרדות כאלה הן בסך הכול אפקט משני של המחלה ושזה טבעי ונורמלי, ואני לא סובלת אותו בגלל הדיבור המצוחצח הזה. שלושה חודשים שאני מתנגדת לטרנספר הזה, ואריק אומר, "אם זה מה שאת רוצה, שולי, אז זה בסדר מבחינתי." אבל זהו זה. היום שלי הגיע. אני בחרתי אותו בעצמי, אני קבעתי את התאריך, ואריק אמר, "איך שאת רוצה," ושאול נשם לרווחה ואמר לבנות שזה עדיף לכולנו, כי מכאן המצב רק ילך ויתדרדר, ועכשיו האמבולנס אמור להגיע בכל רגע.
אני מסיבה את עיני אל החלון. האורן מעורטל, וגזעו הערום נראה עוד יותר גבוה ממה שהיה בלבלובו. רק הענף שצומח מעל גג הרעפים עוד מחובר אליו, ותחתיו, על הדשא, עומד האיש ומביט מעלה, כשלצדו עומדת השכנה, ברגליים ארוכות, חצאית קצרה, ונעלי עקבים שננעצים בדשא. האיש נראה מאוד גבוה לעומתה, כשהוא מפנה אליה את פניו ומדבר איתה, ואחר כך מצביע על הגזע הערום, ומתווה שרטוטים באוויר, ואז מתכופף ומרים חבל שמונח למרגלותיו, ומעביר את הראש בלולאתו הגדולה, כמו ילד שמשתחל אל גלגל הצלה. השכנה עושה צעד לאחור, ושוב ננעץ לה העקב בדשא, והיא מועדת ונאחזת בכתפו החשופה של האיש. הוא עדיין בגופייה, אבל אני לא רואה את חולצת הפלנל שלו תלויה בשום מקום. ידה של השכנה אוחזת בכתפו כמו בכדור-יד, או כמו גבר שאוחז בשד. משהו במלוא היד הזאת צובט לי בלב הגווע, כשהאיש מסייע לה בכך שהוא עומד איתן בזמן שהיא מתכופפת לחלוץ את נעלה, ואז מזדקפת ומעבירה את ידה בשיער, והאיש נפנה אל העץ, ומתחיל לטפס.

אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת, ודיבורים שקטים שעולים מהמבוא. האיש נאחז בגזע הערום, ומניף את עצמו בקלילות כלפי מעלה, עד שהוא מגיע אל הענף שעוד עומד במלוא תפארתו המדומה, מתיישב עליו ופורק את החבל. השכנה עומדת תחת העץ, ומאהילה על מצחה בכף ידה. האיש קושר את קצה החבל אל שורש הענף, ואז מזדקף, תולה את החבל על כתפו, ושב לטפס במעלה הגזע, עד לגדם של ענף אחר, ומתחיל ללפף סביבו את החבל, כשחריקת גלגלי האלונקה הנחבטים במדרגות מגיעה אלי בצלילות שאי אפשר להתעלם ממנה. הם עומדים מחוץ לחדר ומדברים בשקט, ואז אריק נכנס פנימה, וכבדרך אגב מביט אל החלון, ועיניו לוכדות את האיש שסיים לקשור את הענף אל הגזע ועכשיו הוא עושה את דרכו במורד הגזע. לרגע הוא מביט באיש שיורד מהעץ ולא אומר כלום, ואז מסתובב אלי ומתיישב על הכיסא, ואומר, "אנחנו צריכים לזוז, חומד," ובלי התרעה פניו מתעוותות, והוא רוכן אלי ומחבק אותי, ופתאום נמלטת מפיו יפחת בכי, ויעלי נכנסת אל החדר וכורכת את ידה סביב כתפיו ומושכת אותו ממני ואומרת, "בוא, אבא, בוא," והוא קם ועוטף אותה בחיבוק שלו, וככה הם עומדים מעלי ומתאמצים לחנוק זה את בכיו של זה, ומאחוריהם והלאה האיש מנתק את עצמו מהגזע וקופץ אל הדשא, וכמעט מועד, והשכנה סופקת כפיים, ומכאן, מלב לבו של מצבי המיוחד – נראה לי שהיא צוחקת.

שאול נכנס אל החדר, מניח את כוס התה שבידו על השידה, ולוחש משהו לאריק, ותכף אחר כך נכנסת ענתי, ואחריה איזה ברנש משופם, שסוקר את הנעשה במהירות, ואומר לשאול, "צריך פה מרחב, דוקטור," ושאול מסמן עם הראש לבנות שלא מצליחות להחזיק ומתחילות לבכות, והוא ממהר לתמוך בהן מאחור ולהוליך אותן אל הדלת, והאיש המשופם זז הצידה כדי לתת להן לעבור, וכשהן יוצאות הוא אומר, "יאללה מוטי, תכניס את האלונקה."
אריק מתכופף ומנתק את התנור החשמלי, ומזיז אותו הצידה כדי לפנות מקום לאלונקה שמתגלגלת אל החדר ברעש של מטוס קרב. המשופם תופס את האלונקה בקצה, ומושך אותה מידיו של מוטי, שנכנס אל החדר בחיל ורעדה, ונראה עוד יותר אבוד ממני. ובכל הכוח אני תוקעת בו את העיניים. אני מביטה בו, במוטי הזר הזה, שהוא קצת ג'ינג'י. אני רוצה לשרוף אותו במבט שלי, וככל שהוא נבוך יותר, אני יותר מתנפלת. הוא רוכן אל האלונקה, ובכוחות משותפים עם המשופם, מוריד אותה לגובה מיטתי, ואני רואה שהוא קצת מקריח בקודקוד, ומרגישה שתפסתי אותו בחולשה שלו. אריק עומד בצד ומסתכל בהם כמו שהוא אוהב. שאול נכנס אל החדר בפנים קודרות ומוטי נסוג לאחור, כדי לאפשר לו להרים את השמיכה ולהתעסק עם הצינורות שלי. הוא מניח את שני שקיקי הפלסטיק על בטני, מעיף מבט באריק שעומד קפוא במקומו, ואז מביט במשופם ואומר, "היא מוכנה."
המשופם מסתכל במוטי, אבל שאול אומר, "זה בסדר, אני פה," ותוחב את ידיו תחת רגלי המתות, והמשופם ממהר להשחיל את ידיו תחת כתפי, ואז שאול פוקד, "שלוש, שתיים, אחד," ואני שרועה על האלונקה, ולפני שהם מתחילים להסיע אותי אל הדלת אני עוד מספיקה לראות את האיש שב ומטפס על העץ, כשהמסור תלוי על גבו ברצועה, ואת השכנה שעומדת תחתיו ומסתכלת.

שאול מושך את האלונקה, והמשופם שהולך למראשותי תומך בה בדרכו. כשהם מגיעים אל גרם המדרגות, הם מניפים את האלונקה כלפי מעלה ואני שומעת את המשופם בועט בגלגלים שמתקפלים באופן אוטומטי, ואז הם מתחילים לרדת בזהירות, ואני מביטה בשאול שמאדים מעט ומנסה לחפש בעיניים את אריק, שיורד אחריהם.

ופתאום הסלון, שנראה לי שונה כל כך. והבנות. הן באות לקראתי מפינת האוכל, כשהגלגלים מתחתי שבים ומורדים, והאלונקה מוסעת אל דלת הכניסה. "יעלי, ענתי," אני לוחשת, ומבחינה במוטי שממהר לעקוף את הפמליה הקטנה כדי לפתוח לפנינו את הדלת, ואז רעש המסור. שאול הופך את פניו לאחור, וענתי ויעלי ניתקות מעלי כדי לאפשר לאלונקה לעבור בפתח הדלת, ומיד חוזרות לצדי כשאני מובלת על שביל הגינה, והאלונקה מקפצת על הבלטות הרעועות, ושאול עוצר רגע, ומייצב את המכלים שמונחים על בטני, ואז מודמם המסור, ושקט נהדר, ובתוכו קול ציפור דרור, ובזווית העין, מימיני, סוכת היסמין, וריחה המשכר אופף אותי עד שאני כמעט יכולה לראות אותו, ומעלי השמים כחולים ועמוקים, ואז פניו של אריק שעולים מאחורי כתפה של ענתי, וידו נשלחת לגעת במצחי, כשהאלונקה ממשיכה לנסוע.
מוטי ממתין ליד האמבולנס שדלתותיו פעורות כפ?ה, ידיו תחובות בכיסים. שאול מסמן לו להיכנס פנימה, והוא ממהר לטפס אל הרכב, כששאול והמשופם מסובבים את האלונקה על צירה, כדי להכניס אותי פנימה עם הראש לכיוון הנסיעה. אבל רגע לפני שהם מעמיסים אותי פנימה, נשמעות צעקות לא ברורות, וכולם מסתובבים לאחור, ומביטים במשהו שאני לא יכולה לראות, וכשאני שומעת את העקבים נוקשים על מדרכה, אני מבינה שזאת השכנה, שרצה לעברנו משום מה.

"רק רגע, רק רגע," היא קוראת מרחוק, וכשהיא מתקרבת היא ממתינה שניות ארוכות כדי להשיב את נשימתה, ואז מניחה את ידה על לוח לבה ואומרת, "מזל שהספקתי אתכם. הפועל שלי נחתך, ואני נורא מבקשת שהרופא יציץ עליו רגע, כי לי זה נראה ממש פצע רציני, למרות שהוא אומר שזה שום דבר."

"ממה הוא נחתך," שואל שאול עניינית, והשכנה אומרת, "מהעץ," ולרגע הוא נראה חוכך בדעתו, ואריק אומר לו, "נו, לך תעיף מבט," והשכנה, אומרת, "הוא כאן בחצר, דוקטור," ואני לוקחת את העיניים אל השמים, וצופה בכחול הכהה שבשיאו משוכים קווים לבנים של ענני נוצה קלים, ושאול אומר, "בינתיים תכניסו אותה לאמבולנס, שלא תתקרר ברוח," והולך.

מוטי והמשופם מכניסים אותי פנימה, ואריק בא להתיישב לצדי ולהחזיק לי את היד. מוטי יוצא מהאמבולנס ונעמד על יד המשופם, שמביט בבנות שהולכות אל האוטו של יעלי, שחונה מאחורי האמבולנס. אני מרגישה שאריק רוצה להגיד משהו, ויודעת שהוא מחפש בראש משהו מצחיק, אבל הוא לא מוצא שום חוכמה ושותק, ובוהה החוצה בעד דלתות האמבולנס, ופתאום הוא נראה לי זקן כזה והרוס, ואני לוחשת לו, "אריק, אריק," וכאילו קורעת אותו מחוט מחשבתו, והוא מסב אלי את פניו ושואל, "אמרת משהו, שולי?" ואני מסמנת לו עם העיניים שיתקרב, וכשהוא מניח את אוזנו על פי אני לוחשת לו, "זה בסדר, אריק, זה בסדר," והוא מרים אלי את פניו ומהנהן בהסכמה, למרות ששום דבר לא בסדר, ועל אף שיש לי דברים אחרים לגמרי לומר לו ברגע הזה, וכל מה שיוצא לי זה, "אבל אריק, אריק, אריק," ואז שאול מגיע בצעדים מהירים, ומסמן למוטי ולמשופם שהם יכולים להיכנס לקבינה, ומעיף מבט בבנות שכבר יושבות באוטו, ומסמן להן עם האצבע שנוסעים.

"מה קורה שם," שואל אותו אריק, ושאול אומר, "זה חתך שטחי בסך הכול, הוא צריך ללכת למיון שיתפרו אותו," ואריק שואל, "אבל איך זה קרה," ושאול אומר, "לא יודע, לא שאלתי אותו, אבל הוא בחור צעיר וחזק, הוא יסתדר," ונכנס פנימה וסוגר אחריו את הדלתות, וכשהאמבולנס מתחיל לנסוע אני רואה את גזע האורן הערום עובר בין החלונות, ומרגישה שמחה קטנה על כך, שבסופו של דבר, העץ החזיר מלחמה.

א?יך? ב?ו?נ?ה ה?ע?ץ א?ת ע?צ?מו?
מ?ג??ב?עו?ל א?ח?ד מ?ת?ע?ב??ה
מ?ת?ע?ל?ע?ל מ?נ?ץ ו?נ?כ?פ??ף
א?יך? הו?א מ?ת?כ?נ?ן
ט?ב??עו?ת ט?ב??עו?ת א?ת
כ??א?ב ג??ד?יל?תו?
א?ת פ??א?ר ע?נ?פ?יו
א?יך? הו?א ש?ו?ת?ה
א?יך? נ?פ?ר?ש? ב??ע?פ?ר
א?יך? הו?א רו?מ?ס א?ת ס?ב?יבו?ת?יו
ב??כ?ז?ה ה?ד?ר.

ו?א?יך? הו?א מ?ג??יר
כ??ש??ד?ו?פ?ק?ים ב?ו? מ?ס?מ?ר
ו?א?יך? מ?א?ד?ים כ??ש??כ?ו?ר?ת?ים
ב?ו? ע?נ?ף א?ח?ר ע?נ?ף
ו?א?יך? הו?א נו?פ?ל ו?א?יך? מ?ת?פ??ת??ל
ו?מ?ש??ת?ו?ל?ל מ?כ??א?ב?ים
כ??ש??מ??ג?ל??ח?ים א?ת ג??ז?עו?
ו?א?יך? הו?א ר?פ?ה ו?ש?ו?ת?ק ו?נ?י?ר.

ט?ל?פו?ן
מ?צ?ל?צ?ל ה?ט??ל?פו?ן ו?ז?ה ה?ע?ץ
ע?ל ה?ק??ו –
מ?ס?פ??ר ש??כ?ו?א?ב לו? ב??ל?י צ?מ??ר?ת?ו?
ע?רו?ם מ?ע?ל?יו מ?ע?נ?פ?יו מ?מ??ש??ק?לו?.

ר?יק לו? ב??גו?ף ה?פ??ס?ל
ו?הו?א מ?ת?ג??ע?ג??ע? ל?פ?צ?ע ק?ל?ו?פו?
ל?מ?ש??ח?ק?י ה?או?ר ב??ח?ט?ו?ב?י ג??ז?עו?
ל?ר?ג?ל?י?ם מ?ט?פ??סו?ת ב?ו?

רו?צ?ה ל?ג?ד??ל ו?ל?א י?כו?ל.
הו?א מ?ס?פ??ר ש??הו?א מ?ר?ג??יש?
ע?קו?ר, ש??הו?א ס?גו?ר ב??גו?ף ה?פ??ס?ל
ש??מ??ב??יט?ים ב?ו? כ??מו? ב??קו?ף
ו?הו?א מ?ר?ג??יש? כ??ח?פ?ץ.

א?נ?י ד??ו?ק?א חו?ש??ב או?תו? ל?סו?ס
או? כ??ל ד??ב?ר א?ח?ר ש??מ??ת?פ??ר?ץ
כ??מו? ז?ר?ע או? ב??כ?י
או? מ?ח?ל?ה

ו?או?מ?ר לו? –
א?ל ת??ת?י?א?ש?,
ה?ר?י י?כו?ל ה?י?ה ל?ה?יו?ת ה?ר?ב??ה יו?ת?ר ר?ע
ה?י?ית? י?כו?ל ל?ה?ש???ר?ף או? ל?ה?פ?ך? ל?נ?י?ר
טו?א?ל?ט –

ה?נ??ה –
ק?ח או?ת?י ל?דו?ג?מ?ה.

ל?ה?ר?ג??יש? מ?ש???הו? ב??י??ד
מ?ש???הו? כ??ב?ד כ??מו? פ??ט??יש?
או? ס?ד??ן או? א?יב?ר ה?ב??ר?ז?ל
ש??נ??ח?ב??ט ב??ינ?יה?ם

ל?ש??מ?ע? א?ת מ?ה?ל?מ?ו?ת ה?א?ימ?ה
ו?ל?ש??מ?ח? כ??מו? ג??יט?ר?ה –
ל?ה?יו?ת ת??ב?ת ת??הו?ד?ה
ל?ש??יר?ת ה?ב??ר?ז?ל ה?ז??את
ל?ה?יו?ת ס?ר?נ?ד?ה, ל?ת?ק?ע? כ??ת?ף
ת??ח?ת קו?ר?ת ה?מ??ת??כ?ת

ל?ל?ח?ץ א?ת ה?ג?ו?ף נ?ג?ד ס?כ?ר
ל?ה?נ??יח? י?ד ע?ל צו?ק, ע?ל ס?ל?ע,
ל?ט?פ??ס ע?ל ה?ר
ל?ש??חו?ת ק?ילו?מ?ט?ר?ים
ל?ש??ק?ע? ש??עו?ת, ל?ט?ב??ע?
כ??ש??מ??ע?ל?י נ?ל?ח?צ?ים טו?נו?ת
ש??ל מ?י?ם

ל?חו?ש? א?ת ה?כ??ב?ד
כ??מו? א?ז?ק??ים ע?ל פ??ר?ק ה?י??ד
כ??מ?ה?ל?מ??ת א?ל??ה ע?ל ה?ג??ב
ע?ל ה?ר?אש? ע?ל ה?כ??ת?פ?י?ם
ע?ל א?ג??ן ה?י?ר?כ?י?ם.

ו?ל?א?ה?ב.