עיתונות חופרת

יש מי שטוען שעיתונות חיי הלילה קברה את אומת הדאנס. ניב הדס חושב בדיוק להפך, וממליץ על סקרים ויומולדת לברזילי

ניב הדס

לפני שמונה שנים בדיוק, ישבתי במשרד של ראובן לובלין בירושלים וראיינתי את הצמד האנגלי החביב בעל המוח המטוגן סירקוליישן (אלה שקראו לכל הקטעים שלהם על פי צבעים ועשו מוזיקה לא רעה בכלל שנעה בין דיפ האוס לפרוגרסיב). אחרי סשן שאלות קצר ודי דבילי, הפטיר אחד מהם לעבר לובלין את משפט המחץ "אם יש עיתונאים בסצינה שלכם, כנראה שהיא מגיעה לסוף", וסחט ממנו צחוק גדול. "שמעת" הוא אמר לי במבטא הדרום-אמריקאי המוזר שלו, "אתם תהרסו לנו הכל. עכשיו תצא החוצה ותן לנו לעשות חיים".

נזכרתי בסיטואציה הזו לא פעם בשבועיים האחרונים. כשעבדתי במגזין די ג'יי העיר היה כלפינו המון כעס מצד המועדונים, הדי ג'ייז והיחצנים שסיקרנו. כל מילה שלא נראתה במקומה לטיפוס זה או אחר מיד גררה אחריה סאגה, שמקורה בחוסר הפרופורציה והכוח שייחסו למילים שלנו. היו מי שהיו משוכנעים כי אנחנו פועלים נגדם במכוון ובמזיד, כאשר כל מה שחשקנו בו היו בסך הכל חיי לילה טובים יותר. עבורנו, הם היו אז החיים היחידים. הגדיל לעשות מפיק מסיבות מפורסם, שהתקשר אלי בעקבות כותרת שלא אהב (והיתה קשורה לכינוי הנשי של הדי ג'יי הקבוע במסיבות שלו דאז) וקילל אותי כמו שלא היו מקללים את שולמית אלוני ביצהר. בחיי, לא היתה שם הטיה של השורש ז.י.ן, שקיימת בשפה העברית (וגם כמה שלא) שלא ספגתי, בצרחות אימה של רס"פ בגולני שמצא את אחותו מזדיינת עם סמיר קונטאר על אסיד. זה היה מפחיד ומביך, אבל בעיקר הבהיר את המקום אליו הגיעה העיתונות בחיי הלילה - השעירה האולטימטיבית לעזאזל, עליה נופלת האחריות של אלו שהיו צריכים להיות אחראים מלכתחילה (אנשים לא באו למועדון שלכם כי הוא מחורבן, יקר, אלים, עם סאונד של חירייה ושירותים מטונפים, ולא בגלל שום סיבה אחרת).

דווקא עכשיו, כשהואקום של השיח המועדוני מתמלא מחדש, ברור לפתע כמה הוא היה חסר. עד כמה לא הוא היה זה שקבר את סצינת חיי הלילה, אלא הנשים אותה מלאכותית עד שגווע גם הוא, יחד איתה. נשיאת העיניים כלפי העיתונות היתה לא יותר מהיאחזות של אותם גורמים בה. חזרתו והתפתחותו של הדיון מחדש, הן חיוניות והכרחיות; הן הופכות חוויה פרטית לאירוע שרבים יכולים לחוש שותפים לו. זה לא משנה אם ניסן שור, אמיר אגוזי, ירון "דיפה" אמור, דרור שר ואני -כולם אנשים שהמועדונים והמוזיקה בדמם, אין לי ספק בכך - לא מסכימים על המוזיקה שצריכה להתנגן במסיבות. מה שחשוב ועקרוני כאן הוא שיש שיח שמפרה דיון רחב יותר, בינינו לבין עצמנו, ובינינו הבליינים ובינם לבין עצמם. אם לפני שמונה שנים היה מישהו שטען שהדיון הזה הוא תחילתו של הסוף, הרי שעכשיו אפשר להצביע עליו כאיזושהי התחלה מחודשת.

עוד בוואלה! NEWS

העסק פורח מחדש: כך חנות הפרחים הקטנה מבאר שבע צומחת מהמשבר

לכתבה המלאה

תוכנת צריחה

שתי מסיבות מבטיחות, שיתקיימו השבוע בשישי, ימשיכו בוודאי את הוויכוח הבלתי נגמר בין המסורת של ההאוס והטכנו וההייפ סביב הדאבסטפ. בראשונה, יום ההולדת השני של ברזילי במשכנו ברחוב הרכב, ינגנו דיקסון (שכבר ניגן בפטיש לפני שבע שנים) ודג'ולז (שהגיע כמה וכמה פעמים לאומן 17, גם בירושלים וגם בתל אביב), שניהם רזידנטים במועדון וויקאנד הברלינאי. במסיבה בקצה השני של העיר, בקומפורט 13, תארח חברות טבק, בפעם שנייה תוך שנה, את סקרים, הינוקא המצטיין של הדאבסטפ.

דווקא עבור אלו שסולדים מדאבסטפ – כמוני – או לפחות כפי שהוא משתקף במסיבות המקומיות, סקרים הוא די ג'יי שכדאי למקטרגים לבדוק. הביקור הקודם שלו חשף מוזיקאי עם עומק וייחוד, שתופס את שני המרכיבים של הז'אנר -הדאב והסטפ – בצורה הרבה פחות מובנת מאליה, מאשר התצורה המקובלת והמעייפת. בדומה לשאקלטון, מרטין ואפלבים, שלושה מפיקים שלא ממש מתנגנים כאן במסיבות ולוקחים את הדאבסטפ למחוזות טריפיים ומינימליסטיים, לסקרים יש הרבה במשותף גם עם מי שמשמיץ אותו. כמי שסולד מריגושים מיידיים וזולים ומעדיף את הרחבה שלו מונעת על ידי סיפור ארוך, מתמשך ומלא ניואנסים, אני רואה בסקרים שותף לחזון דומה, שהולך בדרך אחרת. לא פלא, אם כן, שהביקור הקודם של סקרים הוא זה שהפך כל כך הרבה ילדים לפנאטים כלפי הז'אנר. גם לא יפליא אותי אם אותם בליינים בדיוק ימצאו את עצמם נהנים במסיבת השנתיים לברזילי.

צא, דיג'ולז, צא!

בפעם הראשונה ששמעתי את דג'ולז נסעתי עם שני חברים לאומן בירושלים. זה היה ב-2002, התקופה הכי קשה של המועדונים, שבה היה כבר ברור שחלום אומת הדאנס התנפץ ואיש לא הכין תשתית שתחזיק מעמד במקרי חירום כמו זה (כמו לטפח מקומיים ולעבור לחללים קטנים יותר). אם דג'ולז היה מגיע הנה שנתיים קודם לכן, הוא היה הופך לגיבור; בנסיבות ההן, הוא נשאר סוד ליודעי דבר. כמה חודשים אחר כך, באפטר פורים 2003, הוא חזר למפגן ראווה אווירי שהשאיר את סטייסי פולן הדטרויטי נבוך. דג'ולז נתן סט אפטרי קלאסי – עמוק, מלא צפצופים, כוחני ורגיש גם יחד. לפני שנתיים שמעתי אותו שוב בפריז, הפעם כשניגן עם לוצ'יאנו, וגם הפעם לא היה לו במה להתבייש. דג'ולז (שהוא גם מפיק לא רע בכלל) הוא מהדי ג'ייז האלה שאתה אף פעם לא מכיר אף קטע שהם מנגנים, אבל רוצה את כולם, בייחוד כשהוא פותח את המבער האחורי שמגיע עם הבוקר.

בנוסף אליו, יתקלט גם דיקסון הגרמני, שפורח עכשיו, למרות שהוא בעסק די מזמן. המשולש האימתני שהקים יחד עם Ame והנריק שוורץ כבר ניפק לפני שנתיים את המפלצת "Where We At" (שסימפלה את הא-קפלה של דריק קארטר עם המלים הכי יפות בעולם), בסוף השנה שעברה רמיקס ל"קרוקודיל" של אנדרוורלד ועכשיו את "DPOMB", אמזונת רחבות בת שני חלקים. כדי ג'יי הוא אחראי בין השאר לחלק הרביעי והמצוין בסדרת "Body Language" הקפדנית של גט פיזיקל, מה שאומר עליו רק דברים טובים. בכל מקרה נראה לי שיהיה כיף חיים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully