אחת לאיזה זמן מוגבל מחליט היושב במרומים להעניק יום מנוחה לעם היושב בציון, ובהיעדר משחקים של נבחרת ישראל ו/או גמרים גדולים של שעשועונים קטנים, נאלצים עורכי החדשות למלא אחר המכסה השנתית ולהעניק את הבמה לגוף היחידי בארץ שמסוגל לגרום לערוץ 1 להיראות רלוונטי לידו - הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. הרשות מצידה מגיבה כמו אוהד כדורגל שהצליח לעלות לשידור אצל אופירה אסייג ומנסה להספיק לצעוק כמה שיותר לפני שמישהו ישים לב אליו ויוריד אותו מהקו לטובת עוד הערה של איל ברקוביץ': היא שולפת סטטיסטיקות, מוחה על מדיניות הממשלה, מאיימת בתחזיות אפוקליפטיות, וכמובן שלא שוכחת את מילת הקסם - רפורמה.
הריטואל המגוחך הזה חוזר על עצמו אחת לחודשיים בממוצע, בעיקשות והתמדה מעוררי הערצה של פינצ'ר קטוע רגליים המנסה להזדווג עם כלבה דנית. דומני כי בשנה האחרונה שמעתי על לפחות חמש רפורמות שונות לעצירת הקטל בכבישים, שהמכנה המשותף היחידי ביניהן הוא חוסר תועלת מוחלט. הרציונל העומד מאחורי רפורמות אלו הוא ככל הנראה המאסה טוטאלית של חיי התושבים על עצמם על מנת שיתאבדו, בהנחה שלא יהיו יותר מדי חכמולוגים ויחליטו לעשות את זה באמצעות שכיבה על פסי רכבת ובכך יחרבו את הסטטיסטיקות היקרות שהחבר'ה ברשות כל כך מתאמצים לתקן. אם בקיץ שעבר חשבנו שחוק הקסדה מהווה שיא בלתי ניתן לניפוץ של טמטום, הרי שהשבוע נחשפנו להברקה החדשה ממשרדו של מופז: על פי החוק שהוצע, תיאסר חציית כביש בידי הולכי רגל בשעה שהם מדברים בטלפון או, רחמנא ליצלן, מאזינים למוזיקה. טרם הובהר האם מדובר בקנס אחיד, או שמא הקנס הופך כבד יותר במידה והולך הרגל מאזין למוזיקה גרועה במיוחד כמו מטאל או אלבומים של יו-2 (כשהמקרה האחרון מחייב לדעתי הטלת קנסות גם במידה ומאזינים להם בבית, או מזמזמים אותם בראש).
בקרוב: הפגנות נגד מחלת הסרטן
וכאילו שרף האיוולת לא היה גבוה מספיק, מיהר להצטרף אל המהומה ארגון "אור ירוק", שתרומתו היחידה לחיינו היא היו"ר בעל השם המצחיק ביותר בעולם - שמואל אבואב. ברוח ההיסטריה הכריז אבואב שכצעד נוסף במלחמתם בקטל בדרכים, יצאו פעילי הארגון להפגין בצמתים. נגד מי בדיוק? אלוהים יודע. אבל מה זה משנה? במקרה הכי גרוע תמיד אפשר להאשים את אולמרט. בקרוב, כך נמסר, מתוכננות גם הפגנות נגד מחלת הסרטן, אחוזי הלחות בתל אביב, והמפץ הגדול.
אנשי הרשות ואור ירוק, בדומה, אגב, לאלו המפגינים בעד שחרורו של שליט, מתקשים להבין שמחאה וצעקות אולי מצטלמים יפה, אולם בהיעדר הצעה אופרטיבית לפתרון המצב, הם אינם מהווים הרבה יותר מהתלהמות עם כוונות טובות. הקטל בכבישים, כואב ככל שיהיה, אינו בעיה שניתנת לפתרון באמצעות חקיקה זו או אחרת, משום שהוא נובע במישרין מתרבות הנהיגה בישראל, שמצידה נובעת במישרין מהתרבות הבין-אישית בישראל באופן כללי, שכידוע, איננה מזהירה. כיצד אפשר להשוות את הסטטיסטיקות בישראל עם אלו של שוויץ או גרמניה, בהן נוהגים לדומם את המנוע ברמזורים, דבר שבישראל יזכה אותך בדקירה. מהלך אופרטיבי ואפקטיבי יהיה, למשל, פירוק הרשות לבטיחות בדרכים, והשקעת תקציביה ביצירת תשתית לתחבורה ציבורית יעילה, אבל קל יותר הרי להילחם בטחנות רוח, מה גם שאם על הדרך אפשר לשמור על כמה ג'ובים, אז מה טוב.
שלא במפתיע, אפילו בתוך תחום החקיקה וההסברה מצליחה הרשות להחטיא את העיקר וללכוד את הטפל שבטפל. הולכי הרגל ורוכבי האופניים, עם כל הכבוד לשיעור הגבוה יחסית של פגיעה בהם, הם הבעיה האחרונה שיש לטפל בה, מהסיבה הפשוטה שהם מהווים סיכון בעיקר לעצמם, ומשום שמרבית הפגיעות בהם נגרמות כתוצאה מרשלנותם של נהגים. גם במידה וחוק הקסדה/חוק האייפוד יצילו נפש או שתיים בישראל, הרי שהן עדיין רחוקות מלהיות שוות את הפגיעה העצומה בחופש הפעולה הבסיסי ובאחריות האישית-עצמית שכל אחד מאיתנו זכאי לה. הרי באותה מידה יכולים לחייב אותנו להסתובב עם שריון אבירים, קולטי ברקים, או ערכת הגנה מפני הנמר חריתון, שמטיל אימתו על מרחב הנגב. מה לעשות, בתור בני אדם שאוהבים את החופש שלהם, ישנם סיכונים שעלינו לקחת, וחציית כביש אחרי גיל 9 היא בהחלט אחד מהם. מופז, אבואב, ארד - אנא מכם, הניחו לי להאזין למוזיקה ברחוב. ואם נגזר עליי להידרס במעבר חצייה, אני מעדיף שזה יקרה לצלילי הפיקסיז או דאוס, ולא לצלילי המוזיקה הבוקעת מרכבו של הערס הפוגע. תודה.