אין נביא

גם אם לא הכניס לו כסף בכלל, אברהם טל חייב חלק גדול מההייפ שמקיף אותו כרגע לפרויקט "עבודה עברית 2". ספק אם בלעדי ההסתערות שלו על הרדיו, היה מצליח טל לחדור לתודעה בצורה כל כך אינטנסיבית. נכון, טל היה חלק מהרכב שפירק את הפופ הישראלי והפך אותו לגאנג'ה מעופשת שריחה לא יורד מהבגדים גם אחרי כביסה בחומצה; אלא שהמוזיקה הישראלית משופעת בדוגמאות של פליטי הרכבים שלא הגיעו לקרסולי הצלחתם בלהקה, מה גם ששוטי הנבואה היו קולקטיב לכל דבר, ללא פיגורה מרכזית ששימשה להם פה כמו חמי רודנר, או ערן צור. טל היה זקוק לאפקט שיאפשר את הקישור בינו לבין שוטי הנבואה, במקום להפוך לעוד זמר בשרוואל. הביצוע ל"אדם צובר זיכרונות" השטיח את המכשול התודעתי וסידר לניצן זעירא עוד עשרות אמנים שיתאבדו ב"עבודה עברית 3" על מזבח הקאבר, ולו בעבור שביב תקווה שגם להם יזדמן איזה להיט בכזה סדר גודל.

המקפצה הזו הגיעה לטל בזכות; גם כי "אדם צובר זיכרונות" היה ביצוע מוצלח וגם כי בתוך שוטי הנבואה היה טל קול מעניין וייחודי, קומבינה בין מבטא נדיר לצלילות בשירה. מבין הסולנים של ההרכב תמיד ניתן היה לזהות בבירור את החלקים שלו, ורק אז לכבות את הרדיו במכת פטיש על שניגן שוב את "מי". אלא שגם באלבום הסולו שלו, הבעיה הבסיסית של טל לא נפתרת. כמוזיקאי, טל מלא ברעיונות טובים, מדיסקו ("שדות האש") ועד סקא ("קשה"). אלא שבכל פעם שניכר שהוא יוצר שמבין את החשיבות של ריף גיטרה או הוק בשיר פופ, הוא מתעקש לחטוא בעט ולהישמע כמו הנזיר שדרס זקנה עם הפרארי שלו; שורות מזעזעות כמו "הזמן עושה שלו והוא מזור לכאב", "כי במסע אל התכלית/ החמלה היא אין סופית" ו"צריך לצאת אל הרוח" הן עילה לנעול את טל בחדר ולהקרין לו רק את "ימים של אהבה" ו"ריקוד מסוכן", שיבין סבל מהו. בנוסף לפשטנות הרוחנית, יש סיכוי שכשטל כותב שירי אהבה הוא לא חושב על יקיריו, אלא דווקא על דניאל סלומון.

המועקה מצטברת כשמתברר שטל מחביא כמה הברקות טקסטואליות מתחת לגלביות: בשיר "שניים", שיר השאנטי-פינק פלויד הראשון בהיסטוריה, הוא נוגע בעדינות ראויה במתחים משפחתיים ומיד נמלט לאהבה, שלום וכו' וכו'. כלומר עד שהוא הצליח לאבחן בעיה מורכבת בטקסט, הוא מדרדר שוב להזיות על "אהבה אינסופית שנחתמה מאז הברית עם אלוהים" (משפט אמיתי מהשיר, נשבע באותו אלוהים). טל אף יודע להיות ציני ("מודה על השנים שהייתי שוטה ואולי אף נביא"), אלא שאז "הזמן עושה את שלו". הוא יודע להיות ציורי ("את מדברת איתי על אהבה ובתוכי גוג ומגוג", מתוך "מלחמה") ואז מסתבר ש"בתוכי אור אהבה". באופן אלוהי ומלא אהבה להפליא, בכל פעם שטל מרחף לאזורי ג'ה, הוא מאבד את המומנטום המוזיקלי והווקאלי שלו. ההפקה המוזיקלית באלבום אלגנטית ומצוחצחת, אבל במקרה של טל, קלישאה מילולית גוררת קלישאה מוזיקלית - גון אפקט גיטרה של חתונות, מקהלות מיותרות, ריפים של סינרגיה והגרוע מכל: הפתיחה של "לצאת עם הרוח" שהיא שלושתם ביחד. למזלו "עבודה עברית בע"מ" (כך על פי החוברת) אשרה לטל להשתמש בקאבר ההוא כדי לסיים את האלבום בטעם סביר של מציאות.

אברהם טל הוא מוזיקאי מוכשר, שבקלות צריך להיות כוכב פופ אינטליגנטי ששוטי הנבואה הם רק פסיק בביוגרפיה שלו. לפני שזה יקרה, כדאי לטל לזכור שהאדם אולי צובר זיכרונות, אך הוא גם צובר חובות, אויבים, אקסיות אכזריות, בוסים נקמנים וכל זה כשהוא מוקף בנשק כימי. שינסה להילחם בכל אלו עם אהבה ואור ואולי אז נאמין לו. עד שזה יקרה - עם הרבה אהבה, אמונה וצילה של הרוח – כדאי לחפש אמן אחר שיוציא את העגלה הישראלית מהבוץ.

אברהם טל, "אברהם טל" (הד ארצי)