ילדים בדרך כלל גונבים את ההצגה. יש להם תכונה אוניברסלית, שאינה תלויה במין, גזע, דת או לאום: הם כנים, הם ישירים, הם מקסימים, הם אינטליגנטים, הם מצחיקים. הם נוגעים ללב. גם הילדים בסרט "הבטחות" הם כאלה. כמו כל הילדים בעולם. כביכול, זאת לא חוכמה לעשות סרט על ילדים. אפילו אם זה סרט פוליטי. קשה מאוד לפספס כאן. אבל גם כשעובדים עם פורמט מנצח ומכור מראש, צריך לעשות זאת בחוכמה. "הבטחות" מוכיח שבזכות הרבה סבלנות ואהבה, ניתן להתעלות מעבר לבנאליה ולהוציא מהילדים דברים מדהימים יותר ממה שאפשר לשער.
"הבטחות" הוא סרט תיעודי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שהוא נראה דרך עיניהם של הילדים שחיים בלב העימות. הסרט צולם לפני אינתיפאדת אל אקצא, כשההבטחות לשלום אפפו את האזור בשקט יחסי. בי.זי גולדברג, במאי יהודי-ישראלי אמריקאי, ראיין שבעה ילדים יהודים ופלסטינים החיים בירושלים, בהתנחלויות ובמחנות הפליטים שסביב לה. גיבורי הסרט הם התאומים הירושלמים ירקו ודניאל, המייצגים את הזרם החילוני בחברה הישראלית, שלמה, נער חרדי מהרובע היהודי, מויש מבית אל, מחמוד, נער פלסטיני מהרובע המוסלמי, סאנאבל, שאבא שלה, פעיל בחזית העממית, יושב בכלא הישראלי מזה שנים, ופארג', נער ממחנה הפליטים דהיישה. כל אחד מהם מייצג, כמובן, את הרקע הפוליטי והדעות של הוריו ושל המבוגרים שסביבו. אבל בניגוד למבוגרים המדברים בסיסמאות וקלישאות, הילדים האלה הם אנשים חושבים, שמוחם עדיין רענן וליבם פתוח. הם מפתיעים, מקוריים, ובעיקר אמיתיים. הסכסוך נראה כואב וסבוך פי כמה דרך העיניים שלהם.
גולדברג, שנולד בארץ וגדל בארצות הברית, הגיע לארץ בתקופת האינתיפאדה הראשונה ועבד ככתב של רשתות טלוויזיה זרות. מאז 92' עבד בחברות אמריקאיות המתמחות בגישור ויישוב קונפליקטים. את הניסיון המצטבר בעיתונות ובגישור הוא הביא איתו לסרט. הוא גם הביא איתו מבט אחר. מבט של משקיף. מבט בוחן אך לא שופט, מבט אכפתי אך לא מתערב, של מי ששייך לכאן אך לא חי כאן, מישהו שמנסה להיות אובייקטיבי ולהקשיב לכל הצדדים בפתיחות וללא דעות קדומות. האם קיים באמת מבט כזה, או שגם נקודת התצפית הזאת היא הבטחה, אשליה?
נסיונו של גולדברג ביישוב קונפליקטים לימד אותו שהצעד החשוב ביותר בגישור הוא מפגש ושיחה פתוחה בין כל הצדדים, ללא ציפיות או דעות קדומות. הוא לקח על עצמו את תפקיד המקשר והמגשר. לא במקרה ובאופן סמלי, זהות המקשר היא אמריקאית (זהות "אובייקטיבית" שקיבלה כיום משמעות אירונית למדי). רוב הילדים בכלל לא ידעו מה השתייכותו הלאומית והפוליטית. שליטתו המלאה בעברית, ערבית ואנגלית בלבלה אותם. הוא פלסטיני? הוא יהודי? הוא הדוד הטוב מאמריקה? בסופו של דבר הוא פשוט בי.זי, אחד משלהם. מישהו שבאמת מקשיב להם. קל להם להתיידד איתו, למרות גילו וגובהו. הוא לוקח אותם ברצינות, מכבד אותם כבני אדם. בתמורה, הם נפתחים אליו. ואנחנו יוצאים נשכרים.
תמיד מעניין להתחקות אחר המניע העמוק של אדם ליצירה. מה מביא אדם להשקיע לאורך זמן את נפשו ואת מירב האנרגיה שלו בפרויקט קשה וסוחט רגשית. יהיו המניעים אשר יהיו, מה שמדבר בסופו של דבר הוא התוצאה הסופית. התוצאה מרגשת, לא רק בגלל הילדים, אלא גם בגלל אישיותו של הבמאי, דמות חשובה בסרט. דמותו של בי.זי משדרת כמיהה גדולה להרמוניה, צורך עמוק לחבר ולגשר, לאחות את השברים, לפייס. זו דמות של איש גדול עם נפש של ילד, עם רצון נאיבי, ילדותי אפילו, לתקן את העולם, לעשות אותו שלם ומושלם. אך כדרכו של עולם, גם אצל בי.זי המבוגר וגם אצל ידידיו המתבגרים נטועה כבר ההבנה הבוגרת והכואבת, שלא תמיד יש הפי אנד.
מאחר שהסרט נעשה עבור קהל זר, יש בו קטעי הסברה על מקורות הסכסוך, שלעין הישראלית ייראו תמוהים. אבל גם אם הקטעים ההסברתיים מייגעים מעט, כוחו של הסרט בכך שהוא מציב את האדם במרכז ויוצר איתו הזדהות, בלי קשר לזהותו הלאומית. גולדברג הצליח לגרום לי להתרגש ולאהוב את מויש המתנחל באותה מידה שאהבתי את סנאבל, בת המחבל. אי אפשר שלא לאהוב אותם. כולם ילדים תמימים שנולדו לתוך מציאות קשה. הם יכולים, אולי, לשנות את גורלם, בקטן, באמצעות המחשבה. אולי המפגש עם הילדים מהצד האחר הוא כמו זרע שנטמן במחשבתם במהלך התקופה הקריטית של ההתבגרות. אולי הוא ינבוט ויעזור להם לשנות את המציאות שלהם, להפוך את עולמם לטוב יותר. ואולי גם ההבטחה הזאת תיעלם עם הבגרות. כדאי לראות.
* הסרט יוקרן היום (שלישי) בשעה 22:28 בערוץ 2
דיסנילנד
31.10.2001 / 10:01