אני זוכרת את ההתעקשות שלהם שאכנס לחדר האורחים ואתיישב שם, וכמה החדר החשוך נראה לי פתאום מאיים, איך עמדתי בפתח המטבח, מחזיקה בידי דונאט עם ריבה, ואני אף פעם לא אוכלת דונאטס עם ריבה.
אני זוכרת שלא ידעתי; בהתחלה חשבתי משהו מוטעה לגמרי, הנחתי שמדובר במוות - שמישהו מת.
ואז, אני זוכרת, שידעתי.
חג המולד 1992, אני נוסעת הביתה לוושינגטון די.סי. לבקר את משפחתי. בלילה שבו אני מגיעה, ממש אחרי ארוחת הערב, אימא שלי אומרת, "בואי לחדר האורחים. שבי. יש לנו משהו לספר לך." נימת הקול שלה הכניסה אותי למתח. ההורים שלי הם לא אנשים רשמיים- אף אחד לא יושב אצלם בחדר האורחים. אני עומדת במטבח. הכלב נושא אלי את מבטו.
"בואי לחדר האורחים. שבי," אומרת אימא שלי.
"למה?"
"אנחנו צריכים לדבר איתך על משהו."
"על מה?"
"בואי, אנחנו נספר לך."
"תגידו לי עכשיו. כאן."
""בואי," היא אומרת, וטופחת בידה על הכרית שלידה.
"מי מת?" אני שואלת, מבועתת.
"אף אחד לא מת. כולם בסדר."
"אז מה קרה?"
הם שותקים.
"זה קשור אלי?"
"כן. זה קשור אליך. קיבלנו טלפון. מישהו מחפש אותך."
כל חיי הייתי במעין תוכנית-להגנת-עדים וירטואלית, עד שנחשפתי. דבר אחד אני יודעת על עצמי בוודאות: אני בתה של המאהבת. האם שילדה אותי הייתה צעירה ולא נשואה, אבא שלי היה מבוגר ממנה ונשוי, הייתה לו משפחה משלו. כשנולדתי, בדצמבר שנת 1961, טלפן עורך דין להוריי המאמצים ואמר, "החבילה שלכם הגיעה, והיא עטופה בסרטים ורודים."
אימא שלי מתחילה לבכות. "את לא חייבת לעשות משהו בקשר לזה, את יכולה פשוט להניח לזה", היא אומרת, מנסה להקל עלי. "אבל עורך הדין אמר שהוא ישמח לשוחח איתך. הוא היה נורא נחמד."
"ספרי לי שוב - מה קרה?"
פרטים, פרטי פרטים, כאילו שהעובדות, סיפורן של השאלות שנשאלו והתשובות שהושבו, יפענחו את זה, יכניסו סדר בדברים, יעניקו להם צורה, יתנו לזה את מה שהכי חסר בכל העניין- היגיון.
"בערך לפני שבועיים, קיבלנו שיחת טלפון. זה היה סטנלי פרו?ש, עורך הדין שטיפל בעניין האימוץ, והוא התקשר וסיפר שטלפנה אליו אישה שאמרה שאם את רוצה להתקשר אליה, היא תשמח מאוד לשמוע ממך."
"מה זאת אומרת 'תשמח מאוד לשמוע ממני'? היא רוצה לדבר איתי?"
"אני לא יודעת," אומרת אימא שלי.
"מה אמר פרוש?"
"הוא היה נחמד נורא. הוא אמר שהשיחה הזאת התקיימה יום לפני יום ההולדת שלך, והוא לא ידע בדיוק מה נרצה לעשות עם המידע הזה, אבל הוא חשב שכדאי לספר לנו. את רוצה לדעת איך קוראים לה?"
"לא," אני אומרת.
"התווכחנו בינינו אם בכלל לספר לך," אומר אבא שלי.
"התווכחתם? איך יכולתם לא לספר לי? זה לא המידע שלכם. מה הייתי עושה אם לא הייתם מספרים לי ומשהו היה קורה לכם, וזה היה מתגלה לי מאוחר יותר?"
"אבל אנחנו מספרים לך," אומרת אימא שלי. "מר פרוש אומר שאת יכולה להתקשר אליו מתי שאת רוצה." היא מציעה לי את פרוש, כאילו השיחה איתו תוכל לעזור במשהו - לסדר את העניין.
"זה קרה לפני שבועיים, ורק עכשיו אתם מספרים לי?"
"רצינו לחכות שתחזרי הביתה."
"למה פרוש טלפן אליכם? למה הוא לא התקשר ישירות אלי?" הייתי בת שלושים ואחת, אישה בוגרת, והם עדיין מתייחסים אלי כמו לילדה קטנה שזקוקה להגנה.
"שתלך לעזאזל," אומרת אימא שלי. "זאת ממש חוצפה."
זה היה הסיוט של אימא שלי; היא תמיד חששה שמישהו יבוא וייקח אותי ממנה. גדלתי בידיעה שמזה היא פוחדת, ידעתי שהפחד הזה לא לגמרי קשור לכך שייקחו אותי ממנה, אלא לכך שהבן הבכור שלה, הילד שלה, מת ממש לפני שנולדתי. גדלתי בתחושה שברמה הבסיסית ביותר, אימא שלי לא תניח לעצמה לעולם להיקשר שוב. גדלתי בתחושה שהיא שומרת ממני מרחק. גדלתי בזעם גדול. פחדתי שיש בי משהו, איזה פגם מולד, שעשה אותי לדוחה, למישהו שלא ניתן לאהוב.
אימא שלי התקרבה אלי. היא רצתה לחבק אותי. היא רצתה שאני אנחם אותה.לא רציתי לחבק אותה. לא רציתי לגעת באיש.
"האם פרוש בטוח שהיא מי שהיא אומרת שהיא?"
"מה זאת אומרת?" שאל אבא שלי.
"האם הוא בטוח שהיא האישה הנכונה?"
"אני חושב שהוא די בטוח שזאת היא," אמר אבא שלי.
הנ?רטיב השברירי, המקוטע, קו העלילה הדקיק, עלילת חיי, קיבל לפתע פתאום תפנית חדשה. יש לי פה עסק עם הגבול שמפריד בין הסוציולוגיה והביולוגיה: השרשרת הכימית של הדי-אן-אי, שנכרכת סביב הצוואר, לפעמים כמו קישוט יפה - המורשת שלנו, ההיסטוריה שלנו - ובפעמים אחרות כמו קולר חנק.
לעתים קרובות חשתי בהבדל בין מי שהייתי כשהגעתי, לבין מי שהפכתי להיות; שכבה על גבי שכבה, נערמות זו על גבי זו, עד תחושה של ציפוי פו?ר?ניר גרוע, ציפוי זול של חדר משפחה בבית בפרברים.
כילדה, לא יכולתי להפסיק לעלעל באנציקלופדיה של העולם, בעמודים השקופים של הערך אנטומיה, שבהם אפשר היה להרכיב אדם, לקפל את השלד, את הוורידים, את השרירים, שכבה על גבי שכבה, עד שנוצר אדם שלם.
במשך שלושים ואחת שנים, ידעתי שהגעתי ממקום אחר, שהתחלתי את חיי כמישהי אחרת. היו זמנים שבהם הרגשתי הקלה כשחשבתי שאינני בתם של הוריי, שאני חופשייה מהביולוגיה שלהם. זה לווה בתחושה עמוקה של אחרו?ת, בכאב שנובע מתחושת הלבד.
"מי עוד יודע?"
"סיפרנו לג'ון", אומר אבא שלי. ג'ון, אחי הוא הגדול, הבן שלהם.
"למה סיפרתם לו? לא הייתם צריכים לספר לו."
"אנחנו לא מספרים לסבתא," אומרת אימא שלי.
זה הדבר החשוב הראשון שהם בחרו שלא לספר לה - היא זקנה מדי, מבולבלת מכדי לסייע להם. היא עלולה לעשות עם זה משהו בראשה, למזג את המידע הזה עם פרטי מידע אחרים, ליצור מזה משהו אחר לגמרי.
"תחשבי איך אני מרגישה," אומרת אימא שלי. "אני אפילו לא יכולה לספר את זה לאימא שלי. היא אפילו לא יכולה לנחם אותי. זה נורא."
אימא שלי ואני יושבות ושותקות.
"לא היינו צריכים לספר לך?" אימא שלי שואלת.
"לא", אני אומרת כמי שכפאו השד. "הייתם צריכים לספר לי. לא הייתה לכם ברירה. אלה החיים שלי, אני צריכה להתמודד עם זה."
"מר פרוש אומר שאת יכולה להתקשר אליו מתי שאת רוצה," היא אומרת שוב.
"איפה היא גרה?"
"ניו-ג'רזי."
בחלומותיי, האם שילדה אותי היא אלה, מלכת המלכות, המנכ"לית, החשבת הכללית ומנהלת התפעול. כוכבת קולנוע, יפהפייה, מוכשרת בצורה שלא תיאמן, היא יכולה לנצח כל אחד ולהתמודד עם כל דבר. היא בנתה לעצמה חיים נהדרים כשליטת העולם, ורק חולייה אחת חסרה לה - אני.
אני אומרת לילה טוב, ונסחפת לתוך הסיפור שלי, המיתוס של ימיי הראשונים. אבי ואמי המאמצים לא נישאו עד שאבא שלי היה בן ארבעים. לאימא שלי, שצעירה ממנו בשמונה שנים, היה בן, ברוס, מנישואיה הקודמים, שנולד עם מום חמור בכליות. הוא חי עד גיל תשע ומת שישה חודשים לפני שנולדתי. לאבא ולאימא שלי נולד ילד בשם ג'ון - בזמן הלידה, הרחם של אימא שלי נקרע, והיא וג'ון כמעט מתו. היא עברה בבהילות כריתת רחם, ולא יכלה ללדת שוב.
"מזל שמישהו מאיתנו נשאר בחיים," היא אומרת. "תמיד רצינו עוד. רצינו שלושה ילדים. רצינו ילדה קטנה."
כשהייתי קטנה ושאלתי מאיפה באתי, אימא שלי נהגה לספר לי שהגעתי מלשכת הרווחה היהודית. בנעוריי, הפסיכולוגית שלי שאלה אותי לעתים קרובות, "את לא חושבת שזה משונה, שלשכת הרווחה נתנה תינוקת למשפחה שבה ילד אחר מת רק שישה חודשים קודם לכן- למשפחה שעדיין מתאבלת?" משכתי בכתפיי. זה נראה לי רעיון טוב, אבל גם רע מאוד. תמיד הרגשתי שיש לי תפקיד במשפחה הזאת, לרפא, לתקן את הכול - למלא את מקומו של הילד המת. גדלתי ספוגה באבל. למן היום הראשון, לרבות כל תא ותא בגופי, התאבלתי ללא הרף.ישנו הפולקלור, ישנם המיתוסים, ישנן העובדות, וישנן השאלות שנותרות חסרות מענה.
אם ההורים שלי רצו עוד ילדים, מדוע הם בנו בית שיש בו רק שלושה חדרי שינה- איך הם התכוונו לאייש את החדרים? הנחתי שהם ידעו שברוס עומד למות. יכול להיות שהם רצו שלושה ילדים, אבל הם התכוננו לשניים בלבד.
כששאלתי את אימא שלי למה הסוכנות נתנה להם תינוקת זמן קצר כל כך אחרי שהבן שלהם מת, היא לא אמרה מילה. אבל כשהייתי בת עשרים, באחר צהריים חורפי קר, דחקתי בה שתיתן לי מידע, פרטים. עשיתי את זה ברגעים של חולשה, באירועים מיוחדים כמו יום ההולדת של ברוס, ביום השנה למותו, או ביום ההולדת שלי - בזמנים שהיא נראתה לי פגיעה, כשיכולתי לחוש בסדקים שנפערים בציפוי שלה. מאיפה באתי? לא מהסוכנות, אלא דרך עורך דין; זה היה אימוץ פרטי.
"נרשמנו בסוכנות לאימוץ, אבל לא היו תינוקות למסירה. אמרו לנו שהם יכולים רק להתעניין, לספר לאנשים שאנחנו מחפשים תינוק."
כל רעידת אדמה של זהות, כל תנודה שחלה במבנה של המסגרת העדינה שבניתי עבור עצמי, הממה אותי. כמה מידע נוסף הוסתר ממני וכמה נשכח, או אבד, נמחק במוחק העדין, בשינויים הטבעיים שמביא הזמן החולף?
שאלתי שוב. "מאיפה באתי?"
"סיפרנו לכולם שאנחנו מעוניינים בתינוק, ויום אחד שמענו שיש תינוק שעומד להיוולד, וזאת היית את."
"איך שמעתם עלי?"
"דרך חברה. את זוכרת את את החברה שלי לוריין?" היא הזכירה את שמה של מישהי שפגשתי מזמן. לוריין הכירה זוג נוסף שרצה לאמץ תינוק, אבל התברר שבדרך עקיפה כלשהי, הם הכירה את האימא - את זה סיפרו לי כאילו שיש בכך הסבר כלשהו, כאילו שהיכרות עם האם מבטלת ומאיינת את הכול. לא בגלל שהאם לא בסדר, אלא משההיכרות עצמה לא בסדר.
כאישה בוגרת, שאלתי את אימא שלי אם היא מוכנה להתקשר ללוריין, אם היא מוכנה לבקש מלוריין להתקשר לאנשים שבדרך עקיפה כלשהי ידעו מיהי אימא שלי, ולשאול אותם מי היא. אימא שלי סירבה. מה יהיה אם לזוג הזה יש ילד אחר שלא יודע שהוא מאומץ? היא אמרה.
איך זה קשור אלי? וכמה זה דפוק מצד מישהו לא לספר לילד שלו שהוא מאומץ.
בסופו של דבר אימא שלי התקשרה ללוריין, שאמרה, "תניחי לזה." היא טענה שהיא לא יודעת שום דבר. על מי היא הגנה? מה היא הסתירה?
אימא שלי זכרה משהו שקשור בנדל"ן, איזשהו שם, אבל היא לא זכרה מספיק. איך זה שהיא לא זכרה? נראה לי שזה משהו שאי אפשר לשכוח.
"לא רציתי לזכור. לא רציתי לדעת שום דבר. הרגשתי שאני חייבת להגן עליך. ויותר טוב שאדע כמה שפחות. פחדתי שהיא תחזור ותנסה לקחת אותך מפה."
"טוב, בואי נחזור להתחלה - שמעתם שיש תינוק שעומד להיוולד, ואז מה?"
"ואז עורך הדין של הסוכנות 'פופ-פופ' הצליח ליצור קשר עם האישה, והם נפגשו והוא התקשר אלינו ואמר, שהיא נהדרת, היא בריאה, מלבד כמה בעיות בשיניים שלה - אני חושבת שהיא לא טיפלה בשיניים שלה כמו שצריך. שכרנו תא דואר והוחלפו מספר מכתבים, וחיכינו שתיוולדי."
"מה היה כתוב במכתבים?"
"אני לא זוכרת". כל משפט מתחיל במילים, "אני לא זוכרת."
אני רוכנת קדימה, והלחץ המתון מביא לשחרור כלשהו של מידע. "רק פרטי מידע בסיסיים על הרקע שלה, על הבריאות שלה, על ההיריון. היא הייתה צעירה, היא לא הייתה נשואה. אני חושבת שהאבא היה נשוי. אחד מהם היה יהודי; והשני, אני חושבת שייתכן והיה קתולי. היה לה מאוד אכפת ממך, היא רצתה שיהיה לך הכי טוב שאפשר וידעה שהיא לא יכולה לטפל בך בעצמה. היא רצתה שיימסרו אותך לבית מאוד מיוחד- בית יהודי. היה לה חשוב לדעת שתגיעי למקום שבו יאהבו אותך. היא רצתה שכל האפשרויות בעולם יהיו פתוחות בפניך. אני חושבת שהיא גרה בצפון וירג'יניה.
"מה קרה למכתבים?" דמיינתי חבילה קטנה של מכתבים יקרי ערך, קשורים בסרט ותחובים בתוך איזו מגרה, בעומק השידה של א?מי.
אימא שלי משתתקת, נושאת את מבטה למעלה, ואחר כך לצד, כאילו היא מחפשת את זיכרונה. "אני חושבת שאפילו קיבלנו מכתב נוסף אחרי שנולדת."
"איפה המכתבים?"
"אני חושבת שזרקנו אותם," אומרת אימא שלי.
"לא העליתם בדעתכם שאולי אני ארצה אותם, שהם עשויים להיות כל מה שיש לי?"
"אמרו לנו להיזהר. לא שמרתי שום דבר. אמרו לנו לא לשמור. בלי עדויות, בלי תזכורות."
"מי אמר לכם?"
"העורך דין."
לא האמנתי לה. זאת הייתה בחירה שלה. אימא שלי רצתה שלא אהיה מאומצת. היא רצתה שאהיה שלה. היא פחדה מכל מה שעלול היה להעמיד את זה בספק.
"ומה קרה אז?"
"חיכינו. ואז ב- 18 בדצמבר 1961, התקשר אלינו העורך דין ואמר, 'החבילה שלכם הגיעה, והיא עטופה בסרטים ורודים, ויש לה עשר אצבעות ועשרה בהונות'. התקשרנו לד"ר רוס, רופא הילדים שלנו, והוא נסע לבית החולים, הסתכל עליך והתקשר אלינו. 'היא מושלמת,' הוא אמר.
"ומה עוד?"
"אחרי שלושה ימים, הלכנו לקחת אותך."
את הוריי פגשתי לראשונה במגרש חנייה, לא רחוק מבית החולים. הם ישבו במכונית החונה, ברחוב בדאון-טאון וושינגטון, באמצע סופת שלג, וחיכו שיביאו להם אותי. הם הביאו בגדים כדי להלביש אותי, להסוות אותי, להתחיל להפוך אותי לשלהם. המסירה והאיסוף החשאיים האלה בוצעו על ידי ח?ב?רה, שהתלבשה בכוונה בבגדים מרופטים וישנים - תחפושת שנועדה לא למשוך תשומת לב, לא למסור מידע. זה פרט נוסף שנודע לי רק בשנות העשרים לחיי. ההורים שלי ישבו במכונית, מודאגים, בזמן שהשכנה נכנסה לבית החולים כדי לקחת אותי. זאת הייתה משימה סודית, משהו עלול היה להשתבש. היא - האימא - הייתה עלולה לשנות את דעתה. הם ישבו וחיכו, ואז השכנה הגיעה, חוצה את השלג ובזרועותיה חבילה. היא הגישה אותי לאימא שלי, וההורים שלי הביאו אותי הביתה. המשימה בוצעה.
פרק ראשון: בתה של המאהבת
18.9.2008 / 10:36