האלופה

"חשופים" היא קצת כמו החיים של גלי ארזי. לכאורה מושלמת, פוטוגנית ונשמעת מעולה, אבל יש לה צרות. וטוב שכך, אחרת היה מאוד משעמם. לאלו מכם שחרדים מפני ספוילר, הסירו דאגה מלבכם. הסוף שמור עמי אבל הוא גם ככה לא ממש משנה. העניין בטלנובלה הזו, שעוקבת אחרי האינטריגות בחברת חדשות, הוא לא סגירת הקצוות (צר לי, הם לא נסגרים בפרק האחרון, בשביל זה יש עונה שנייה), אלא העובדה שהיא הדבר הכי קרוב למציאות. כן, כן. יותר מ"הישרדות", יותר מ"מפרץ האהבה" ואפילו יותר מהאח הגדול (כי באיזו מציאות אין סלולרי, טלוויזיה וקשר לעולם החיצון?). "חשופים" פוסעת על הגבול הדק שבין דאחקה עצמית מצוינת על עולם התקשורת, לבין דמויות שבכל אחת מהן יש מספיק נפח למלא לפחות את הפרונט של כל המתמודדות המצודדות של "הישרדות". אם ללכת רחוק עוד יותר, מדובר בטלנובלה הטובה ביותר עד כה.

אחת הגדולות ב"חשופים" היא שאין בה טובים ורעים. בכל הרעים יש טוב, ובכל הטובים יש לא מעט רוע. אין כאן גם משחקים של דלתות נסגרות ואנשים ששומעים במקרה מה שבחיים לא היה סיכוי שישמעו ואין שיחות טלפון שמגיעות למכשיר הלא נכון. אין גם אף דמות שהיית רוצה להיות במקומה, כי לכולן יש מטען של כל כך הרבה גועל ורגשות אשם מה שגורם לצופה להזדהות עם כל דמות ולסלוד ממנה בצורה שווה. אם צריך לבודד את הפטנט שהופך את "חשופים" לסדרה הטובה שהיא, הוא טמון בשילוש הקדוש של מלכה לב ארי (חלי גולדנברג), מירב בן בסט (צופית גרנט) ואלה יוספי (ליטל רוזנצווייג). אף אחת מהנ"ל אינה שחקנית תיאטרון מהוקצעת ובכל זאת כל אחת מהן הביאה למסך איכויות שלא היו קיימות באף טלנובלה, או דרמה יומית או כל כינוי תלוש אחר שתבחרו.

אבל יותר מכל אלו ובניגוד למצופה, בחשופים יש עומק. היא לא "הסופרנוס" ולא דוקו של ה-BBC, אבל היא עולה בכמה רמות מכל מה שנהוג היה עד היום לכנות טלנובלה: יש לה קצב מעולה ופיקים בכמות שלא היתה מביישת סיטקום. ואם כבר אנחנו מדברים על פיקים, אני רוצה להודיע בזאת שהפיק של הסדרה הוא לא הפרק האחרון, שכחו מזה. השיא התרחש כשגלי ארזי לקחה כמה כדורי אקסטזי לפני השידור החגיגי של יום העצמאות, ואחח, איזה תענוג היו ארבעת הפרקים שאחרי. מי היה מאמין שנערת הפלפל של אמצע הניינטיז תיתן כזו תצוגת תכלית משכנעת.

אבל יש גם צדדים מוצלחים פחות. אחד מהם הוא דמותה של שירה מזור (נעמה שנדר), שלא ממש שרפה את המסך בנוכחותה, הצוננת, המונוטונית והלא-ממש מסקרנת (ולא פחות חשוב: תגידי לשימי שלמרות שהוא מאילת כדאי שיסתפר, ויפה שעה אחת קודם). גם ההתעקשות הז'אנריסטית של צוות הכותבים להפוך את תחייה קריסטל (אודליה מורה מטלון) לקלישאה של רווקה ממורמרת ומזדקנת היא מוגזמת. ובהזדמנות זו, אולי כדאי להוריד את מינוני השימוש בכינוי "ממתק" בעונה הבאה ולעבור ליותר סצנות כמעט-סקס-אבל-ממש-לא-קרוב-לזה עם עמנואל הלפרין. אבל עזבו, כותבת שורות אלה מעולם לא יצאה מגדרה כדי להחמיא למשהו, פשוט באמת שאין לי ברירה, גם החסרונות הקלים לא מדגדגים ל"חשופים".

להגיד שטלנובלות הן זבל זה פאסה כמעט כמו לומר שיונית לוי היא מלכת הקרח (ותודה לעידו רוזנבלום). "חשופים" היא לא הג'אנק פוד של הטלוויזיה, היא ההמבורגר בוטיק שלה. זה אמנם לא סטייק מידיום רר משובח, אבל זה גם לא קציצה חיוורת שעשויה יתר על המידה. זה פשוט בדיוק מה שבא לך ב-8 בערב: קצת יב"ז עם קטשופ, ואם תכאב הבטן, תמיד תזכרו שעם כל הטלנובלות שלפניה, הבטן כאבה הרבה יותר.