פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמן 17: אלונה רודה

      כשהשרירים שלה רפויים היא מציגה עבודות שקטות יותר. כשהשרירים שלה מכווצים ודרוכים והיא פועלת במלוא האנרגיה

      אלונה רודה אוצרת את "טלפתיה"- עבודה המשותפת לה וליוחאי מטוס, במסגרת אירוע האמנות ART TLV שיפתח ב27.9

      TELEPATIA

      כשנבחרתי לאצור אחד החללים כחלק מהפרויקט בנחלת בנימין החלטתי לבחור אמן אחד בלבד מתוך מרצון פחות לאצור, ויותר לייצר תנאים של עבודה רפלקטיבית. הבחירה ביוחאי מטוס היא בחירה טבעית עבורי, כיוון שעבדנו על פרויקטים שונים בעבר בסמיכות מכוונת, ומזה זמן רב 'זממנו' לעשות משהו יחד. אנו רואים בפרויקט זה נסיון בעשייה משותפת שיוצאת מתוך גוף העבודות הנפרד של שנינו. אופי העשייה המשותפת מכתיב פתיחות מקסימלית של שני האמנים, שמתאפשר רק בעזרת טלפתיה. כלומר- זה מגרש המשחקים שלנו, החלל, ואנחנו מתקשרים בו באמצעות טלפתיה.

      הצופה

      העבודות שלי פעלתניות, כמעט ללא יוצא מן הכלל. האקטיביות של פרויקט זה, בהמשך ובדומה לעבודות קודמות שלי, מחייב את הצופה לנקוט עמדה ביחס אליהם. במקרה הזה, כל ההחלטות הפיסוליות שהוחלטו על ידי מטוס ועל ידי קיצוניות. העשן מתעתע ומשתלט, האור חזק ומסנוור. העבודות 'מתקיפות' את הצופה בווליום הגבוה שלהם. במקביל לאלימות הויזואלית יש המון מקום למשחק - יש אפשרות להסתכל מאחורי קיר הפלורוסנטים שבנינו, אפשר להתקרב למה שבדרך כלל אי אפשר (למשל שריפה). אפשר לשוטט בתערוכה כבמעיין שטח הפקר.

      אמנים אהובים

      לאחרונה: עבודת וידאו של וולפגנג טילמנס “(Lights (Body" - עבודת וידאו מקסימה, פשוטה ומרגשת. פוקוס על גופי תאורה במועדון, עם מוסיקת מועדונים עצבנית. חזרתי לעבודות של ריכטר מסדרת 'אוקטובר 18, 1977' אחרי הרבה זמן שלא הסתכלתי עליהן וזו פשוט סדרת מופת.

      תיק עיתונות

      "אני עובדת כמו עם השרירים - מכווצת ומרפה", אומרת אלונה רודה. כשהשרירים של רודה רפויים, היא מציגה עבודות שקטות יותר, נייחות, שמוצגות בגלריות מוכרות, כמו "אוכלי הכל" בגלריה רוזנפלד (2005) או "ביקור בצל ההר" בגלריה טבי דרדנר בתחילת השנה הנוכחית. כשהשרירים שלה מכווצים ודרוכים והיא פועלת במלוא האנרגיה, לרוב היא מוציאה את כל האוויר שאגרה בריאותיה בבת-אחת, באירוע חד פעמי. אז העבודות הופכות דינמיות, רועשות ונוכחות מאוד, מעין מופעי ראווה. אחד מהמקרים האלה היה "חול בעיניים" שנוצר בשיתוף עם המוזיקאית רונה גפן, והוצג באירוע "איש בלי חולצה" ב-2006. רשימת המכולת של "חול בעיניים" כללה שתי מכוניות אדומות בגודל טבעי, עשן, טקסט מוזיקלי מתוך חזון ישעיהו (חלקו נקרא דרך בלוני הליום) ופסלי חתולים בסגנון מצרי קדום.

      העבודה הנוכחית, "טלפתיה", שנעשתה בשיתוף עם האמן יוחאי מטוס ותוצג במסגרת ART TLV, שייכת לעבודות מסוג שלישי- שילוב בין הנייחות לנוכחות. אחת הסיבות לאיזון שנוצר בין שתי נקודות הקיצון הוא שיתוף הפעולה עם מטוס, שרודה מעידה שנקודות המוצא שלהם לעשיה שונות לחלוטין: "אצל יוחאי יש יותר גרפיות, הדימויים מוכרים יותר, הוא עובד עם הרבה אור, ואני עם כמה שפחות". מטוס, שעובד הרבה עם תאורות פלורוסנט, ואחראי בין היתר להפיכת חלק מהשילוט ברחובות תל אביב לעבודות אמנות, פוגש בעבודה את רודה שחובבת אפלה ועשן – כך שהבסיס לעבודה הוא אור ועשן.

      רודה מעידה על עצמה שיש לה משיכה לשיתופי פעולה, בעיקר עם "אנשים מתחומים אמנותיים שהם לא אמנות" (בינהם במאי התיאטרון אריאל אפרים אשבל, והכוריאוגרפית יסמין גודר). הפעם שיתוף הפעולה נשאר בגבולות התחום. למטוס ורודה היו בעבר שיתופי פעולה אקראיים ולא מתוכננים, כמו באירוע "יד רוחצת יד" שארגנו רודה ורונה גפן בגלריה של בצלאל בסלמה. "אני רונה יצרנו עבודה מבוססת באסים ויוחאי יצר עבודה מבוססת תאורה. גילינו שהן מגיבות אחת לשניה- האור הפעיל את הבאסים", מספרת רודה. "בנוסף, היינו אמורים להציג זה לצד זה בביאנלה בהרצליה בשנה שעברה, אבל בסופו של דבר זה לא יצא".

      העבודה המשותפת היא שילוב בין אימפולסיביות יצירתית ותכנון מוקדם: רודה נבחרה לאצור בחלל 'בית העמודים' בנחלת בנימין, ובחרה לאצור עבודה משותפת שלה ושל מטוס. "היתה לי החלטה מאוד מודעת ומתוכננת לבחור חלל קטן ואמן אחד. ידעתי שזו תהיה הרפתקאה, ואני רוצה שהיא תהיה הכי נוחה ואמיתית. אני לא רוצה לקחת משהו גדול ולא לדעת איך להתמודד איתו", היא מסבירה. "הזמנתי את יוחאי, והכוונה היתה לא להגיע להחלטות עד הכניסה לחלל. קבענו מראש שני 'עוגנים' מהם עובדים הלאה- דימוי של שקיעה, ופסל של אלה אצטקית". רודה אחראית לבחירת דימוי השקיעה ומטוס בחר את המצע. "הדימוי שהנחה אותנו היה הלוגו של מאסטר קארד- עיגול ורוד, עיגול כחול, ובאמצע סגול (אני הורוד, יוחאי הכחול, והחיבור)", והעשן שנפלט מהפסל הוא כמובן הטאצ' של רודה, אבל מטוס היה מעורב גם ביצירתו."כל אחד בא עם מה שהוא עושה, שהוא שונה באופיו, וזאת הזדמנות לכל אחד לחוות את מה שהשני עושה בדרך כלל".

      "אני מאוד אסוציאטיבית, ומצד שני יש לי מוח מתמטי ואני מצליחה לחשב דברים" אומרת רודה, ומצד שני מצהירה שהיא פועלת יותר לפי " 'שיטת הגחמות'- יש לי ארבע מכונות עשן, ואני יכולה לעשות איתן מלא דברים".תוספת לא צפויה של שיטת הגחמות היא מכונת עשן שתפלוט עשן מהמרפסת, ויש כאמור סיכוי סביר שיווצרו עוד אובייקטים לא מתוכננים.

      הקשר בין העולם של רודה לזה של מטוס, מלבד החיבה ההדדית, לא נראה ברור ממבט ראשון, ובוודאי שאינו מתאמץ להסביר את עצמו. רודה לא מחפשת ליצר שפה משותפת במובהק, אלא מסבה את תשומת הלב להקרנה של הדברים אחד על השני. "צריך לנהל את הדיון כשהעבודה תהיה גמורה. זה בטח ישאר חלקית פתוח".

      הנסיון לצקת תוכן משותף דרך משמעויות הסמלים בהם משתמשים מטוס ורודה לא יוביל לתוצאות שישביעו את הרעב. העמימות שמייצרות העובדות של רודה לא פוגמת בתקשורת בין הצופה לעבודה לדעתה. "דווקא עם הצופה שלא בקיא באמנות זה הכי כיף. זה עובד על הקסם, ההתפעמות. חושך מוחלט, אור מוחלט. זה מיידי לגמרי. מבחינתי זה הדבר. המיידיות היא הדבר שמעניין אותי".

      למי שבכל אופן מתעקש על קצת נרטיב, רודה מספקת מעט פרטים על הפסל שיופיע בעבודה שמבוסס על דמותה של אלה אצטקית בשם "Tlazolteotl": "לאלה הזאת היו המון תפקידים בהסטוריה האצטקית. היא אלה שאוכלת את החטאים שלך. אנשים מתפללים אליה לפני מותם והיא מטהרת אותם מהחטאים שלהם. היא אלה של לידה ופיריון. הדמות שיצרנו בעצם כורעת ללדת. העשן שיוצא מאפו של הפסל הוא המאמץ שהיא משקיעה בלידה".