וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בסיסטית מחפשת להקה: ביל דראמונד

בסיסטית מחפשת להקה

18.9.2008 / 14:50

אחרי שהצית מיליון פאונד ושחט כבשים בשידור חי עם KLF, ביל דראמונד כתב ספר שישנה את פני המוזיקה. דנה קסלר מצפה

אתם אולי לא מכירים את שמו, אבל אתם בטח זוכרים כמה מההיילייטס התקשורתיים בקריירה של ביל דראמונד - הבחור המשוגע שכבש את המצעדים בתחילת הניינטיז עם להקתו האלקטרונית KLF ואז שרף מיליון פאונד מהתמלוגים כדי להוכיח איזו נקודה (שכחתי מה היא הייתה).

במשך השנים עשה דראמונד כל מיני דברים - הוא ניהל את אקו אנד דה באנימן, הוא רקח פרויקטים מופרכים אך גרנדיוזיים של אמנות קונספטואלית, הוא הוציא תקליטים, כתב ספרים (ספרו "45", הוא אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי על פופ ועל עוד כל מיני דברים), וגם הוציא מדריך על פיו גם אתם יכולים להוציא להיט ולהביאו אל המקום הראשון במצעד (ואם לא, תוכל להחזיר את הספר ולקבל את הכסף חזרה).

מי שעוקב אחריו זוכר שב-92' הצהיר דראמונד שלא יעשה יותר מוזיקה לעולם. זה היה מיד בתום הופעתה של KLF (ביחד עם להקת המטאל אקסטרים נויז טרור) בטקס הבריטס, בה הוא עלה לבמה עם קביים, כשהוא לובש חצאית סקוטית ומעשן סיגר. התכנית המקורית הייתה לחתוך לעצמו יד על הבמה ולזרוק אותה לקה,ל או אולי לשפוך על הקהל כמה דליים של דם כבשים. בסוף הוא הסתפק בלירות בקהל ברובה מלא בכדורי סרק ולהניח כבשה מתה על מפתן דלת האפטר-פארטי.

למרות הפרידה המפוארת הזאת מעולם הפופ חזר דראמונד בשנים האחרונות לעשות מוזיקה, גם אם לא במובן הקונבנציונלי של המילה. הוא לא חזר לעשות מוזיקה כי עולם הפופ שאב אותו בחזרה פנימה. להפך - הוא חזר כי הוא התייאש ממנו. לביל דראמונד נמאס ממוזיקה, וכעת יוצא לו ספר עב כרס, "17" שמו, בו הוא מסביר למה ומפרט מה בדיוק הוא עושה בנידון.

המבחר העצום מתסכל

ביל דראמונד הוא היום בן 55 וכמו הרבה אנשים בני גילו, וגם צעירים בהרבה, הוא מצא את עצמו סולד מהמוזיקה החדשה שנעשית היום - בייחוד זאת שמחקה מוזיקה שכבר נעשתה קודם - ומצד שני נחרד מהאפשרות של הפיכתו לנוסטלגיקן. בן אדם רגיל ששמע במשך עשרים או שלושים השנים הראשונות לחייו רוק ופופ בדרך כלל מתמודד עם הבעיה על ידי הרחבת טעמיו המוזיקליים וניסיונות להתחבר לג'אז, מוזיקה קלאסית או מוזיקת עולם. דראמונד ניסה גם את זה, אבל זה לא עזר.

הוא מצא את עצמו עומד בכניסה ל-HMV, מביט במבחר העצום של דיסקים ונאבק בידיעה המתסכלת שלא משנה איזה דיסק הוא ירכוש, ברגע שהוא יכניס אותו למערכת בבית, הוא לא יהיה מרוצה. ההרגשה הזאת הציפה אותו ביתר עוצמה אל מול האפשרויות האינסופיות שתוכנות שיתוף הקבצים באינטרנט מציעות. הקלות הבלתי נסבלת של הדאונלואוד דיכאה את רוחו. השפע השאיר אותו עם הרגשה של ריקנות.

בהתחלה הוא חשב שמה שיפתור את הבעיה זה להגביל את הרגלי ההאזנה שלו, כדי להלחם באופן מלאכותי בשפע. הוא עשה לעצמו חוק להקשיב אך ורק למוזיקה שיצאה ב-12 החודשים האחרונים, בתנאי שהאמן לא הקליט שום דבר לפני כן. כשזה לא עזר הוא ניסה לשים לעצמו הגבלה אחרת. במשך שארית אותה שנה (זה היה ב-2002) הוא החליט שהוא ישמע אך ורק להקות/אמנים ששמם מתחיל באות B. הוא שמע ביץ' בויז, Byrds, בל אנד סבסטיאן, בלה ברטוק, באך, ביפהארט ואת כל התפוקה של משפחת בנאי, אך עדיין לא היה מרוצה.



דראמונד תמיד חשב הרבה על פופ. הוא ניסה להבין מה כל כך מתסכל אותו בפופ הקיים ולמה הוא רוצה שהפופ יהיה משהו אחר ממה שהוא. אחרי מחשבה מאומצת, באביב 2003 , הוא הגיע למסקנה שהבעיה היא הקונספט של מוזיקה מוקלטת. מוזיקה מוקלטת - הוא חשב - היא אמנות מתה. כמו סרטים אילמים. הוא הגיע למסקנה שכל המוזיקה המוקלטת כבר הוקלטה, נצרכה, הוחלפה, הורדה באינטרנט, הובנה, נשמעה כבר קודם, סומפלה, נלמדה והוחייתה - אז די, מספיק! מבחינתו המוזיקה המוקלטת איבדה כל משמעות. "וברגע שצורת אמנות מאבדת את המשמעות שלה", הוא פסק, "אין לה יותר שום ערך".

דראמונד בטוח שאנחנו נמצאים בסוף עידן המוזיקה המוקלטת ושהיסטורית היא תיזכר כתופעה של המאה ה-20. "כל המוזיקה בימינו נכתבת על מנת להיות מוקטלת ובמטרה להיות מושמעת שוב ושוב", הוא אומר. "פעם כתבו מוזיקה בשביל חתונה או פסטיבל, אבל הקונטקסט הזה כבר לא קיים". דראמונד מאמין שמוזיקה היא מרגשת בקונטקסט מסוים, ולא כשהיא מוקטלת על דיסק שאותו אפשר לשמוע בכל זמן, בכל מקום ותוך כדי כל פעילות שלא תהיה.

הפתרון הראשון שעולה לראש הוא כמובן להמיר את המוזיקה המוקלטת בהופעות חיות. פשוט וקל. הרי במילא מכירות התקליטים יורדות בזמן שהביקוש להופעות חיות עולה ואמנים היום עושים כסף בעיקר מהופעות. אבל דראמונד חושב ש"אפילו רוב המוזיקה החיה מנוגנת כפקס של תקליט". אז גם הופעות יורד מהפרק. מה דראמונד מציע? מקהלות.

מסתבר שביל דראמונד תמיד אהב מקהלות, מכל הסוגים: מקהלות קלאסיות, מקהלות נשים מבולגריה, את מקהלת הצבא האדום. לפני שהקול שלו התחלף הוא אפילו שר במקהלת בית הספר והכנסיה. הוא מעולם לא חשב שהוא יחזור לזה, אבל בשנים האחרונות הוא גילה שמוזיקה מקהלתית מרגשת אותו בדרכים בה מוזיקת פופ מעולם לא עשתה לו את זה. סוד הקסם הוא ברוח הקולקטיבית של המקהלה ובדרך בה היא תופסת, לדעתו, את הנשמה האנושית - בניגוד למוזיקה פופולרית המביעה את הנשמה של יוצר אינדיוויאדואלי.

בהשפעת המלחין האסטוני העכשווי ארוו פרט (בו הוא התאהב ב-2004, כשהשיטה החדשה שלו, על פיה הוא מגריל בתחילת כל שנה את האות שהוא ישמע באותה שנה, העלתה בגורל את האות P) החליט דראמונד להוציא אל הפועל את הפנטזיות המקהלתיות שלו. אז מה אם יגידו שהוא כוכב פופ בדימוס שהשתן עלה לו לראש והוא מרשה לעצמו יותר מדי? זה לא כאילו שלא אמרו עליו את זה קודם. ואם אתם מכירים את דראמונד אפילו קצת, אתם יודעים שהמקהלה שלו לא תתבסס על שום פורמט מקהלתי קיים. היא - כמובן - תהיה משהו אחר לגמרי.

דראמונד פרסם בעיתון לונדוני מודעה הקוראת לגברים שמעונינים להשתמש בקולם בצורה פרימיטיבית ליצור קשר. מהאנשים שענו למודעה הרכיב דראמונד מקהלה של 17 זמרים. הוא קרא למקהלה The 17, ונתן לכל אחד מהזמרים להחזיק תו אחד במשך חמש דקות, כשכל זמר בעצם שר תו אחר.

כוונתו של דראמונד הייתה לבטל את המוזיקה הקיימת - את כל הז'אנרים, את כל כלי הנגינה, הכל - ולהמציא את המוזיקה מחדש בעולם ללא מוזיקה. פשוט להתחיל הכל מהתחלה, בתקווה שהמוזיקה החדשה שתיוולד בעולם ללא מוזיקה לא תישמע כמו שום מוזיקה שהייתה לפניה. דראמונד סיפר שהמוזיקה המקהלתית ששמע בראשו היא המוזיקה הכי יפה ומבעיתה שהוא שמע אי פעם. במוזיקה שהוא שמע בראש היו קטעים רועשים וקטעים ארוכים שקטים, לא היו בה מילים, לא היו בה מלודיות או אקורדים מתוחכמים ולא היו בה כלי נגינה. היה בה משהו בלתי נשלט ותחושה שהמוזיקה לא מגיעה לכדי פתרון. המוזיקה שהוא שמע בראש הייתה בעיניו הצליל שבא הישר מלבו של התת מודע הקולקטיבי של האנושות. הוא ידע שזה נשמע יומרני, אבל זה מעולם לא הפריע לו. בחזרה זה עבד נהדר, אבל ברגע שהמקהלה ניסתה להופיע מול קהל כל הכיף נעלם כי דראמונד נלחץ מזה שהקהל לא יהנה מהרעש הנורא שהמקהלה שלו מנפיקה.

חוויה חד פעמית

את המוזיקה אותה מייצרת המקהלה שלו הוא כמובן לא חשב לשנות. אז במקום לשנות את המוזיקה הוא פשוט החליט לרדת מעניין הקהל. וגם לא להקליט את המוזיקה הזו כמובן. וגם לא לשמור על הרכב קבוע. הרבה מסקנות גובשו במוחו של דראמונד בלילה שאחרי ההופעה הראשונה והאחרונה של ה-17, אותו הוא בילה בתחנת משטרה אחרי שנעצר בגלל פנס מקולקל באוטו ונלקח לתחנה כי הוא נהג בשלילה. עוד ועוד רעיונות צצו במוחו בזמן עבודות השירות - 60 שעות של חפירת תעלה בצד הכביש - בהן הרגיש דראמונד כמו ענקי הבלוז של ימים עברו והתמלא השראה.

בעקבות התובנות החדשות שלו תרם דראמונד את אוסף התקליטים שלו לצ'ריטי שופ, הודיע רשמית שלעולם לא ישמע יותר אף דיסק והחל להקים מקהלות בעלות 17 חברים (עם חריגות מספריות קטנות לכאן או לכאן). אלה יכולים להיות 17 כודרגלנים, 17 קופאיות ב-AM/PM, או אתה ועוד 16 מחוג מכריך. כל מקהלת אד-הוק כזו נפגשת פעם אחת בלבד על מנת לשיר את מה שדראמונד מבקש ממנה (בדרך כלל הם מתבקשים להחזיק תו אחד במשך חמש דקות, ולפעמים לעשות את זה כמה פעמים, עם תווים שונים), ללא קהל. השירה מוקלטת על מחשב, הטונים השונים מתערבבים זה בזה, ובתום מאמציה מקבלת המקהלה השמעה חד פעמית של התוצאה, ואז - באופן טקסי - ההקלטה נמחקת מההארדיסק. וזהו.

אלה הם ה-17: מקהלות חד פעמיות, ללא חברים, ללא ליברטו וללא קהל. מי שנהנה מה-17 הם החברים עצמם, שמקבלים חוויה חד פעמית ויוצאת דופן של יצירת מוזיקה שלא נשמעת כמו שום מוזיקה שהייתה לפניה ושהקיום שלה מוגבל לקונטקסט שבו היא מיוצרת.

בשנים האחרונות ארגן דראמונד אינספור וריאציות של ה-17, באנגליה, ברזיל, שוודיה, נורווגיה, צרפת, רוסיה, בלגיה ועוד. הוא הרכיב מקהלות חד פעמיות מעובדי מקדונלדס, מורים, עובדי בית חולים, אימהות, אנשים בדיאטה, אנשים המתלבשים היטב, עוזרות בית, אמנים, חובבי קולנוע, אצנים, ילדי גן, רקדניות הודיות, גימלאים, עובדי בית מלון, עובדים סוציאלים, שודדי ים, מעצבי שיער, תלמידי כיתה י', חנונים, רקדני ריקודים סלוניים, אבות ובנים, פאנקיסטים, רוכבי סוסים, תלמידי יוגה, שחיינים, מקעקעים, מעריצי מוריסי, חובבי כדורגל ועוד המון קבוצות אנשים אחרות. בעיר האנגלית דרבי הקליט דראמונד 100 קבוצות של 17 אנשים, כשכל קבוצה שרה תו אחד במשך חמש דקות. את מאה ההקלטות האלה הוא חיבר יחדיו ואת התוצאה הסופית - חמש דקות של מוזיקה משונה המורכבת ממאה שכבות ומאה תוים שונים - הוא השמיע, לאנשים ששרו אותה, בפתיחה של מרכז אמנות מקומי חדש. בסוף - כמו תמיד - היצירה נמחקה מהמחשב.

חלק מהאנשים שהשתתפו מעידים שהרגע של השירה המשותפת היה יותר מעניין מהתוצאה עצמה. אחרים דווקא אהבו את הרעש המוזר שיצא בסוף. לטענתו של דראמונד מישהי אמרה שהרגע בו היא שמעה את התוצאה היה הרגע הגדול ביותר בחיים שלה. רבים בעיקר התלהבו מהאפשרות להשתתף בפרויקט אמנותי בעל פרופיל גבוה ולראות את שמם באתר הרשמי של הפרויקט. ואילו עובדת מקדונלדס אחת התלוננה שמנהל המשמרת הסתיר ממנה את הסיבה האמיתית שקרא לה לבוא לעבודה באותו יום.

"17", מאת ביל דראמונד, הוצאת Beautiful Books

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully