היי בנטורל: ואז חשכו עיני

באמצע הרחוב, סתם פתאום, נתקל צחי בלטה בדילרית הכוסית הכה האהובה עליו מהניינטיז. ולא, זה לא נראה טוב בכלל

  • היי בנטורל
צחי בלטה

בסוף מגיע השלב בו להתבגר זה לא דבר כזה מגניב, אבל זה בטח לא כזה נורא כמו להזדקן. בלאי. פחד של מילה, שמגיעה אאוט אוף דה בלו כדי להישאר לתמיד. וסטלנים, לעיתים כך נדמה, מזדקנים מהר יותר. לא כולם, יש כאלו חסרי גיל, שהסטלה לוקחת אותם החוצה והלאה, הרחק לעמדת המשקיפים הלאים על מירוץ העכברושים. השאר, איך לומר, לא יוצאים מזה טוב. אני מכיר כמה כאלו. תמיד תראו אותם - בניגוד למה שחושבים על סטלנים - לא רגועים בכלל. העיניים מגיחות מבעד רשת קמטים סמוכה ומעל שתי שקיות שחורות, מחפשות ספוטים נוחים להדליק אחת; מספר המקומות בהם אתה מסתובב הולך ומטצמצם, בעוד מספר הג'וינטים ליום הוא הדבר היחידי בחיים שנמצא במגמת עלייה. זה והזמן שחולף. וכשלא עושים כלום, בניגוד להנחה, הזמן חולף מהר יותר. עוד יום ועוד יום,עוד שאכטה, עוד התארגנות שלא תעשה לך כלום ובלי לשים לב אתה בן ארבעים. בלי יותר מדי אוויר, חיים מקרטעים, מונעים תמיד על ידי סשן שיעולים מרים כלענה, שגם אותם תשכח כעבור חצי שעה גג. אפס זיכרון. אתה סוג של dude רק בלי המאגניבות הג'פברידג'סית של זה, כי פה זה ישראל. ובישראל, סטלנים לאחר גיל מסוים, מרגישים שהם חייבים להוכיח יותר לסאחים, להראות שגם הם יכולים. כי לא יעזור בית דין, גם הכבדים שבסטלנים, הממש כבדים, אלו שנראים כמו עננת עשן, ושכבר לא מבינים בכלל מה הם אומרים, גם בהם מנקר החשש, מדגדג כמו רעד לפני עיטוש, שאולי הגיע הזמן להפסיק; פעולה שהם עדיין חושבים עליה מבלי לשים לב, קרוב לעשרים שנה. יש גם כאלו.

עוד בוואלה! NEWS

השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

בשיתוף Foody
לכתבה המלאה

ואז חשכו עיני

לא מזמן יצא לי לפגוש אחת כזו. שהיא לא רק סטלנית-על אלא אחת חכמה, דילרית. אחת מהדילריות הכוסיות שהסתובבו בניינטיז בכל מיני מקומות מכובדים וכאלו שלא; לאן שלא היית הולך הייתה רואה אותה; תמיד ממהרת, תמיד מחייכת, תמיד כזו מקצועית. רק לחבורה מצומצמת היא הייתה נותנת ביקורי בית, וכשזה היה קורה, היית ישר פותח בקבוק יין 'אדום של סגל' כדי להשאיר אותה יותר מהזמן הדרוש לה להשאיר שקית שתמיד הייתה יקרה מדי. ציצים חצופים, עיניים ירוקות, שיער צבוע לאדום, אוזניות על הצוואר, זוג רגליים שאפשר להירדם עליהן וריח מתוק של מסיבה סביבה. הייתי מת לזיין אותה. כמו כולם. והבת זונה ידעה את זה ושיחקה על זה כמו גדולה. היא לא שילמה מעולם על כלום - לא מסיבות, לא דרינקים, לא מוניות ובטח גם על דברים אחרים שבאים בשורות, כדורים ופסים שמסתיימים תמיד במבטים סליזיים. היא הייתה יקרנית יותר משאר הצ'חים על טוסטוסים, שהיו מוכרים את תבואת סיני שלהם בעיר, למרות שהאיכות שלה לא הייתה יותר טובה. היה לה את הווייב. החיוך שלה, כשהיא בגופיה, גרם לך להרגיש מגניב יותר מכפי שהיית אי פעם כשהדלקת ג'וינט. כמו בגד, מוזיקה; כמו להיכנס למקום הנכון ולדעת את זה. מתישהו היא נרגעה. אני לא יודע, כמו הרבה אנשים מהתקופה ההיא גם היא כנראה התפיידה לתוך חיים בגבעתיים, רמת גן, או גרוע מזה בצפון הארץ. דוחפים עגלות, מתווכחים, הולכים למטפלי שיאצו, רייקי או מה שלא עושים היום. ואז, כמעט עשור אחר כך, אני רואה אותה, ואיך להגיד, חשכו עיני.

דבר ראשון, אתה רואה את הנזקים. לא יודע איך להגיד את זה מבלי להיחשד כשובניסט מניאק, אבל כוסיות לא מזדקנות טוב. ממש לא. כוסיות סטלניות, עוד יותר. זה לא היה הילד שלה, אלוהים יודע שאין הרבה דברים שמעוררים את המוג'ו שלי כמו לראות איזה מילפית עסיסית, שמשאירה אחריה את הריח הזה שיש לזימת צהריים בשדרות רוטשילד. אחח. אבל הפנים שלה היום - היא שהיתה יכולה למכור לך עוד חמישים גרם רק בחיוך, נראו עכשיו כמו מאפרה לאחר שפירקו לתוכה כזו כמות. כמעט ועברתי לידה, אבל משהו בי היה חייב לעבור, לא יודע, זה כנראה הגיע ממקום מרושע, אני חייב להודות. יש משהו משמח בלראות מישהי שפעם היית עושה הכל כדי להשיג אותה והיום לא היית נוגע בה אפילו עם מקל.

באנו אחד מול השני, רחוב צר כזה שלא מאפשר לך להסיט את המבט לצד ולשחק אותה לא רואה כמו שהרבה עושים, למרבה הצער, בימים צרים אלו."מיכלי", אני מוצא את עצמי אומר בקול המצליח ליישב את הסתירה בין שמחה לרחמים, "מה נהיה איתך? שנים". מלבד אי אילו קילוגרמים שנוספו והוסיפו לה סקסיות (היא תמיד הייתה שדופה מדי) היה זה הקול שלה, שכיווץ אותי. מחורץ כמו עקב רגלה של חוטבת עצים מהקווקז. לקחתי שני צעדים אחורה. הבחורה לא זכרה כמובן מי אני והייתי צריך כמה דקות ארוכות עד שנואשתי מלהזכיר לה כי הקשרים הפכו רופפים עד שאני בעצמי לא היתי בטוח בהם."ומה איתך?" היא נרגעה כשראתה שאני לא שוטר או משהו כזה. "וואלה בסדר, את יודעת איך זה." האמת לא נראה לי.

זה היה מבאס. כל האש שהייתה בה, כל החיים המטורפים והטיפוסים הקיצוניים שהיא הצליחה לעבור דרכם ולהישאר נקייה מכל רבב, התפוצצו לה פתאום בפנים. החיים התישבו עליה בכל כובד משקלם. מין תחושה של רפיסות; סוג של ויתור כזה של "אתה יודע איך זה מנסים פה מנסים שם." תירוצים מהסוג שאתה אומר להורים כשהם מודאגים מהמצב שלך. ואשכרה הרגשתי כמו אחד כזה. כששאלה אותי אם אני גר בסביבה ולאחר שהנהנתי תוך הגנבת מבט לפלאפון, היא המשיכה בלי לדפוק חשבון ושאלה אם יש לי משהו לעשן כי בדיוק נגמר לה והיא מחכה להסתדרות.

איך עשית את זה?

זה היה קצת דוחה אני חייב להודות. אפילו לא רציתי להיכנס לפרטים איך דילרית לשעבר נתקעת בכזו דודה. לא נעים לראות אישה בת 36, אולי יותר, מתנהגת כמו סטלנית בת 19 שהגיעה מעפולה לגואה ומנהלת בלוג עם חמש כניסות בחודש על כמה מגניב וקולי זה להוריד צ'ילום על הבוקר ובאנג בצהריים. לא עובד. אמרתי לה שאני בהפסקה, העינים שלה נדלקו בירוק שהזכיר לי ימים רחוקים וירוקים,"'וואלה?? איך עשית את זה?". אמרתי לה שזה יותר קל ממה שהיא חושבת. "פשוט לא לוקחים עוד שאכטה וממשיכים בזה." נשמע פשטני אבל ככה זה עם סמים, זה מתחיל מגניב ונגמר דבילי. היא שאלה אולי לשותפים שלי יש משהו, אבל אמרתי לה שאני כבר כמעט 10 שנים גר לבד. "הא וואלה?, איזה כיף." הפעם לא חייכתי. רציתי לעוף משם. בפעם ראשונה מזה הרבה זמן, הבנתי בעוד רמה של הבנה למה אני ממשיך לא לעשן. נשמתי נשימה ארוכה, שמתי יד על כתף שמוטה ואיחלתי לה את כל הטוב שבעולם.

המשכתי ללכת. לאן לא ידעתי. לפני כשבוע נפרדתי מעוד מישהי שיכולתי לעשות לה ילד אם הייתה לי סבלנות לחיים בשניים. בדבר אחד הייתי בטוח, זו הפעם הראשונה מאז, שהרגשתי טוב עם עצמי. בנאדם צריך לזכור לחזק את עצמו מדי פעם. בעיקר כשהוא לבד. לאורך הזמן, עדיף להיות בודד בסחיות מאשר דוד בדודה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully