לא משנה אם המדובר בנשיא המדינה, בחבר במשפחת פשע, או באלמוני שחשוד בביצוע פשע מתועב, בכל מקרה פלילי בעל פוטנציאל תקשורתי ופרסומי, היו בטוחים שתראו לצד הנאשם את ציון אמיר, ששי גז, נבות תל-צור, או כל עורך דין פופוליסטי כמותם. לא מרצונם להוכיח את חפותו בטחנות הצדק, כמו מאהבתם למצלמות. לאחרונה, בעקבות פרשת מותה של הילדה רוז פיזאם, הגיעה תורה של עורכת הדין רויטל סוויד לתפוס כמה דקות של תהילה. סוויד נמצאת בחברה טובה, אם אפשר לכנות זאת כך, של עורכי דין שעיסוקם המשפטי מוביל אותם לקידום מכירות עצמי באמצעות הטלוויזיה; מעאכריות שלא היתה מביישת כל מוכר בערוץ הקניות.
את עורכי הדין אשר אנו נידונים לסבול על גבי מסך הטלוויזיה ניתן לחלק לשתי קטגוריות: אלה שעוסקים בפעילות תקשורתית קבועה בד בבד עם עבודתם המשפטית, ואלה שמשתמשים במדיום הטלוויזיוני לצורך קידום עצמי. לסוג הראשון שייכים בעלי מקצוע כמו ארי שמאי ורונאל פישר, אשר נעים הלוך ושוב בין עבודתם בתקשורת לבין עיסוקם המשפטי, כאילו לא קיים ניגוד אינטרסים בין שני העיסוקים; מקרה ידוע הוא שחודש לאחר שרונאל פישר ראיין את ארקדי גאידמק לתוכניתו "המפצחים" זכה פישר בכבוד המפוקפק והפך לעורך דינו של גאידמק. התוכנית, מתברר, כלל לא היתה ראיון עיתונאי, אלא ראיון עבודה; אודישן שערך גאידמק למראיינו. גם כנרת בראשי, ששימשה כעורכת דינה של א' מפרשת הנשיא קצב והיתה בשלב מסוים מעין סלב בעלת כמות לא מבוטלת של הופעות טלוויזיוניות, פצחה בקריירה טלוויזיונית, ומחלטרת עכשיו כמראיינת בערוץ 1.
לסוג השני שייכים תותחים רציניים בתחום המשפט אשר הפכו ליחצ"נים במשרה מלאה. עו"ד משה מרוז, לדוגמא, לא מפספס אף הזדמנות להופיע אצל לונדון וקירשנבאום, או בכל תוכנית אחרת שתעניק לו כמה דקות של זמן מסך. גם אביגדור פלדמן, שהגן על משה קצב, הירבה להתראיין אודות המשפט (כביכול בתואנה שהתקשורת מסרבת להציג את גרסתו של קצב) ולגזור קופונים מהופעותיו התקשורתיות. אותו פלדמן, אגב, התוודה בראיון לאילנה דיין שעבודתו כעורך דין כרוכה בשקרים והונאות ודיבר באופן גלוי על כך שהאמת אינה חשובה כמו אופן הצגתה על ידו.
ואז הופיעה המזוודה
אם פלדמן בחר בתוכניתה של אילנה דיין כדי לחשוף את עצמו, הרי שרוויטל סוויד לקחה את הטקטיקה הפלדמנית של חשיפה עצמית כמה צעדים קדימה. לאחר שנתברר לסוויד שיש ניגוד אינטרסים בייצוגה גם את אמה של רוז וגם את סבה, רוני רון (דבר שהיה ברור מלכתחילה לכול סטודנט למשפטים בשנה א'), החליטה סוויד להודיע לתקשורת על פרישתה מייצוג הסב. מעניין שבחרה לעשות זאת בכל אמצעי תקשורת קיים וסיפקה ראיונות לא רק למהדורות החדשות ולתוכניות האקטואליה, אלא אף לתוכניות בעלות משקל נוצה, כמו תוכנית הבוקר של שירה פליקס בערוץ 10 (הטוקבקיסט הזריז שיודע את שם התכנית מוזמן לשלוח אותו למערכת ולזכות בסלסלה מהודרת לחג).
מעניינת אף יותר העובדה שבראיונות אלו הסבירה סוויד את הקושי שלה לייצג את סבה של רוז ומה חשה כשראתה את המזוודה של רוז נמשית מהירקון (לא היתה לה בעיה לייצגו לפני מציאת המזוודה?) ואף בסיבות לויתורה על התפקיד; למעשה התמקדה סוויד בעצמה במקום באלה שהיא אמורה לייצג. האפשרות לחשיפה תקשורתית קסמה לה עד כדי כך, ששכחה שעורכת הדין אינה אמורה לתת פומבי לרגשותיה הפרטיים ולזנוח את תפקידה הייצוגי. מסעה של סוויד לקידום מכירות עצמי פשוט השכיח מזכרונה את העובדה שהיא לא הגיבורה הראשית בטרגדיה של רוז. גם לא המשנית.