על העיוורון

לא לחינם זכה "המתנקש העיוור" ספרה של מרגרט אטווד הקנדית, בפרסים בינלאומיים רבים דוגמת פרס המאן בוקר היוקרתי בשנת 2000. מלוטש ומבריק, מתוחכם ומזעזע, אטווד מושכת את קוראיה אל המלכודת תוך שהיא קושרת יחדיו מספר סיפורים ומפתה אותנו להכנס עמוק יותר אל העולם אותו היא בודה, מפתה ומרחיקה בו זמנית ממש כמו מארג הקולות שהיא יצרה – המספרים היוצרים את הקולאז' המרכיב את הרומן.

המספרת, אייריס צ'ייס גריפן, נדמית לנו תחילה כקשישה מתבודדת, שחייה ריקים עד כדי כך שהליכה לבית הקפה וקריאת כתובות הגרפיטי שעל דלת השירותים שם, הם שיא העניין ביומיום שלה. תחילה נדמה ששגרת חייה היא משמימה ושאין עניין רב בתלונותיה על מיחושיה ועל מזג האויר או על האנשים שמטפלים בה. אך ככל שממשיכים בקריאה אנו לומדים להתלות בכל אחת ממילותיה, מרותקים אל כל פרט שהיא מוסרת לנו ונתלים בכל בדל סיפור. כי "המתנקש העיוור" הוא ספר שמתעתע בקוראים, ובשונה מהרושם שנוצר בתחילתו, הוא עוסק בניפוץ מיתוסים, בייצור של מראית עין, של מציאות שרק בהדרגה נחשפת כאשליה. תוך כדי שהיא בוראת את הישויות שהיא מתארת, בין אם מדובר בסיפורים או בדמויות, אטווד והמספרים שהיא יוצרת מערערים את המציאות שהם יוצרים / מתארים וכך הופכת אותה מציאות לתעתוע. קחו למשל את האופן בו מתארת המספרת את ריצ'רד גריפן, בעלה המיליונר: "בשעה שדיבר ובירבר היה הולך ונעשה פחות לאדם בעיני, אדם שיש לו עור ואיברי גוף, ויותר ויותר דומה לפקעת חוטים עצומה, שכמו בכוחו של כישוף נגזר עלי לנסות ולהתיר יום-יום. מעולם לא הצלחתי בכך" (344). לא רק המציאות היא הפכפכה ומסוייטת, גם האנשים המופיעים בה הם לא אנושיים ובעיקר – לא מה שהם נראים.

בלי לחשוף יותר מידי פרטים מהעלילה אומר שחלק מחויית הגילוי של "המתנקש העיוור" כרוכה בהבנה שעיוורון וראיה שלובים יחדיו. בראש ובראשונה, המספרת היא לא מה שהיא נראית לנו; רק בהדרגה אנו מבינים שאייריס שונה מהאופן בו היא מציגה את עצמה, ולכן עלינו לקרוא בין השורות, נגד המילים ומבעד לפרטים שהיא מוסרת לנו. בנוסף, בכדי להגיע לעומקו של הספר עלינו להבין שגם הרומן אינו מה שהוא נראה. בנוסף לסאגה המשפחתית של המספרת וסיפורי החיים המדכאים והקשים של קרובי משפחתה, מופיעים תיאורי היומיום כאילו היו יומן, שלצידם משובצים גם קטעי עיתון כמו דוקומנטריים משנות ה- 20 וה-30, וסיפורי אגדה בסגנון "אלף לילה ולילה" אך אכזריים יותר, לצד סיפורי מדע בדיוני מעוררי אימה על פלישות חייזרים ומלחמות בין-כוכביות.

ניתן לקרוא את שני הצירים המרכזיים בהם נעה העלילה כמשקפים את תפיסת עולמה הפמיניסטית של אטווד ואת משיכתה, הכרישית כמעט, לדם ולגילויי אכזריות. הסיפור המרכזי הוא ההיסטוריה הפרטית של הגיבורה אייריס ושל משפחתה שנחשפת כסיפור דרמטי הרבה יותר מכפי שנדמה תחילה. בגיל 18 הושאה אייריס למיליונר קנדי בכדי להציל את משפחתה מהתמוטטות כלכלית. הקוראים מבינים במהרה את הדמיון בין הכלה הצעירה למיתוס על בתולות שמועלות ככקורבן לאל לא ידוע במדינה מרוחקת. את האגדה-הסיוטית על ילדות קורבנות אלו (שלשונן נכרתת בכדי שלא יוכלו להתלונן על גורלן ובלילה הקודם להקרבתן, גופן נמכר למרבה המחיר) אטווד מקבילה לגורלן של שתי הבנות למשפחת צ'ייס, אייריס ואחותה לורה. "וככה, בלי לשון, נפוחה מרוב מילים שלא יכלה לבטא עוד לעולם, היתה כל ילדה מובלת בתהלוכה לצלילי מוזיקה חגיגית, עטופה צעיפים ומקושטת בזרי פרחים.... בימינו אפשר אולי להגיד שהיא נראתה כמו כלה מפונקת בת טובים" (45).

בריחוק ועידון, בסגנונו המהוקצע והאלגנטי, "המתנקש העיוור" מוביל את הקוראים לעולם שבו המציאות שונה ממה שהיא נראית, שאנשים בו הפוכים מהאופן בו הם מציגים עצמם, שהאגדות המסופרות בו הן תמיד סיוט. הרומן הולם בקוראים באכזריותו אך אנו מבינים עד כמה עמוק הוא מגיע – ואת היקף הסיוט – רק כשאנו כבר לכודים, שבויים, בכישוף שהוא מהלך עלינו.