טראח

האלבום הטוב ביותר של שב"ק ס' תמיד היה "בעטיפה של ממתק". לא רק בגלל שהיה לחבורה האנרגטית מיבנה את האומץ להכניס מחבל כמו קוזו אקמוטו לתוך שורה משיר, אלא גם כי השב"ק התרכזו באלמנט שהפך אותם להרכב ההיפ-הופ העברי הראשון שראה והראה את האור לסצינה המתפתחת: אווירה מחורעת, מפוצצת בבסים, שירי מסיבות ואגו. שם, אחרי אלבום בכורה סביר אך קצר טווח, ולפני ההתנפחות של "כנען 2000" והמעמד המיתולוגי בו אוחז ההרכב היום, היו שב"ק ס' חבורה צעירה שחיה בדיוק את השורה שהיא עצמה כתבה "אז מה רוצים כולם/ הרבה ומהכל/ סקס סמים ורוק'נ'רול".

יותר מעשר שנים עברו מאז – ההיפ-הופ התהפך על הראש (טימבלאנד, נפטונז, ליל' ג'ון, סוויז ביטס), הדאנסהול יוצא מהגטאות של ג'מייקה לטובת הצלחה מסחרית - ולמצב החדש הזה שב"ק ס' מגיעים לכאורה במצב האופטימלי: מוקי הפך מנער עלה ירוק לשחקן ב"הלהקה", פילוני מקבל כבוד באמא ג'מייקה ואפילו נמרוד רשף, הנשק הסודי של "בעטיפה של ממתק", הוחזר, לצדם של חמי ומירו, א.ק.א חלוצי החלל. ואכן, הריח הראשוני של "בום קרנבל" כיפי כמו שכינוס של החברים הכי טובים עם קלאסה של דילר אמור להישמע. עם גיטרות בפול ווליום ועולם דימויים מהצבעוניים בנמצא ("מלחמה בשידור ישיר" הציני והכל כך נכון); בוודאי כזה שנמצא שבע עשרה רמות לפחות מעל ה"מקור בלי שום קשר לציפור", או "ונעשה מילואים/ נשלם המיסים" של הדג נחש. אלא שאחרי הפתיחה האופטימית "בום קרנבל" חורק ולא מתרומם; במקום מתקפת מחץ של "המשפחה" (הכינוי מהשיר המיותר "זמן לבלאגן"), הקאמבק, שנמרח כבר על פני שלושה איחודים וארבע כתבות שער לפחות, מתמסמס.

איך זה קרה? ראשית, הרעיונות הטובים ביותר של השב"ק נשארו בחיבור שבין רוק'נ'רול להיפ-הופ ובאמת "בום קרנבל" נוסק בכל פעם שהוא טובע באוקיינוס של גיטרות; מצד שני, לא ייתכן שבכל ז'אנר אחר דווקא פילוני הוא זה שמשאיר את השב"ק מאחור. ביחס לאבולוציה שעברו גם הדאנסהול (עוד פעם פישי הגדול?) וגם ההיפ-הופ, התוצאה של שב"ק מייאשת מרוב רעש וצלצולים וחוסר מהות. עזבו את העובדה שניתן לזהות בדיוק איזו השראה נשאבה מהיכן להיכן (בסדר, גם על גניבת הקלישאה של "אל תקראו לזה קאמבק" הקלישאתי של LL קול ג'יי אין טעם להתלונן. הבנו, זו לא גניבה, זו מחווה). מה שבאמת מתסכל הוא שאין כאן הדרייב השב"ק שרגיל למחוץ רחבה מארבעה כיווני אוויר: בין אם בגלל הפלואו המקרטע של חמי ומירו, או כי לחברים הצטברו כל כך הרבה רעיונות, עד שכל אחד דחף עוד שורה ועוד שיר והאלבום תפח הרבה מעבר לשכבות השומן הדרושות. מהיכן שלא נהפוך אותו, "בום קרנבל" - עם יציאות מביכות כמו "אני מי שאני" (סלסולים זה ישי לוי, בוודאי לא מוקי), או עומס הסימפולים המתלהבים ("מה שהיה היה", "לעוף כמו ציפור") - משאיר טעם לוואי של אובדן דרך במקום רעב לעוד.

למרות הכל, חובה להחמיא לשב"ק על הפתיחות הטקסטואלית הלא מתנצלת כלפי סמים ומיליטריזם מבלי לפחד מגלגלצ ואלעזר שטרן. בנוסף, נראה שמוקי חטף כאפה מכל אחד מהחברים על הטקסטים שניפק בזמן שהיה בחופשת סולו. עדיין, "בום קרנבל" הוא אלבום עם יותר מדי שירים ופחות מדי שירים טובים, מה שמבטיח שהיפהפייה עם חגורת הנפץ על עטיפת האלבום לא תגיע ליעדה. אולי אם נשמיע לה את "בעטיפה של ממתק" היא לפחות תזרוק את החגורה ותתחיל לרקוד.

שב"ק ס', "בום קרנבל" (שב"ק מיוזיק)