חשוב, אך לא ממכר: כנראה שלא תתאהבו ב"פרספוליס"

כבר יותר מדי זמן שלא ראיתי סרט שהעיף לי את המוח, ומאוד מאוד קיוויתי וציפיתי ש"פרספוליס" - שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן בשנה שעברה, שהיה מועמד לאוסקר על סרט האנימציה (אך הפסיד ל"רטטוי"), ושגרם לרוב עמיתיי (לא כולל שניצר) לצאת מדעתם מרוב התלהבות בלתי מסויגת - יעשה את העבודה. אך מה לעשות, למרות שיצירת האנימציה האוטוביוגרפית של מר'גאן סטראפי והאנימטור הצרפתי וינסן פארונו (שמתבססת על הרומנים הגרפיים שכתבה ואיירה הראשונה) אכן מרשימה, וחשובה, ועשויה בטעם, מצאתי את עצמי מעריך אותה הרבה יותר מאשר מתלהב ממנה. ובאמת שניסיתי.

סיפור התבגרותה של סטראפי - שגדלה באירן בסוף שנות השבעים, נשלחה על ידי הוריה לבית ספר תיכון צרפתי בוינה קצת אחרי שחומייני עלה לשלטון, שבה למולדתה מהגלות אחרי שלא ממש הצליחה למצוא את עצמה שם, ועברה סופית לצרפת אחרי שהבינה שאיראן היא ממש, אבל ממש, לא מדינה בה נשים עצמאיות מסוגה יכולות לחיות חיים שאינם מבאסים בטירוף - אמנם מסופר באופן חם, חכם ומלא הומור, והאנימציה המונוכרומאטית והאנטי-היי-טקית בה בחרו היוצרים מסייעת ליצור עולם ייחודי ופיוטי לפרקים (במיוחד בקטע עם הפרחים בחזייה. האמת? אחלה טריק). אבל מה לעשות שכל מה שיכולתי לחשוב בזמן הצפייה הוא ש"ואלס עם בשיר" - סרט אוטוביוגרפי נוסף שהשתמש במדיום האנימציה על מנת לעשות דברים שאי אפשר לעשות בלייב אקשן, ואחד הסרטים האחרונים שהתכבדו להעיף לי את המוח - לקח את הדברים למקומות מעניינים ומטלטלים בהרבה?

אז אני מבין שההשוואה לא ממש במקומה. כי מה בין ילדה איראנית חמודה, חוצפנית וחסרת מזל שרק רוצה לראות סרטים של ברוס לי ולעשות הד-בנגינג לצלילי איירון מיידן, לסיוטי המלחמה הלבנוניים של ארי פולמן וחבריו ליחידה. אבל אולי דווקא אותה חמידות חמימה ותמימה שהילדה החביבה הזאת מפגינה לכל אורכו של הסרט - שממקמים אותה לא הרחק ממתבגרות קולנועיות אינדיבידואליסטיות אהובות כמו אניד מ"העולם שבפנים", ושמייצגות את ההפך הגמור מאופני הטיפול בזיכרון שמצאתי ב"בשיר" - התעכלה אצלי בתודעה, בימים שאחרי הצפייה, כסוג של חנופה, שכל תכליתה להדגיש את האופי האוניברסלי של הסיפור עבור הקהל הבינלאומי. כסוג של פשרה מעט מציקה שבאופן בלתי נמנע מרככת, מרדדת ומעקרת את האירועים הקיצוניים והנוראיים שמתרחשים על המסך, מרחיקה את הסרט ממקומות שעשויים לזעזע את הצופה באמת ולגרום לו לחוש שלא בנוח, ומותירה אותו עם לא הרבה יותר משיעור היסטוריה מאויר וקליל שכל מה שניתן לומר עליו בלב שלם הוא "וואלה, סרט חשוב".

אז כן, "פרספוליס" הוא אכן סרט חשוב. אבל קשה לי להאמין שאי פעם ארצה לראות אותו שוב. ואפילו את "קונג פו פנדה" ראיתי פעמיים.

"The Promotion" - קומדיה קפיטליסטית עצובה שיצאה עכשיו בדי.וי.די - הוא קצת כמו "Office Space" בסופר-סל, וכן, זו אמורה להיות מחמאה. הסרט מביא את סיפורם של שני גברים פשוטים ונחמדים בסך הכל, שעובדים כסגני מנהל בסופר-מרקט גדול ומגעיל, ומתחרים ביניהם על תפקיד המנג'ר בסניף חדש של הרשת שעומד להיפתח, כאשר שניהם ממש, אבל ממש, זקוקים לעבודה הזאת.

כמתבקש, הדרך אל המשרה הנכספת לא תהיה קלה ותכלול לא מעט אתגרים והפתעות: היא תדרוש מהם ללקק את ישבניהם של לא מעט בוסים טיפשים דוחים (שיחליטו מי מהם יקבל את הג'וב), היא תדרוש מהם לבלוע את כבודם ולאכול לא מעט חרא (שכן לא קל להרשים את הבוסים הטיפשים והדוחים האלה), והיא אפילו תלמד אותם דבר או שניים אודות עצמם ועל אודות הדברים הלא תמיד הגונים שאנשים מוכנים לעשות כדי להשיג את מה שהם צריכים בחיים. אז כמו שכבר הבנתם, יש כאן מוסר השכל. אבל אין לכם מה לחשוש. זה לא יכאב בכלל.

על התסריט והבימוי של האלגוריה הכל-אמריקאית הזאת אחראי סטיב קונרד, מומחה לאלגוריות כל-אמריקאיות מזן זה, שכתב גם את "המרדף לאושר" - הסרט הדי מעצבן והמאוד דביק מהשנה שעברה בו וויל סמית' גילם תפרן שמתגלגל ברחובות ניו יורק עם הבן הקטן שלו, בתקווה נואשת שאחת מהחברות בוול סטריט תעניק לו צ'אנס להגשים את החלום האמריקאי. למרבה המזל, למרות שגם בסרטו החדש הצופה מוצא את עצמו תקוע עם שני תפרנים שרק רוצים צ'אנס להגשים את החלום האמריקאי, הפעם התוצאה הרבה פחות מעצבנת, ואפילו חביבה למדי (אם כי די מדכאת). לא פלא שהסרט כשל בקופות.

את שני הגיבורים שלנו מגלמים שון וויליאם סקוט (סטיפלר מ"אמריקן פאי", שעושה כאן את התפקיד הדרמטי של חייו) וג'ון סי. ריילי (דואי קוקס מ"Walk Hard", ואחד השחקנים האהובים עלי כרגע), ולזכותו של קונרד ייאמר שהוא בהחלט מצליח לעצב עבורם דמויות פגומות, אמינות ומעוררות סימפטיה, מבלי לייפות את המציאות האפורה של הסיטואציה, ומבלי להידרדר לסנטימנטליות.

במילים אחרות, ב-"The Promotion" תמצאו קצת יותר מרצף של טריקים מלוכלכים סטייל איצ'י וסקראצ'י ששני היריבים חסרי האונים מעוללים אחד לשני. זה אמנם לא המון, אני יודע, אבל אם חושבים על זה לרגע, זה גם לא ממש מעט. בכל זאת, קומדיה אמריקאית.