פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון

      פרק ראשון מתוך "זוגות בודדים", הרומן האחרון של ישראל סגל, שהספיק להשלימו לפני מותו בשנה שעברה.

      בשנות החמישים, כמה חודשים אחרי שהתקבל בכנסת חוק השילומים, מלו?וה בהפגנות סוערות, הגיח אדם לבוש בהידור שובה לב וגנדרני מעט ממונית ספיישל בשכונה בפאתי יפו שבה שוכנו ניצולי שואה אחרי המלחמה. היתה שעת צהריים. השמש ה?לחימה את התושבים לבתיהם. הרחובות רתחו. עץ תאנה בלב כיכר חולית כוסה אבק שינה. סביב הכיכר היה בליל של בניינים בסגנונות שונים. בתים קטנים, ים תיכוניים, עם חצרות גדולות ובוסתנים קטנים. לצדם התרומם בניין שיכון גדול, יצוק בטון אפור, ובו שישה פתחים חשוכים ומזוהמים. במרחק מה ממנו עמד צריף עץ שבו התגוררה רוזה'לה, המשוגעת של השכונה. סיפרו שמשום כך ניצלה, שמשום כך שרדה במחנות - נמלטה מהמחנות אל מחוזות הטירוף. ילדי השכונה פחדו ממנה. נדף ממנה ריח של בצל, וצעיפים היו כרוכים סביב צווארה תמיד. המבוגרים סיפרו שחזרה משם עם צלקת שהטביעו הנאצים בברזל מלובן על עורה, שהיא מסתירה את אות הקלון מתחת לצעיפים. הילדים בשכונה היו מנחשים את מצב הרוח שלה לפי הצבע: צעיף שחור היה סימן לסכנת חיים בים סוער וגבה גלים. הנשים שנאו אותה. ריננו שהיא מארחת גברים בצריף. מה שעשתה במחנות הפך אצלה לטבע שני. הניסוי הזה בבני אדם מעולם לא נגמר. לפעמים, בלילות, אחרי שאחרון האורחים היה עוזב את צריפה, היתה מתיישבת על המדרגה בפתח, מפשילה את השמלה עד ברכיה ושרה ביידיש שירי פרטיזנים.

      האורח, שגרר רגל אחת, לבש חליפת קיץ בהירה, ענב עניבת פרפר צבעונית ונעל נעליים עם עקבים גבוהים ומפורזלים, נעלי ערס מרוחות בשכבת לכ?ה לבנה ומחוררות בחורים, לא?וורור. בארון הבגדים שלו היו תלויות עשרות חליפות. לכל דמות שלבש היתה חליפה משלה, ועל המתלה היתה צמודה אליה עניבה הולמת. באותו היום פעה בו קול פנימי והוא בחר בדמות שאת ההשראה לגילומה שאב מכרזה של הצגת התיאטרון "קל?יינ?ע מ?נטש??לאך" בכיכובם של דז'יגן ושומכר. האורח העיף מבט אל הכיכר ושם פעמיו לצריף. הוא הקיש על דלת הדיקט הירוקה בכף ידו הימנית, שאת אגודלה איבד בתאונה בילדותו, המתין לתגובה, שבוששה לבוא, ולבסוף נכנס. מאחורי שולחן ריק ישבה רוזה'לה, צעיפים צהובים מתפתלים כנחשים סביב צווארה. היא תופפה באצבעותיה על מצחה, כמנסה להיזכר בדבר מה. עיניה היו מאודמות ויבשות.

      האורח נטל כיסא מאחת הפינות והתיישב מולה.
      רוזה'לה שתקה.
      "צ'יקט. כך קוראים לי כולם. צ'יקט מ'צ'יקו וצ'יקט'."
      הוא הושיט לה יד. רוזה'לה התעלמה ממנו, ורק טלטלה את ראשה מצד לצד.
      צ'יקט המשיך בשלו. "נעים מאוד," אמר, הרכין ראש והטביע נשיקה עמוקה על כף ידה. הוא סקר את הצריף במבט איטי עד שנתקל בכרזה ישנה, קרועה מעט בקצותיה, שהיתה מודבקת לקיר. האותיות היו מוכרות, אבל השפה היתה זרה. רוזה'לה עקבה אחריו מתחת לריסים שמוטים. מילה או שתיים הצליח לפענח. קא?מעדיע, טעאטער. הוא עצם את עיניו ונשם נשימות עמוקות ושקטות.
      "פרימדונה!"
      רוזה'לה גרגרה.
      "גראנד מדאם!" קרא בדרמטיות.
      רוזה'לה טפחה בעדינות על אחורי שערות הפאה הנוכרית שלה וחייכה בפה נבול.
      "בראבו! בראבו!" אמר וקד קידה עמוקה.
      רוזה'לה ניגשה לארון ושלפה מתוכו בקבוק קוניאק מדיצינל ושני ספלי אמייל כחולים. היא עמדה מולו, פישקה את רגליה ושאלה בקול קר, "אז מה רוצה אדון?"
      האדון חייך ואמר שהוא רוצה מספר.
      רוזה'לה גיחכה: "מספר? בגיל שלי?"

      האורח חייך במבוכה והציג את עצמו. הוא שחקן תיאטרון, והוא קיבל את התפקיד של חייו, אסיר באושוויץ. בעוד כחודשיים יעלה המחזה המקורי בהופעת בכורה עולמית באולם אוהל שם. הוא אמן. חשוב לו להיכנס לדמות, והוא מרגיש שאם יהיה לו מספר מקועקע על הזרוע, זה יעזור לו באופן פנטסטי ויהיה, נגיד, כמו מספר זוכה בהגרלת הפיס. הוא שמע ממי ששמע, לא משנה, שהיא מקצוענית בעניין של קעקועים. שכבר עשתה את העבודה הזאת של רישום מספרים על ידיים. המחזה עולה על הבימה בערך עוד חודשיים. הוא מוכן לשלם סכום נכבד. "כמה זה עולה?"
      רוזה'לה תלתה בו מבט יגע ואמרה, "תלוי כמה מספרים רוצה אדון."

      על פניו של האדון התפשט חיוך רחב. מאז ומתמיד חש בנוח בחברת מספרים. גם אם אתה מתאכזב מהם, האכזבה לא ממלאת אותך בתחושת כישלון. מספרים הם תמיד צוננים, לא אישיים, חסרי רצון ורגש, חסרי זהות. הם משוטטים בעולם. אה, מספרים היו המזל שלו! משחקי קובייה, קלפים, פוקר פתוח ופוקר סגור, בלק ג'ק, רולטה.

      הוא שאל את רוזה'לה כמה צריך. רוזה'לה מתחה את מצחה, גלגלה את עיניה כמו טבעות עץ על לוח חישוב, נשמה נשימה עמוקה ופלטה, "זעקס." האדון נאנח מעונג. האצבעות דגדגו לו. הוא היה משוכנע שבסיבוב הזה יעשה מכה גדולה. ההימור בטוח.
      "שיהיה שש. מה שתגיד מדאם."

      ***

      צ'יקט לא ישכח את הבוקר שבו צץ במוחו הרעיון. לילה קודם לכן חטף מכה קשה בקלו?ב?. היד שלו היתה קרה כמו בלוק קרח עטוף בשק. בסיבוב האחרון נותרו במשחק רק הוא והפולני. כל השאר פרשו והתגודדו סביבם. ערימת הז?'טו?נים על השולחן תפחה, כיסיו היו מרוקנים. הבוסים של ה"בנק" הסכימו להעניק לו אשראי מיוחד רק אחרי שהחתימו אותו על חתיכת נייר מקומט שנרשם בו סכום של כמה ספרו?ת. המשחק האחרון היה על כל הקופה.

      הפולני הופיע יום אחד בקלוב משום מקום והפך אותו לבית. משעות הצהריים המוקדמות ועד לסגירתו בחצות. הוא היה מביא בילקוט עור מהוה כריכים שהכין לעצמו בארוחת הבוקר של בית-החולים הממשלתי לחולי נפש, שבו היה מאושפז במחלקה לניצולי שואה. סיפרו עליו שכך שרד במחנות: במשחקי קלפים עם התליינים. פעם בשעה היה מזמין כוס תה ולימון מהמזנון בקלוב, היה טובל כעכים מלוחים בנוזל ומוצץ אותם. כולם ידעו שיש לו "עבר" שהוא סוחב במזוודה קטנה וחומה עוד משם.

      הפולני חייך וחשף שיני זהב. צ'יקט הכפיל את ההימור. הפולני ביקש "פאוזה. ס?קו?נד?ה. זמן", ולבסוף השווה. צ'יקט פתח את היד ומנה אחד-אחד, באיטיות ובארשת ניצחון, את שלושת האסים, כמו אבנים יקרות, ל?ש??ם ש??בו? וא?חל?מ?ה. הפולני לא הגיב. צ'יקט כבר שלח את ידו כדי לגרוף את הקופה, אבל הפולני התפרץ.
      "למה ממהר? פאוזה. סקונדה. זמן." וכמעט באדישות פתח את היד שלו. לפולני היה "צבע" שהלבין את פניו של צ'יקט וזרק אותו לקרשים.

      הוא חזר בבוקר מקלוב הקלפים מוכה וחבול והתגנב לביתו. הוא התעורר בשעות אחר הצהריים בבית ריק, ישב לבדו במטבח, שתה קפה על בסיס חלב, בחש בכפית את הקצף והטיח אותה מדופן לדופן. הכפית הפיקה צליל של מטוטלת. תיק-תק, תיק, תק. הוא הרטיב את שפתיו בנוזל העכור וטרף חפיסת קלפים בידיים זריזות וכפייתיות. הרדיו היה פתוח. הקריין דיווח על הפגנה סוערת נגד השילומים בכיכר ציון בירושלים.

      ***

      היה יום ינואר קר וגשום. מאות שוטרים חמושים באקדחים ומצוידים בקסדות פלדה ובמסכות גז התרכזו סמוך למשכן הכנסת, שהוקף מחסומים וגדרי תיל. בכיכר ציון נאספו אלפי מפגינים אבלים וזועמים. במליאה דנו בהסכם השילומים עם גרמניה. בגין עזב את מליאת הכנסת בסערה. אלפי בני אדם התקהלו במקום, ורבים ענדו על בגדיהם תגים דמויי טלאי.
      שנים מעטות עברו מאז הסתיימה המלחמה הגדולה, והארץ לא ש?קטה. המוני בני אדם הציפו את הכיכר וזעקו זעקות שוברות לב.

      שנים מעטות עברו, וההדחקה הגדולה התרסקה לרסיסי אדם. בני היישוב הארצישראלי בזו לניצולים. "מי שרד אם לא הרעים," חרצו לשון, "מי אם לא הבר?ר?ה. הטובים נשארו שם." אבל אז הכריע דוד בן גוריון הכרעה היסטורית בעד חתימת הסכם שילומים עם גרמניה החדשה. והאדמה רעדה. ההחלטה יצרה שבר עמוק. האווירה היתה גופריתית. המחלוקת האידיאולוגית ריסקה חברויות רבות שנים, משפחות התפלגו בזעם ללוקחי פיצויים ולמתנגדים קיצוניים. בין בעלים לנשים ובין הורים לילדיהם נפלו שתיקות טעונות. כל מה שהודמם פרץ באותו היום בכיכר כאד מהאדמה.

      הקפה היה פושר וממותק יתר על המידה. ההפסד הטרי בקרב נגד המאפיה הפולנית - רותח ומר. הוא ישב במטבח ובחש בספל הקפה בקצב מונוטוני שע?רפל את חושיו. הוא היה במטבח ובכיכר בעת ובעונה אחת.

      ואז התייצב מנחם בגין על מרפסת מלון אביב, שהשקיפה אל הרחבה, קרא להמון שהצטופף תחתיו להרים יד אחת, ובקול רועד מזעם השביעם: "בשם ירושלים, בשם עולי הגרדום, בשם זאב ז'בוטינסקי. באם אשכחך חרפת ההשמדה - תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרנה, אם לא אעלה חרפת ההשמדה בראש יגוני."

      קולו של המנהיג הדהד במטבח, וצ'יקט, עורו סמרמר, הרים את ידו קטועת האגודל, הצדיע, וחזר בהתרגשות על נוסח השבועה.
      "אני יודע שיש לכם כוח. יש לכם בתי-סוהר, מחנות ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות ירייה. אין דבר. על עניין זה יתנפץ כל הכוח כזכוכית אלי סלע. על עניין צודק זה נילחם עד הסוף. הכוח הפיזי במקרים אלה אין לו כל ערך. הוא הבל ורעות רוח. אני יודע כי תסחבוני למחנות ריכוז. היום אסרתם מאות, אולי תאסרו אלפים. אין דבר, הם ילכו, הם י?שבו, נשב יחד אתם. אם יהיה צורך - ניהרג יחד אתם. ולא יהיו שילומים עם גרמניה. ויעזור לכולנו האלוהים שנמנע את השואה מעמנו, למען עתידנו ולמען כבודנו."

      צ'יקט נצמד לרדיו ועקב בסערת רגשות אחרי ההפגנה. משהו משך אותו לכיכר. הוא רצה להצטופף שם בתוך ההמון הגדול, להיטמע בניצולים עם הטלאי הצהוב ולזעוק יחד אתם, יידן, נקמה! ז?כו?ר תזכור את אשר עשה לך עמלק.

      מיד לאחר שסיים בגין את נאומו החלו ההמונים לצעוד במעלה רחוב בן יהודה לעבר בניין פרומין, שבו שכנה הכנסת. הם נתקלו במחסום משטרה. שוטרים עמדו בשורה מאחורי גדר תיל, ואחריהם שרשרת שוטרים שנייה. המפגינים חצו את המחסום בקלות וללא התנגדות השוטרים. הם הפכו מכוניות חונות וניפצו חלונות ראווה. שוטרים שעמדו על הגגות זרקו פצצות עשן. אחת מהן פגעה במ?כ?ל דלק של מכונית שחנתה סמוך למספרת רוברט ועלתה באש. הרחובות בין בניין פרומין למלון עדן בערו באור אדום. בתוך דקות מספר הגיע ההמון הרוגש עד לכנסת וזעק "לא ניכנע - הבוז לממשלה!", ורגם באבנים את חלונות הבניין. ענני גז חדרו לאולם המליאה מבעד לשמשות המנופצות.

      ***

      צ'יקט עמד במטבח. מעולם לא נשם ריח גז. אפילו לא מהכיריים. בבתים שהכיר בישלו כולם על פתיליות. רק לי?קים הפוצים שקיבלו רנטות חודשיות מממשלת גרמניה יש כיריים של גז וחשמל. רק להם יש מקררים ולא ארונות קרח. רק בביתו של ד"ר פויכטוונגר, רופא מדופלם, יש טלפון שבמצבי חירום משמש את כל תושבי השכונה.

      הממשל החדש בבון קבע כללים נוקשים: רק אזרחים גרמנים שנמלטו מהנאצים זכאים לרנטה חודשית. האו?סט יו?דן זכאים אך ורק לפיצויים חד-פעמיים, ולא לתשלום חודשי. יהודי המזרח קינאו במתעשרים החדשים. לעגו לגרמניה האחרת, המתקשה להיגמל ממנהגים ישנים ורעים ופעם נוספת מבדילה בין ניצולים לניצולים, בין או?ב??רל?נד?רס לאוסט יודן - ובקצרה, עושה מעין סלקציה. בפעם הראשונה מאז קמה המדינה נוצר פער, חברתי, פסיכולוגי וכלכלי, בקרב הפליטים עצמם. עד עתה עבר קו השבר בין בני הארץ למהגרים. הפער הישן הזה התקבל בהבנה מסויגת: הוותק, השורשים, השליטה בשפה חדשה-קשה והתמצאות בכללי המשחק המקומיים היה בהם להסביר, נניח, אפליה "טבעית" שכזאת בין הצברים לילדי חוץ, אבל משלוח הרנטות מגרמניה ה?פלה בין פליט לפליט ועורר זיכרונות.

      עיניו של צ'יקט נמלאו דמעות, כאילו עליו השליכו השוטרים רימוני גז. גרונו נחנק. הוא נשם נשימות עמוקות ולרגע הסתחרר כשיכור. הכרתו התערפלה. אבל פתאום, מתוך המהומה הפנימית שנקלע אליה, מתהום הנשייה, הגיחה דמות חדשה. אמנם עבר במחנות אין לו, אבל בלבו חש כניצול שואה, וזה הדבר החשוב. הוא שמע, לא משנה ממי, על "הנוקמים", מחתרת של פרטיזנים ושורדי מחנות המשוטטים ברחבי אירופה ומוציאים להורג נאצים בבתי-דין-שדה יהודיים. ובדמיונו כבר חבר אליהם וחיסל חשבונות במו ידיו. חשבונות, חשבונות - המילה נתקעה כמו מחט על תקליט שרוט. משהו התחיל לרחוש בתוכו. הדגדוג המוזר באצבעותיו חזר. כן. לא עוד המהמר הכפייתי, לא עוד המנודה, המשוקץ, היהודי הגלותי, ללא שורשים, לעולם לא. פתאום היה שייך.

      פתאום התנופפה מולו היד הנוקמת, כן, "היד השחורה", סיפורו של פרטיזן, לי נקם ושילם.

      זוגות בודדים - ישראל סגל // הוצאת כתר ספרים