פרק ראשון

השמש טרם עלה. שום הבדל לא ניכר בין שמים לים מלבד זה שהים היה סתור קמעה, כמו ב??ד שקומט. ככל שהלבינו השמים נמתח בהדרגה על האופק קו כהה והפריד בין הים לשמים, והבד האפור נמשח בפסים עבים שנעו בזה אחר זה מתחת לפני השטח, עלו בזה אחר זה, רדפו זה אחר זה, לעולמים.

הפסים התקרבו אל החוף והתרוממו אחד אחד, ונערמו, נשברו ושטפו את החול בצעיף דק של מים לבנים. הגל השתהה, אחר כך שב ונסוג, נאנח כאדם ישן שנשימתו באה והולכת, בלא מודעות. בהדרגה התבהר הפס הכהה על האופק, כאילו התבסס המשקע בבקבוק יין ישן והותיר אחריו זכוכית ירוקה. וגם השמים מאחוריו התבהרו, כאילו שקע המשקע הלבן שם, או כאילו הגביהה זרועה של אשה המשתופפת מתחת לאופק עששית, ופסים שטוחים של לבן, ירוק וצהוב התפשטו על פני השמים כעלי מניפה. אחר כך הגביהה את העששית שלה עוד, והיה נדמה שהאוויר נעשה סיבי ונקרע מעל למשטח הירוק, מרצד ובוער בסיבים אדומים צהובים כאש העשנה השואגת מתוך מדורה. בהדרגה התמזגו סיבי המדורה הבוערת באובך אחד, זוהר אחד שהכתיף על שכמו את כובד השמים האפורים הצמריריים והפך אותם למיליון חלקיקים של כחול רך. פני הים נעשו אט-אט שקופים ונפרשו רוטטים וזוהרים עד שהפסים הכהים כמעט שנמחקו. הזרוע שהחזיקה בעששית הגביהה אותה ואז הגביהה עוד, באיטיות, עד שלהבה רחבה נגלתה לעין; קשת אש בערה על קצה האופק וסביב-סביב לה התלקח הים בזהוב.

האור ניתך על עצי הגן, הפך עלה אחד לשקוף, ואחר עלה נוסף. ציפור אחת צייצה למעלה; השתררה הפוגה; אחרת צייצה נמוך יותר. השמש חידד את קירות הבית, נגע בסוכך לבן כמו קצה של מניפה והותיר טביעת-אצבע כחולה של צל מתחת לעלה שליד חלון חדר-השינה. הסוכך התנועע קלות, אך בפנים הכול היה אפל וחסר ממשות. הציפורים שרו בחוץ את ניגונן הפשוט.

"אני רואה טבעת," אמר ברנרד, "תלויה מעלי. היא רוטטת ותלויה בתוך חישוק של אור."
"אני רואה גוש של צהוב חיוור," אמרה סוזן, "הוא מתפשט ומתרחק עד שהוא נתקל בפס סגול."
"אני שומעת קול," אמרה רודה, "ציץ, צוויץ; ציץ, צוויץ; עולה ויורד."
"אני רואה כדור," אמר נוויל, "תלוי בתוך טיפה על רקע המדרונות העצומים של גבעה."
"אני רואה גדיל של ארגמן," אמרה ג'יני, "שזור בחוטי זהב."
"אני שומע משהו רוקע," אמר לואיס. "רגלה של חיה אדירה כבולה בשלשלאות. היא רוקעת ורוקעת ורוקעת."
"הביטו בקורי העכביש בפינת המרפסת," אמר ברנרד. "יש עליהם אגלי מים, טיפות של אור לבן."
"העלים מקובצים סביב החלון כמו אוזניים מחודדות," אמרה סוזן.
"צל נופל על השביל," אמר לואיס, "כמו מרפק כפוף."
"איים של אור שוחים על הדשא," אמרה רודה. "הם צנחו מבעד לעצים."
"עיני הציפורים בורקות במנהרות שבין העלים," אמר נוויל.
"הגבעולים מכוסים שערות קצרות ונוקשות," אמרה ג'יני, "וטיפות של מים נדבקו אליהם."
"זחל מכורבל בטבעת ירוקה," אמרה סוזן, "משורטטת ברגליים קצרות."
"החילזון עם הקונכייה האפורה חוצה את השביל ומש?ט?ח מאחוריו את גבעולי הדשא," אמרה רודה.
"ואורות הבוערים בשמשות מבזיקים בין העשבים," אמר לואיס.
"האבנים לרגלי קרות," אמר נוויל. "אני חש בכל אחת מהן, עגולה או מחודדת, בנפרד."
"גב היד שלי לוהט," אמרה ג'יני, "אבל הכף דביקה ולחה מטל."
"עכשיו התרנגול מקרקר כמו סילון של מים אדומים, קשים, בגאות לבנה," אמר ברנרד.
"ציפורים שרות, למעלה ולמטה בפנים ובחוץ סביב-סביב לנו," אמרה סוזן.
"החיה רוקעת; הפיל שרגלו כבולה; הבהמה הגדולה על החוף רוקעת," אמר לואיס.
"הביטו בבית," אמרה ג'יני, "סוככים מלבינים את כל חלונותיו."
"מים קרים מתחילים לזרום מהברז במטבח," אמרה רודה, "מעל המקרל שבקערה."
"הקירות סדוקים בסדקים זהובים," אמר ברנרד, "ויש צללים כחולים של עלים, בצורת אצבעות, מתחת לחלונות."
"עכשיו הגברת קונסטבל גורבת את הגרבונים השחורים העבים שלה," אמרה סוזן.
"כשעולה העשן השינה מסתלסלת מעל הגג כמו ערפל," אמר לואיס.

"הציפורים שרו קודם במקהלה," אמרה רודה. "עכשיו הוסט הבריח מעל דלת המטבח. הן מתעופפות לדרכן. הן מתעופפות כמו זרעים שנזרו. אבל אחת שרה לבדה ליד חלון חדר-השינה."
"בועות נוצרות על קרקעית הסיר," אמרה ג'יני. "אחר כך הן עולות מהר יותר ויותר בשרשרת כסופה, עד למעלה."
"עכשיו ב??ידי מקרצפת את קשקשי הדגים בסכין משוננת מעל קרש עץ," אמר נוויל.
"חלון חדר-האוכל כחול כהה עכשיו," אמר ברנרד, "והאוויר רוטט מעל הארובות."
"סנונית התמקמה על כליא הברק," אמרה סוזן. "וב??ידי הניחה את הדלי בחבטה על מרצפות המטבח."
"זה הצלצול הראשון של פעמון הכנסייה," אמר לואיס. "אחריו באים האחרים; אחת, שתיים; אחת, שתיים; אחת, שתיים."
"הביטו במפה, מתעופפת לבנה על השולחן," אמרה רודה. "עכשיו יש עיגולים של חרסינה לבנה ופסים כסופים ליד כל צלחת."
"דבורה רועמת פתאום באוזני," אמר נוויל. "היא כאן; היא חלפה."
"אני בוערת, אני רועדת," אמרה ג'יני, "מתוך השמש, אל תוך הצל."
"כולם הלכו עכשיו," אמר לואיס. "אני לבדי. הם נכנסו הביתה לארוחת בוקר ואני נותרתי עומד ליד הקיר בין הפרחים. מוקדם מאוד, הלימודים טרם החלו. פרח ועוד פרח מותזים על מעמקי הירוק. עלי הכותרת הם ליצני ארלקינו. גבעולים עולים מתוך הבקעות השחורות שמתחת. הפרחים שוחים כמו דגים של אור על פני מים ירוקים אפלים. אני אוחז גבעול בידי. אני הגבעול. שורשי יורדים עד מעמקי העולם, מבעד לאדמת חימר יבשה ואדמה לחה, מבעד לעורקי עופרת וכסף. כולי סיבים. כל זעזוע מרעיד אותי וכובד האדמה נדחק אל צלעותי. כאן למעלה העיניים שלי הן עלים ירוקים, ואינן רואות. אני ילד במכנסי פלנל אפורים עם חגורה מהודקת בנחש של פליז כאן למעלה. שם למטה העיניים שלי הן עיניה נטולות העפעפיים של דמות אבן במדבר ליד הנילוס. אני רואה נשים הולכות אל הנהר ובידיהן כדים אדומים; אני רואה גמלים מתנודדים וגברים בתרבושים. אני שומע רקיעות, רעידות, רחשים סביבי.

"כאן למעלה ברנרד, נוויל, ג'יני וסוזן (אבל לא רודה) מרפרפים על ערוגות הפרחים ברשתותיהם. הם קופים את הפרפרים מעל ראשי הפרחים המתנודדים. הם מתחככים בפני השטח של העולם.

הרשתות שלהם מלאות כנפיים רועדות. 'לואיס! לואיס! לואיס!' הם צועקים. אך הם אינם רואים אותי. אני עומד מעבר לגדר החיה. יש רק פתחי הצצה קטנים בין העלים. אוי אלוהים, שיעברו. אלוהים, שיניחו את הפרפרים שלהם על ממחטה על החצץ. שיספרו את פרפרי הכרוב שלהם, את נימפיות הסרפד שלהם ואת שריוני-הצב. ורק שאני לא אר?אה. אני ירוק כעץ טקסוס בצל הגדר. שיערי עשוי עלים. אני מושרש בלב האדמה. גופי גבעול. אני לוחץ על הגבעול. טיפה נוטפת מהחור בפיו ומתעבה בכבדות, גדלה והולכת. עכשיו משהו ורוד עובר בפתח ההצצה. עכשיו מחליקה מבעד לחרך קרן-עין. הקרן מכה בי. אני ילד בחליפת פלנל אפורה. היא מצאה אותי. משהו חובט בעורפי. היא נשקה לי. הכול מתרסק."

"רצתי," אמרה ג'יני, "אחרי ארוחת הבוקר. ראיתי עלים זזים ב??חור בגדר. חשבתי, 'זו ציפור בקן שלה'. הסטתי אותם והסתכלתי; אבל לא היתה שם ציפור בקן. העלים המשיכו לזוז. פחדתי. רצתי וחלפתי על פני סוזן, על פני רודה, ונוויל וברנרד שדיברו במחסן-הכלים. בכיתי כשרצתי, מהר יותר ויותר. מה הזיז את העלים? מה מזיז את הלב שלי, את הרגליים שלי? ומיהרתי פנימה לכאן, ראיתי אותך ירוק כמו שיח, כמו ענף, דומם מאוד, לואיס, עם עיניים קפואות. 'הוא מת?' חשבתי, ונשקתי לך; הלב שלי ניתר מתחת לשמלה הוורודה שלי כמו העלים, שממשיכים לזוז גם אם אין מה שיזיז אותם. עכשיו אני מריחה גרניום; אני מריחה אדמה תחוחה. אני רוקדת. אני מרצדת. אני מוטלת עליך כמו רשת של אור. אני שרועה עליך, רוטטת."

"מבעד לחרך בגדר," אמרה סוזן, "ראיתי אותה נושקת לו. הרמתי את ראשי מהעציץ שלי והבטתי מבעד לחרך בגדר. ראיתי אותה נושקת לו. ראיתי אותם, את ג'יני ולואיס, מתנשקים. עכשיו אעטוף את ייסורי בממחטה שלי. הם ייצ?ררו בכדור מהודק. אלך לבדי אל חורשת האשור, לפני שיתחילו הלימודים. לא אשב אל שולחן ואעשה תרגילי חשבון. לא אשב ליד ג'יני וליד לואיס. אקח את הייסורים שלי ואניח אותם על השורשים מתחת לעצי האשור. אבחן אותם ואאחוז אותם באצבעותי. הם לא ימצאו אותי. אוכל אגוזים ואנבור בין הקוצים לחפש ביצים והשיער שלי יהיה סבוך ואני אישן מתחת לשיחים ואשתה מים מתעלות ואמות שם."

"סוזן עברה על פנינו," אמר ברנרד. "היא עברה את דלת מחסן הכלים, הממחטה שלה היתה צרורה בכדור. היא לא בכתה, אבל העיניים שלה, עיניה היפות כל-כך, היו מצומצמות כמו עיני חתולים לפני הזינוק. אני אעקוב אחריה, נוויל, אני אלך בזהירות מאחוריה כדי להיות זמין עם הסקרנות שלי, לנחם אותה כשתשתולל מזעם ותחשוב, 'אני לבדי'.

"עכשיו היא חוצה את השדה בצעד קל, באדישות, להטעות אותנו. אחר כך היא מגיעה למדרון; היא חושבת שלא רואים אותה; היא מתחילה לרוץ באגרופים קמוצים לפנים. הציפורניים שלה נפגשות בתוך כדור הממחטה שלה. היא מנסה להגיע ליערות האשור, הרחק מהאור. כשהיא מגיעה אליהם היא פורשת את זרועותיה וטובלת בצל כמו שחיינית. אבל האור סימא אותה והיא מועדת ומשליכה את עצמה על השורשים מתחת לעצים, שם נדמה שהאור מתנשף פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. הענפים מתנשמים מעלה ומטה. יש כאן סערת נפש ומצוקה. יש קדרות. האור מקוטע. יש כאן ייסורים. השורשים יוצרים על הקרקע שלד, עם עלים מתים מוערמים בזוויות. סוזן פרשה את הייסורים שלה. הממחטה שלה מונחת על שורשי עצי האשור והיא מתייפחת, יושבת מכווצת במקום שם נפלה."

"ראיתי אותה נושקת לו," אמרה סוזן. "הסתכלתי בין העלים וראיתי אותה. היא הופיעה בריקודים, מכוסה בהרות יהלומים, קלה כאבק. ואני גוצה, ברנרד, אני נמוכה. יש לי עיניים שמסתכלות קרוב לקרקע ורואות חרקים בעשב. החמימות הצהובה בצלעותי הפכה לאבן כשראיתי את ג'יני נושקת ללואיס. אני אוכל עשב ואמות בתעלה במים החומים שם נרקבים עלים מתים."

"ראיתי אותך הולכת," אמר ברנרד. "כשעברת על פני הדלת של מחסן-הכלים שמעתי אותך זועקת 'אני אומללה.' הנחתי את הסכין שלי. בניתי שם סירות מעצי הסקה יחד עם נוויל. והשיער שלי פרוע, כי כשגברת קונסטבל אמרה לי לסרק אותו היה זבוב בין קורי העכביש ואני שאלתי, 'שאשחרר את הזבוב? שאתן לזבוב להיאכל?' לכן אני מאחר תמיד. השיער שלי לא מסורק ושביבי העץ האלה תקועים בו. כששמעתי אותך זועקת עקבתי אחרייך, ראיתי אותך מניחה את הממחטה שלך, מכווצת כולה, והזעם והשנאה צרורים בתוכה. אבל זה ייפסק עוד מעט. הגופים שלנו קרובים עכשיו. את שומעת אותי נושם. את רואה גם את החיפושית, מתרחקת כשעלה על גבה. היא מתרוצצת לצד אחד, אחר כך לאחר, עד שאפילו רצונך, כשאת מסתכלת בחיפושית, שיהיה בבעלותך ולו דבר אחד (עכשיו זה לואיס) בוודאי מהסס, כמו האור שנכנס ויוצא בין עלי האשור; ומלים, אפלות בתנועתן במעמקי התודעה שלך, יבתקו אז את קשר הקשיחות הזה הצרור בממחטה שלך."

"אני אוהבת," אמרה סוזן, "ואני שונאת. אני רוצה דבר אחד בלבד. עיני קשות. העיניים של ג'יני מתנפצות באלף אורות. אלה של רודה כמו הפרחים החיוורים שעשים נמשכים אליהם בערב. שלך מוצפות וגדושות ולא מתנפצות אף פעם. אבל לי כבר יש ייעוד. אני רואה חרקים בעשב. למרות שאמא שלי עדיין סורגת לי גרביים לבנים ומקצרת סינרים ואני ילדה, אני אוהבת ואני שונאת."
"אבל כשאנחנו יושבים יחד, קרוב," אמר ברנרד, "אנחנו מתמוססים זה בזה בצירופי מלים. השוליים שלנו מתערפלים.

אנחנו יוצרים ארץ ערטילאית."
"אני רואה את החיפושית," אמרה סוזן. "אני רואה, היא שחורה; אני רואה, היא ירוקה; אני כבולה במלים בודדות. אבל אתה מסתלק לך; אתה חומק; אתה עולה מעלה, עם מלים ועוד מלים בצירופים."

"עכשיו," אמר ברנרד, "בואי נסייר. שם הבית הלבן, נח בין העצים. הוא נח לו שם למטה, הרחק-הרחק מתחתינו. נשקע כמו שחיינים הנוגעים רק לרגע בקרקעית בקצות בהונותיהם. נשקע מבעד לאוויר הירוק של העלים, סוזן. אנחנו רצים ושוקעים. הגלים מכסים עלינו, עלי האשור נפגשים מעל ראשינו. הנה שעון האורווה עם המחוגים המוזהבים הבוהקים שלו. אלה המישורים והפסגות של גגות הבית הגדול. הנה נער האורווה מסתובב לו בחצר במגפי גומי. זו א?ל?ב?דו?ן.

"עכשיו צנחנו מבעד לצמרות העצים אל האדמה. האוויר כבר אינו מגלגל מעלינו את גליו הארוכים, האומללים, הסגולים. אנחנו נוגעים באדמה; אנחנו דורכים על קרקע. זו הגדר הגזומה של גן הגבירות. שם הן צועדות בצהריים, כשבידיהן מספריים, גוזמות ורדים. עכשיו אנחנו ביער שטבעת החו?מה מקיפה סביב. זו אלבדון. ראיתי שלטים בצמתים עם אצבע אחת המורה 'לאלבדון'. איש לא ביקר שם. השרכים מדיפים ריח חזק מאוד, ופטריות אדומות גדלות תחתם. עכשיו אנו מעירים את הקאקים הנמים שמעולם לא ראו צלם אנוש; עכשיו אנו דורכים על בלוטי אלון רקובים, אדומים מרוב שנים וחלקלקים. יש טבעת חו?מה סביב היער הזה; אף אחד לא בא לכאן. הקשיבי! זו החבטה של קרפד ענק שצנח בסבך לרגלינו; זה הרחש של איזה אצטרובל-אשוח קדמון הנושר אל הריקבון בין השרכים.

"הניחי את כף רגלך על הלבנה הזאת. הביטי מעבר לחומה. זו אלבדון. הגבירה יושבת בין שני חלונות גבוהים וכותבת. הגננים מטאטאים את המדשאה במטאטאי ענק. אנחנו הראשונים שבאו לכאן. אנחנו מגליה של ארץ לא נודעת. אל תזוזי; אם הגננים יראו אותנו, הם יירו בנו. ימסמרו אותנו אל דלת האורווה כמו סמורים. הביטי! אל תזוזי. אחזי חזק בשרכים במרומי החומה."
"אני רואה את הגבירה כותבת. אני רואה את הגננים מטאטאים," אמרה סוזן. "אם נמות כאן, איש לא יקבור אותנו."

"רוצי!" אמר ברנרד. "רוצי! הגנן בעל הזקן השחור ראה אותנו! יירו בנו! יירו בנו כמו בעורבנים ויצמידו אותנו אל החומה! אנחנו בארץ אויב. עלינו לברוח אל יער האשור. עלינו להסתתר מתחת לעצים. בדרך הנה כופפתי ענף. יש שביל סודי. רכני נמוך ככל יכולתך. עקבי בלי להביט לאחור. הם יחשבו שאנחנו שועלים. רוצי!
"עכשיו יצאנו מכלל סכנה. עכשיו אנחנו יכולים לעמוד שוב זקופים. עכשיו אנחנו יכולים למתוח את זרועותינו מתחת החופה הגבוהה הזו, ביער הכביר הזה. איני שומע דבר. זה רק מלמול הגלים באוויר. זו יונת ענק המגיחה בין צמרות האשוחים. היונה חובטת באוויר; היונה חובטת באוויר בכנפיים נוקשות."

"עכשיו אתה נמוג לך," אמרה סוזן, "בצירופי מלים. עכשיו אתה עולה כמו חוט של בלון, גבוה יותר ויותר מבעד שכבות העלים, מחוץ להישג יד. עכשיו אתה מאט. עכשיו אתה מושך בשמלותי, מביט לאחור, מצרף מלים. חמקת ממני. הנה הגינה. הנה הגדר החיה. הנה רודה על השביל מנענעת עלי כותרת הלוך ושוב בגיגית החומה שלה."

"כל הספינות שלי לבנות," אמרה רודה. "איני רוצה עלי כותרת אדומים של חוטמיות או גרניום. אני רוצה עלים לבנים שצפים כשאני מטה את הגיגית מעלה. יש לי צי ששוחה עכשיו מחוף אל חוף. אשליך פנימה זרד, רפסודה למלח טובע. אשליך פנימה אבן ואראה בועות עולות ממעמקי הים. נוויל הלך וסוזן הלכה; ג'יני בגן הירק קוטפת דומדמניות עם לואיס אולי. יש לי זמן קצר לבדי, עד שהעלמה הדסון תפרוש את המחברות שלנו על השולחן בכיתה.

יש לי מרחב קצר של חופש. אספתי את כל עלי הכותרת שנשרו והצפתי אותם. הנחתי על חלקם טיפות של גשם. כאן אשתול מגדלור, תפרחת של סלסלי כסף. ועכשיו אנענע את הגיגית החומה מצד אל צד כדי שהספינות שלי יוכלו לרכוב על הגלים. חלקן יטבעו. חלקן יתרסקו על הצוקים. אחת שטה לבדה. זו הספינה שלי. היא שטה אל תוך מערות קרח שם נובח כלב-ים ונטיפים משלשלים שרשראות ירוקות. הגלים גואים; פסגותיהם מסתלסלות; הביטו באורות על ראשי התרנים. הספינות התפזרו, הספינות נטרפו, כולן מלבד שלי, שרוכבת על הגל ושועטת לפני הסופה ומגיעה לאיים שם התוכים מפטפטים והמטפסים..."

"איפה ברנרד?" אמר נוויל. "הסכין שלי אצלו. היינו במחסן-הכלים ובנינו סירות, וסוזן עברה על פני הדלת. וברנרד שמט את הסירה שלו והלך אחריה עם הסכין שלי, זו החדה, שחותכת את שדרית הסירה. הוא כמו תיל משתלשל, ידית קרועה של פעמון, נרעש תמיד. הוא כמו האצה שתלויה מחוץ לחלון, פעם לחה, פעם יבשה. הוא משאיר אותי תקוע; הוא עוקב אחרי סוזן; ואם סוזן בוכה הוא ייקח את הסכין שלי ויספר לה סיפורים. הלהב הגדול הוא קיסר; הלהב השבור, כושי. אני שונא דברים משתלשלים; אני שונא דברים לחלוחיים. אני שונא לשוטט ולערבב דברים זה בזה. עכשיו הפעמון מצלצל ואנחנו נאחר. עכשיו אנחנו צריכים להניח לצעצועים שלנו. עכשיו אנחנו צריכים להיכנס יחד. המחברות פרושות זו לצד זו על שולחן הלבד הירוק.

"לא אטה את הפועל," אמר לואיס, "עד שברנרד יאמר אותו. אבי בנקאי בב??ריס?ב??יין ואני מדבר במבטא אוסטרלי. אמתין ואחקה את ברנרד. הוא אנגלי. כולם אנגלים. אבא של סוזן כומר. לרודה אין אבא. ברנרד ונוויל בנים של ג'נטלמנים. ג'יני גרה עם סבתא שלה בלונדון. עכשיו הם מוצצים את העטים שלהם. עכשיו הם מקמטים את המחברות שלהם, ובמבט מלוכסן אל העלמה הדסון סופרים את הכפתורים הסגולים בחזית שמלתה. לברנרד יש שבב בשערו. לסוזן יש מבט אדום בעיניים. שניהם סמוקים. אבל אני חיוור; אני מסודר, והאברקיים שלי מהודקים בחגורה עם נחש מפליז. אני יודע את השיעור על-פה. אני יודע יותר מכפי שהם יידעו אי-פעם. אני יודע כל מה שצריך לדעת על יחסו?ת וכל מה שצריך לדעת על מינים; אילו רציתי הייתי יכול לדעת כל מה שיש בעולם. אבל אני לא רוצה לעבור לקדמת הכיתה ולדקלם את השיעור. השורשים שלי שזורים, כמו סיבים בעציץ, סביב-סביב לעולם. אני לא רוצה לעבור לקדמת הכיתה ולחיות לאורו של השעון הגדול הזה, צהוב-הפנים, שמתקתק ומתקתק. ג'יני וסוזן, ברנרד ונוויל, כורכים את עצמם בשוט כדי להצליף בי. הם צוחקים על המראה המסודר שלי, על המבטא האוסטרלי שלי. עכשיו אנסה לחקות את ברנרד מלעלע לטינית לאיטו."

"אלה מלים לבנות," אמרה סוזן, "כמו אבנים שאוספים על שפת-הים."

"כשאני אומר אותן הן מצליפות בזנבותיהן שמאלה וימינה," אמר ברנרד. "הן מקשקשות בזנבותיהן; מצליפות בזנבותיהן; הן נעות באוויר בלהקות, רגע לכאן, רגע לשם, נעות כולן יחד, רגע מתפצלות, רגע מתכנסות."

"אלה מלים צהובות, מלים של אש," אמרה ג'יני. "הייתי רוצה ש?מלה של אש, שמלה צהובה, שמלה אדמדמה, ללבוש בערב."
"לכל הטיה," אמר נוויל, "דרך אחרת להביע משמעות. יש סדר בעולם הזה; יש הבחנות, יש הבדלים בעולם הזה, שעל סיפ?ו אני צועד. שכן זו רק התחלה."

"עכשיו העלמה הדסון," אמרה רודה, "סגרה את הספר. עכשיו מתחילה האימה. עכשיו היא לקחה את בדל הגיר שלה והיא משרטטת מספרים, שש, שבע, שמונה, ואז צלב ואז קו על הלוח. מה התשובה? האחרים מסתכלים; הם מסתכלים בהבנה. לואיס כותב; סוזן כותבת; נוויל כותב; ג'יני כותבת; אפילו ברנרד התחיל לכתוב עכשיו. אבל אני לא יכולה לכתוב. אני רואה רק ספרות. האחרים מגישים את התשובות שלהם, בזה אחר זה. עכשיו תורי. אבל לי אין תשובה. לאחרים מותר ללכת. הם טורקים את הדלת. העלמה הדסון הולכת. משאירים אותי לבד למצוא תשובה. למספרים אין שום משמעות עכשיו. המשמעות נעלמה. השעון מתקתק. שני המחוגים הם שיירות שצועדות במדבר. הקווים השחורים על פניו של השעון הם נאות-מדבר ירוקים. המחוג הארוך הלך בראש למצוא מים. האחר כושל בייסורים בין אבנים לוהטות במדבר. הוא ימות במדבר. דלת המטבח נטרקת. כלבי פרא נובחים במרחק. ראו, החישוק של הספרה מתחיל להתמלא בזמן; הוא אוצר בתוכו את העולם. אני מתחילה לשרטט ספרה והעולם מחושק בתוכה, ואני עצמי מחוץ לחישוק, שאותו אני מחברת - כך - חותמת והופכת אותו לשלם. העולם שלם, ואני מחוצה לו, זועקת, 'הו, הצילו אותי, שלא אסחף לעד מחוץ לחישוק הזמן!'"