קראו את הפרק הראשון של "שושן צחור"

כל אחד נוצר איתו סוד המתכסה לעתים באוושת עלי השלכת של החיים, ודי לו במשב רוח קליל כדי שיחשוף הכול באחת.
מרים, 1962, הוא שנחת עליה בשל הסבתא ההונגרייה של איציק, כאב השואה והצורך להנציח עבר. ולשרה לא נותר אלא לוותר על הענת, המיכל וכל היתר, ולהסכים למרים.

בימים הראשונים שלאחר הלידה, כשאחזה בחרדה אין קץ את שני הקילו וחצי השבריריים האלה, עלעלה שרה בכתובים ובדברי הימים, חיפשה ניחומים לשם שנגוז – לא ידעה כלל שכזו היא גם דרכם של חלומות – הבחינה כי הפעם הראשונה שבה הוזכר שמה של מרים בתורה היה לאחר קריעת ים סוף. קראה את המילים, ולא יכלה להימנע מהרהורים על קריעתה שלה.

"ו?ת??ק??ח מ?ר?י?ם ה?נ??ב?יא?ה א?חו?ת א?ה?ר?ן, א?ת-ה?ת??ף-ב??י?ד?ה?; ו?ת??צ?אן? כ?ל-ה?נ??ש??ים א?ח?ר?יה?, ב??ת?פ??ים ו?ב?מ?ח?ל?ת" היה כתוב שם. היא סגרה את ספר שמות.

וכל הנשים אחריה... הבהב למולה. כושר מנהיגות טבעי... משהו שנוהים אחריו... אך התקשתה לדמיין כל קשר לתופים ולמחולות. ודאי שלא עכשיו. היא סקרה את האדום הזועק שבזרועותיה, ניסתה להכיר את הגוף השדוף הזה מקרוב, ללמוד עליו כל מה שאפשר אם לא מקשר אימהי, לפחות מעצם השם. למדה שבשמות טו אמנם הוזכר השם בראשונה, אבל עוד לפני כן נאמר: "ו?ת??ת?צ??ב א?ח?תו?, מ?ר?ח?ק, ל?ד?ע?ה, מ?ה-י??ע?ש??ה לו?". כן, ודאי שהכירה את הסיפור המופלא הזה על משה בתיבה. תמיד אהבה אותו, עוד מילדותה. אפילו עכשיו היתה יכולה לפזם את השיר המתנגן "דומם שטה..." לצייר, כמו פעם, את שיחי הגומא, את בת פרעה בקארה שחור ובכתר נחש-מנוחש. ובצד, דמות זעירה. מרים. עומדת מרוחקת. מגוננת. מביטה.

נחמד, שכנעה את עצמה בניסיון כושל נוסף לדחוס לפה הקטן והאטום עוד מנת אלדון. הכמעט-פגיו?ת הזאת תלווה אותה כל ימי חייה, בדיוק כמו הג'ינג'יו?ת האדומה עזה.

"היא לא עלתה גרם במשקל," גערו בה בתחנת טיפת החלב, ולה היה נדמה שהיא לא ראויה להיות אם, אפילו שהיא יודעת – הו, כמה שהיא יודעת – שעשתה כל מאמץ להיקשר אל היצור הבכייני הזה, להאביס את הפה הקפוץ.

אבל המחשבות במוחה לא היו סדורות. האוכל, המשקל, הצווחות, הרצון להרגיע והדאגה לעתיד. מי היא? איך תתפתח? האם הפגית הכתומה תהפוך לאדם מדבר, חושב?

שוב נתפסה בכתובים, הפעם גילתה משהו רומנטי ומרתק הרבה יותר – מרים החשמונאית. אשתו השנייה של הורדוס המלך. קראה ונשאבה לאותיות המתארות את יופיה הייחודי, יופי שאיש לא היה יכול לעמוד בקסמיו. התבוננה באצבעות הגרמיות ככף ידה של זקנה מרוטה, ניסתה להפוך בדמיונה את הפלומה הג'ינג'ית למחלפות רכות. נענעה אותה בערסול טורדני, רצתה להפנים את צבע עיניה. חומות בהירות? ירוקות? עיניים ירוקות, שיער אדמוני רך ושופע. כולה אומרת יופי שמימי, ולצדה... המלך. ניסתה לדמיין אותה כאישה, אמא בעצמה. חיוך קל עלה על פניה לרגע, והיא בסחרחרה של בין חיתולי הבד לבין הכביסות הלא- נגמרות, בין ההאכלה המתמשכת, נענוע אינסופי, ללא כל עזרה מבני המשפחה וללא סעד נפשי. עוד האכלה, עוד האבסה, והדמעות.
מימי. החליטה להצמיד לה את הכינוי מימי. שום כתובים לא שכנעו אותה אחרת. רק בעיני איציק היתה מרים. במלעיל.

ומימי-מרים גדלה. לא מהר. לא הרבה. גדלה. מין מיני שכזאת, מיניאטורה מג'ונג'נת ומנומשת מכף רגל ועד ראש. גם בגיל חמש היתה שדופה כאדם אחרי צום ממושך. רק עור ועצמות, זה הכול. והשיער? הוא לא הכיר בדמיונות של שרה על אשת הורדוס. הוא צמח אל קרזול אכזרי, ובקושי רב הגיע עד כתפיה הגרומות של מימי.

אפילו הגננת, שהיתה מורגלת בחיבה לבני הגיל הרך, לא הצליחה להתאהב. "מאיפה הג'ינג'יות הזאת?" התעניינה.
"כנראה מהסבא של איציק," שרה הצטדקה, "גם לאחיו יוסי יש משהו ג'ינג'י," למדה לצטט את כל היסטוריית הג?נים של המשפחה, "הרי לא נשאר מי שיספר," התנצלה.
דורון נולד כשמימי היתה כמעט בת שנתיים. והוא היה ללא ספק המתנה שלה. תינוק עגלגל וחייכן שלא הזכיר במאום צנימו?ת קפוצת פה.

"כשנולד ילד חדש," הסבירו לה, "מתפנה מקום בלב לאהבה. לאהבה חדשה. תוספת..." הבהירו, ושרה בהחלט היתה זקוקה להבהרות.

וכעבור כמה חודשים – פנצ'ר. היריון מספר שלוש. שי. עוד מתנה. עוד חיוכים וצחוק בשפע. שתי נקודות אור שהצליחו לגייס את סבתא שולה לתפקיד המטפלת, ואפשרו לשרה לחזור סוף סוף לעבודתה כאחות בבית חולים.

"הבנים גדלים מעצמם," סיפרה בסיפוק לחברותיה למשמרת, מעלימה את מימי מהשיחה. הפנים הקפואות, השתיקות המזהירות והרצינות התהומית. ללא כל רמז לחיוך, לשמחת חיים של ילדה.

"משהו קורה בבית?" תהתה הגננת, "להוציא ממנה חיוך זה כמו להוציא מים מסלע," אמרה, ושרה נזכרה במשה שבתיבה ובמרים התנ"כית. "אולי פיגור שכלי קל," הציעה הגננת בהיסוס, בזהירות, ושרה נשכה את שפתיה.

"לבקש ממנה לעגל את השפתיים זה כמו לבקש מאיציק ללדת ילדים," התלוננה לפני הדוד יוסי בדרך אל הסטודיו לצילום.
"תנו לי!" יוסי דחף את הצלם, "אם אני לא מוציא מהג'ינג'ית הזאת חיוך, אני פורש מהשואו-ביז, נשבע לכם," נופף בשבועה צופית. הוא דילג, פיזז, עשה פרצופים. "פלא שקוראים לנו הזונות של הבמה? תראו מה אני צריך לעשות?" מחה בתיאטרליות זיעה ממצחו, וכולם סביב כיווצו את השרירים הנכונים כדי שהפיפי לא יברח. אבל היא? היא בשלה. מסתכלת בחבורה המגוחכת ולא נכנעת. "אלוהים! ג'ינג'י זה באמת אופי," יוסי הניף את ידיו. "או שאת מחייכת, או שאני קופץ מהגג."

אבל מימי זעקה ברצינותה על עוולות העולם הזה, על קשיי החיים, כאילו שום דבר בהם לא ראוי לחיוך. לא הבדיחות של יוסי, וגם לא השובבות של דורון ושי המצחקקים סביבם. ורק כשצחוקם נדם, נזכרה להעלות משהו על שפתיה. חיוך?
או אז האיר הפלש את הסטודיו, והתמונה הוצמדה לאוזני האלבום השחור.

באלבום הטיפוסי הזה של שנות השישים, אפשר גם ניתן למצוא אסמכתה אחת או שתיים המעידות ששריר החיוך לא היה לגמרי מנוון אצל מימי. בעיקר זכורה לטובה התמונה שבה יוסי מחזיק בידו בובת כפפה בצורת קוף, ובמרכזה נראית מימי הקטנה, מתבוננת בנעשה במבט תוהה, אבל גם מעלה על שפתיה משהו קלוש שניתן לכנותו חיוך.

"לא תאמינו," יספר יוסי לעיתונאים לאחר שישוחרר מהכלא, "בשבילי הקטנה הזאת בת הארבע היתה אתגר רציני. אני שמילאתי אולמות בליצנות האינסופית, הייתי צריך להזיע כמו חמור כשהיה מדובר בה," יסכם את הריאיון בחיוך.
החיוך של מימי היה אתגר ממבט ראשון. ולכן לא פלא שהדברים התגלגלו לאן שהתגלגלו. יש שיקראו לזה קשר. הוא קומיקאי ידוע בבוהמה של ישראל של שנות השבעים, והיא הקליינטית הכי קשה שלו.

"קשה באימונים, קל בקרב," צחק. "הייתי מתאמן לידה, וכשראיתי בעיניים שלה משהו שמזכיר חיוך, לא שנייה אחת קודם, ידעתי שיש לי קטע טוב ביד."

נדמה שקטעי הסלפסטיק בסרטים שראו ביחד, כמו אי-ההבנות הרציפות בין לורל והארדי, או צ'רלי צ'פלין מחליק על קליפת בננה, נסכו עצב מה על פניה, אבל עיניה ברקו מאותם מערכונים שהיו בהם משחקי מילים. "את התכנים היא לא תמיד הבינה. זה כמעט ברור," סיפר יוסי באותם ראיונות, "כי מה כבר הפיצית הזאת יכלה להבין ביחסי גבר ואישה, בבעיות פרנסה ובדברים אחרים שכתבתי עליהם. אבל אם השתעשעתי במילים, שיחקתי בצלילים, או השתמשתי בחריזה, היא היתה מצחקקת..."

אורות הזרקורים אהבו את יוסי באותן שנים. וכשהוא היה על הבמה השתחרר הפרא שבו מכל רסן ויצא לחופשי. "יוסי קניג מוכשר כמו שד," כתבו עליו, "הכתיבה שלו ביקורתית ונוקבת, מציגה את הצד האפל של המציאות. אין לו אלוהים."

ויוסי קניג אמנם צחק ולגלג על האדם באשר הוא בסיטואציות שונות מהחיים. כמעט כל אישיות פוליטית, כל דמות ציבורית, ספגה את נחת מילותיו. בכל נושא שבעולם היה לו מה לומר, ובלשון חדה, חסרת רחמים. ערב ערב היה ממלא אולמות, מלהיב את הקהל, ובתום המופע זוכה לתשואות נסערות. הוא היה שייך לקהל, וזה השיב לו אהבה. האדרנלין זרם בעורקיו ולא נתן מנוח עד שעות הבוקר המוקדמות. נשים, קלפים, אלכוהול, הכול בא בחשבון ותועד בעיתון הבוקר ובמהדורות הצהריים.
"כל פלוץ שלי מדווח בעיתונות," העיד ספק בגאווה ספק בתרעומת, אך ידע שזה מחיר התהילה. היא בחרה בו, והוא בחר בה.

גם במימי הוא בחר. "קטנטונת, מה דעתך לבוא איתי למופע שלי בשישי הבא?" הציע באחת מארוחות השבת. "אני מת על הג'ינג'ית הקטנה הזאת, אתה יודע," הפנה מבטו אל אחיו הבכור, "תן לי לקחת אותה איתי, רק פעם אחת. מה אתה אומר?"
איציק תר במבט אחר אישורה של שרה, ולאחר היסוס קל מימי שוחררה.

המקורזלת בת החמש פקחה זוג עיניים ירוקות אל אולם מפואר, כיסאות בצבע אדום ואינספור אנשים. את פעימות הלב שלה ניתן היה לשמוע ממקום מושבה שבשורה הראשונה עד לקצה האולם. היא תלתה בדוד יוסי מבטים, והוא לא נותר אדיש. "הערב הוא ערב מיוחד מאוד בשבילי," שיתף את הקהל, "האחיינית שלי באה לצפות במופע שלי. לא יהיה לכם קשה לזהות אותה," הפריח נשיקה באוויר, "חפשו אדום לוהט..."

המופע החל. המוני אדם סביבה אחזו את בטנם בצחוק משוחרר. ים של ראשים, נקודות שחורות, שיניים לבנות חשופות, ומילים. מילים. מילים. מה הן אומרות? המוח של מימי קדח, מסוחררת. בהיסח הדעת עיניה נעו על הכיסאות האדומים והיא החלה סופרת: 1, 2, 3... לא, עוד פעם, ספרה בכף ידה הקטנה. 25, 26... 31? 36 אנשים בשורה. התרוממה במקום מושבה בשורה הראשונה, נענעה בקצב כף יד מנומשת ומנתה לאורך: 1, 2... 15, 16 שורות, שזה... שזה... 576. איזה כיף. קסם. התלהבה.
ומאז בכל שישי ביקשה להתלוות.
"כמה עולה כרטיס?" שאלה אותו אחרי המופע בבאר שבע.
"כמה עולה כרטיס?" לא ירד לסוף דעתה.
"כן, כרטיס. כמה משלם איש שרוצה לראות אותך קופץ ככה, דוד יוסי?" שאלה.
"עשר לירות," ענה, ועוד לפני שהספיק לתהות על פשר השאלה, היא כבר ירתה את סכום הפדיון שלו לאותו ערב.

הוא פקח עיניים תמהות, הזדרז לעשות, בקושי רב, את החישוב בעצמו, והופתע לגלות עד כמה דייקה. חשבון, הודה, אף פעם לא היה הצד החזק שלו או של מישהו מבני המשפחה. בפה פעור התבונן באחייניתו ומיהר להעמיס עליה נתונים נוספים בכלכלת השואו-ביז: "מה אם אני משלם לאולם...?"
והיא מיד ניכתה את הסכום שנקב.

"צריך להוריד אחוזים לאמרגן, ויש הוצאות נלוות כמו נגנים, הסעה, ציוד, ומזה מורידים מס הכנסה וככה... וככה..."
היא נהנתה מהמשחק, ירתה את התשובות באותה קלילות שבה הוא ריחף על קרשי הבמה. והוא, נרגש כולו מהתגלית, ביקש מהנהג לעצור ליד תא טלפון ציבורי, ומיהר להתקשר לאחיו, "שמע, איציק, יש משהו בקטנה הזאת שלך..." וסיפר וסיפר וסיפר, גם כשאיציק הפסיק להקשיב והמשיך לאכול את הסלט.
"מה קורה?" שאלה שרה שם, במטבח.

"עוד פנטזיה שלו... האח הזה לא מתבגר," כיסה על הפומית בידו כדי שיוסי לא ישמע, "אני לא יודע מה לעשות איתו," נאנח קלות ופנה אל יוסי, "כן, יוסי, נהדר, נהדר, העיקר... תחזיר אותה מוקדם." וכשניתק הוריד את הצלחת מהשולחן ואמר לשרה באותו טון מוטרד, "נקווה שהוא לא התחיל שוב לשתות."
אמנם תקוותו של איציק נגוזה, אבל מימי, היא כבר ידעה בעל-פה את כל הסקצ'ים, את כל המחוות, את כל המילים, את כל המספרים.

"אלוהים, את מחשבון מהלך, ועוד בצבע כתום!" צבט אותה בלחייה, "בלעדיך העולם אפור, תאמיני לי. את הקמע שלי," הטביע נשיקה על נמשי האף, ואלה האדימו עוד יותר.
איזה כוח יש למשפטים של יוסי. רק הדוד יוסי יודע את הסוד שלה, רק הוא מחבק. למי מלבדו יש זמן? בטח לא לשרה. ממשמרות בבית החולים אל המטבח, לניקיון, לכביסה, וכבר מזמן ויתרה גם על המריבות עם איציק, עברה אל הוראות קצרות: "היום אתה לוקח את הילדים מבית ספר"; "בשבוע הבא אל תקבע משמרות לילה במשטרה." והוא עשה כרצונה.

וכך, בין עבודת משמרות א לעבודת משמרות ב, גדלו הילדים. לפחות שניים מהם גדלו מעצמם, כפי ששרה נהגה לומר באנחת רווחה המתירה את פלונטר המצפון האימהי.

1968. מסיבת בוהמה תל אביבית אפופת עשן ורווית אלכוהול. יוסי הניח את כוס המשקה על השולחן, עצר את סיור הכיבוש כדי לראות את כניסתו של ג'יימס ווייט אל המסיבה החדר. הכול יודעים, ג'יימס ווייט, תלמידו של מרסל מרסו האגדי, הגיע לארץ, ועכשיו – ממש כאן, במסיבה המדוברת, מלך הפנטומימאים האמריקני מדהים ביכולותיו קהל של מוזמנים בלבד. גמישותו, גופו הקליל, ההומור, המימיקה, סימפוניית העולם החדש. פיו של יוסי פעור, עיניו נוצצות.

בחרדת קודש ניגש אל ווייט "מדהים מה שהצגת כאן," אמר באנגלית קלוקלת, "אה, אני יוסי קניג..." ולחץ את ידו בחום.
שבוע שהה ווייט בארץ, והוא ויוסי – מדי יום. ג'יימס מלמד אותו כמה תרגילים, ויוסי שחה אל הטכניקה כמו מארק שפיץ במים. מתברר שיוסי זה פנטומימה, ופנטומימה זה יוסי.

"אני חייב את זה לעצמי," הסביר לפרצוף הרטוב המצומק, "אל תעשי לי את זה, בחייך?," נישק את הנמשים על האף. "זה רק לכמה חודשים... חצי שנה, משהו כזה."
"מאה שמונים ושלושה ימים..." הוציאה שוב את הממחטה המעומלנת מכיסה.

כל כך הרבה אנשים עם מזוודות, אבל השורות לא מסודרות. איך מכפילים את זה? ואיזה רעש המנוע הזה עושה. ושוב דמעות.
"תני לי יד. שלא תלכי לאיבוד." הגיח קצין המשטרה מגרונו של איציק.

ובשבועות הבאים חזרה שרה שנון וחזור: "כל היום על הנדנדה, אפשר להשתגע."
קדימה-אחורה, קדימה-אחורה. יוסי לימד אותה. הרגליים – מנוע. של מטוס?

"עזבי אותה. תני לה זמן." איציק הביט מבעד לחלון המטבח.
עלים נושרים. כמה בערך? קדימה-אחורה, קדימה-אחורה. חמש פעמים. שלושה עלים. קדימה-אחורה, קדימה-אחורה. שוב חמש פעמים. רק שני עלים. יחד חמישה. בערך שניים וקצת. איך קוראים לזה?

"ממוצע, אני חושב," ענה איציק ופנה לשרה, "השבוע תקעו לי שלוש משמרות לילה, לעזאזל! כבר שבוע שני ברציפות."
(בממוצע זה חמש משמרות בחודש.)
"מה העיגולים האלה?" הצביעה מימי על תלוש המשכורת.
"אלה? זה סימן של אחוזים," ענה איציק כלאחר יד.
אך באספת ההורים הראשונה של כיתה א, הביטה מורה עמוק עמוק אל עיניהם. "שקלתי רבות אם לזמן אתכם עוד לפני אסיפת ההורים, אבל החלטתי לחכות עד היום," הסבירה, "זה בנוגע למרים..." נצמדה לעיניה המודאגות של שרה.
"אמרתי לך, משהו לא בסדר עם הילדה הזאת," שרה נאנחה.
"לא בסדר? הכול בסדר, גברת קניג," הדגישה המורה כל מילה, "למעשה יותר מדי בסדר, אם אפשר לומר זאת ככה."
"יותר מדי בסדר? יש דבר כזה?" תהה איציק.
"היא יושבת בדיוק כאן, מאחור..." הצביעה המורה, "שקטה כל כך. מרוחקת."
ו?ת??ת?צ??ב א?ח?תו?, מ?ר?ח?ק...?
"וכשאני מלמדת אותה, משהו קורה לי. אני... שמחה... מתרגשת אפילו," המשיכה המורה.
ו?ת??צ?אן?... ב??ת?פ??ים ו?ב?מ?ח?ל?ת...?
"כשאת מלמדת את מימי?" שרה קימטה את מצחה.
"כן. מרים היא, איך אפשר לומר... יוצאת דופן."
יופי נדיר ויוצא דופן שכזה לא ראה הורדוס מימיו...
"כן, בהחלט, יוצאת דופן," חזרה על המילה המדויקת. "אני לא יודעת בדיוק איך קוראים לזה. אני אישית, עד היום, בואו נגיד, לא נתקלתי בדבר כזה..."
"וזה אומר...?" האיץ איציק את השיחה ועיניו הירוקות פעורות.
"זה אומר שהיא עילוי. פשוט ככה. גאון," הוסיפה המורה חטא על פשע.
"גאון?!" בעיניה של שרה עלו דמעות .
"את בסדר, גברת קניג?"
"לא!" הטיחה שרה בתנועת ביטול, "אבל..." שלפה ממחטה מכיסה, "מה עושים עם הדבר הזה?"
"מה עושים?" חזרה המורה, "כפי שציינתי, עוד לא התמודדתי עם דבר כזה. נעשה בדיקות ו..."
"בדיקות?" שרה התכווצה במקומה, מתנחמת בדורון ובשי שלה.
"לא בדיוק בדיקות. כל מיני בחינות. בדיקת איי-קיו, קוראים לזה."
"ואחר כך?" אחזה בחוזקה בידו של איציק.
"או שמקפיצים כיתה או ש... או שמוצאים לה בית ספר מתאים."
"וזה... עולה כסף?" חילץ איציק שאלה קשת יום.
"אני חושבת שלא, אבל תנו לי לבדוק הכול. נדבר בעוד שבוע-שבועיים," נפרדה מהם.
"מי היה מאמין..." לחשה שרה לאיציק בדרך הביתה, זוכרת את היום שבו נכנסה הפגה הזערורית הזאת לחייה, שבע שנים בקירוב.
יש סודות שהעתיד שומר קרוב קרוב לחזה, כאילו היה מהמר מקצועי. והיא – היה עליה להבין כבר מזמן.