המפציץ החמקן

טים סימנון ואני הולכים דרך ארוכה ביחד. 20 שנה ליתר דיוק. את הקסטה הראשונה של בומב דה בייס, "Into the Dragon", קניתי בשבתון של יום הבחירות. שמעתי ברדיו את "Don't Make Me Wait", המחווה של בומב דה בייס ל"Let the Music Play" של שאנון, ורצתי אחוז אמוק למוסיקול, חנות התקליטים הכי שווה ברמת השרון. המפגש ביני, ילד גמדי במיוחד עם ניצני אקנה, לבין המוכר הלך בערך ככה:

- שלום, הגיעה כבר הקסטה של בומב דה בייס
- של מי?
- בומב דה בייס, יש להם את השיר הזה "ביט דיס"
- אני לא מכיר
- איך אתה לא מכיר? אתה עובד בחנות תקליטים.
- אם אני לא מכיר, כנראה שאין את זה כאן, ואם אין
את זה כאן, אין את זה בשום מקום בארץ
- אבל הנה זה
- איפה?
- מאחוריך, כתוב על הקסטה בומב דה בייס
- ילד, מאיפה אתה יודע לקרוא באנגלית?
- כמה זה?
- 12 שקל. זה תוצרת חוץ במחיר מקומי


גם הפעם השנייה שבה שמתי לב לסימנון, חצי שנה מאוחר יותר, היתה דרך הרדיו. "Buffalo Stance" של ננה שרי, שיר שעד היום נשמע הליקופטר, הפך ללהיט ענק ושמתי לב שרגע לפני הברייק שרי יורקת את השורה "Bomb the Bass, rock this place!". הרעיון שמאחורי שרי עומד ילד בן 21, נער הזהב של האסיד האוס, ומשחק בכל מיני כפתורים שהופכים לצלילים אלקטרוניים, פשוט הצית לי את הדמיון ומיד הלכתי לרכוש גם את הקסטה של שרי, "Raw Like Sushi", מתוכה הפיק סימנון גם את הלהיט השני, "Man Child".

הפעם הראשונה בה שמעתי את "Winter in July" היא מהרגעים שלא שוכחים לעולם. ישבתי בחדר של חבר שלי יובל, והקשבנו ל"זה קורה" בצה"ל 2. ואז נכנס הביט הכבד, האפל, הסינמטי והעשיר, מופק ומוקפד הרבה יותר מהפרימיטיביות של הסימפולים החינניים האופייניים לסימנון, ועליו שירה נשית אמוציונאלית. כמה שנים מאוחר יותר יהיה מי שיקרא לזה טריפ-הופ. בעיני זה עדיין אחד השירים הכי יפים בעולם (גם אם שרה ברייטמן חידשה אותו. השם ישמור ויציל).

פורטיסהד, מאסיב אטאק וטריקי כבר גזרו את הקופונים, ג'יימס לאוול ודי ג'יי שאדו הטריפו את המגזינים המגניבולים ורק טים סימנון, בשקט האופייני, מבלי להשתייך לשום סצינה (ולא רק בגלל שהוא לא מבריסטול), הוציא את "Clear" - אלבום מפוספס מסחרית, שמוכר בעיקר בזכות "Bug Powder Dust" הבורוזי (גם העטיפה היא מחווה לחזון הויזאולי של "ארוחה עירומה" של דייויד קרוננברג) ולקח את כל העניין הזה של טריפ – במלוא מובן המילה – והופ – במלוא מובן המקצב – כמה צעדים קדימה. סימנון פנה הצידה, הביט אחורה, קדימה ולמעלה ולא חזר על שום מהלך שכבר ביצע. הוא נתן את האינטרפרטציה שלו להיפ-הופ תעשייתי, דאב, אלקטרוניקה כועסת, רגאיי עדין , ספוקן וורד (של הסופר המעולה וויל סלף) וסול, והצטיין בכל מגע. הכאוס המוזיקלי ששורר כאן תואם את התוכן המילולי שמחבק אותו והתאים גם בדיוק לנפש המתחיילת שלי. יש אנשים שהפסקול של הטירונות שלהם הוא יריות וצרחות. אצלי הוא "One to One Religion" ו-"Darkheart".

אחרי שעשה פלאים עם האלבום של גווין פריידיי נשכר סימנון על ידי מרטין גור ודייב גאהן להפיק את "אולטרה" והפגיש שני גיבורים פרטיים לפסגה מפוארת. הוא עמד בלחץ המקצועי (למרות שנפשית הוא התמוטט), עם אחת ההפקות הכי מרשימות ובעלות נוכחות שדפש מוד קיבלו (בדומה לפרנסואה קיי ב"Violator"). סימנון כל כך בולט בצליל שדפש מוד סיגלו לעצמם, שהחזיר אותם מפנטזיות הגיטרות לקור התעשייתי של המכונות והמחשבים, עד שכאשר מקשיבים לביט של שיר כמו "It's No Good", לחריקות עוכרות השלווה של "Barrel of A Gun" והלכלוך שעוטף את העדינות של "Home", נדמה שזה בכלל אלבום שלו.

עשר שנים לקח לסימנון להתאושש מהטראומה של דפש מוד (המפגש האחרון איתם היה הסינגל המרגש "Only When I Lose Myself" שנכתב במקור על דייב גאהן הנגמל, אבל הפך לרלבנטי יותר עבור סימנון). אני כבר הייתי בטוח שאיבדתי אותו. פה ושם הוא עוד שיתף פעולה עם לאלי פונה וג'ייק דיינג'רס (מיט ביט מניפסטו), בפרויקטים קיצוניים, ששיקפו את התיעוב שחש כלפי המיינסטרים. ואז הגיע "Urban Chaos", אלבום מינימליסטי, שנשען כמעט אך ורק על סאונד של סינתיסייזרים, ללא סימפולים ועם הרבה אורחים מכובדים – פוג'יה ומיאגי (שגם הוציאו אלבום יפה בעצמם לפני שבועיים), ריצ'ארד תייר (לשעבר ברד סנאפר), איש הבלוז המתפוצץ ג'ון ספנסר, ידידנו מארק לאנגן ובעיקר האלמוני פול קונבוי, ששר בחמישה מתוך תשעת השירים שיש כאן. אני לא באמת יכול להיות אובייקטיבי כלפי סימנון ואני גם לא חושב שאני צריך. עצם העובדה שהוא חזר והפיק אלבום חדש, שנשמע רלבנטי היא הישג בפני עצמו. אחרי האזנה אחת הפסקתי אפילו להיות מופתע – סימנון תמיד הצליח לתפוס במוזיקה שלו, לבטא בסיבוב כפתור בסיקוונסר, רחשים הרבה יותר אוניברסיליים. גם "Future Chaos" טומן בחובו פרנויה, פחד ובלבול. אלא שהפעם הם לא מגיעים מריסוסים של מדבירים, סמי הזיה וספידים, אלא מהקריסה הערכית של העולם. גם הפעם, במן אנדרסטייטמנט, נדמה שדווקא האלבום הקטן הזה, מבטא תחושה רחבה יותר, שמגיעה מאיש גדול.

בומב דה בייס, "Urban Chaos"
(K7!)