האלבום של יונתן (ג'וני) גולדשטיין אמנם נפתח באופן מביך למדי עם "הצהרת העצמאות ה-2008" שבו מוקי מוכיח, שכשאין עליו השגחה, אין צדקנות שהוא לא בוחל בה. אלא שלמזלו, גולדשטיין הוא השוויץ של ההיפ-הופ; זה שמשתף פעולה עם כולם ומוכתר כילד הצדיק והמוכשר של הז'אנר. "The Johnny Show" הוא אלבום מופק היטב, שמאמץ את הרעיון לפיו פסנתרים וכינורות בנקודה הנכונה הם המפתח לגרוב רטוב ושמן. בנוסף, גם הביטים של גולדשטיין מדברים ווסט קווסט ואיסט קווסט במבטא ישראלי צולע אך חביב, בדיוק כמו הפלואו של שאנן סטריט, אביו הרוחני של "ג'וני".
בתוך אלו, גולדשטיין הצליח לא להתפזר בין האורחים ועדיין לייחד לכל שחקן את המשבצת הנכונה לו, ומלבד הפופ-פאנק של יוסלס איי.די, שנשמע כמו כל אחד מ-22,000 שיריהם, "The Johnny Show" הוא בהחלט הישג מוזיקלי לאלבום בכורה. הבעיה של גולדשטיין היא שהמבוכה הטקסטואלית של השיר הראשון הולכת ומחמירה עם "בלילה בחלום" הטיפש-עשראי וחסר החן, או "אני פשוט אני" הפשטני עם הדג נחש. עם גילו הצעיר של ג'וני הוא יתרונו המוזיקלי, הרי שבכל הקשור לטקסטים הוא הופך לחיסרון, כשגם אצלו קשה להבין דרך המוזיקה איך חיים צעירים בישראל. הדוגמא החזקה ביותר הוא השיר "צ'יקה וירטואלית", שלוקח נושא חשוב כמו ההעברה המוחלטת של החיים מהמציאות לרשת ובמקום לחבר שיר מפיל ומדויק, הוא מרפרר בנאיביות מבאסת ל"האינטרנט שלי" של אתניקס, ששוב הוכיחו שהקדימו את זמנם. צריך לקוות שמתישהו ג'וני יצא לרחוב ויבין שיש מילים המחכות שיאספו אותן מהמדרכה ויהפכו לפס הקול של החיים הצעירים בישראל. או שפשוט יקשיב לטאבו פלוס.
ג'וני, "The Johnny Show" (הליקון)
ג'וני שועל
עינב שיף
24.9.2008 / 12:08