פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלהיט של הגו גו דולס: באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על זמנית או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם: "איריס" של הגו גו דולס

      כלי קשת זה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בעולם. לא הקיום הגשמי שלהם כמובן - כמה מרגש זה כבר לראות צ'לו? - אלא הדרך בה הם משתלבים ברוק, פופ ומוזיקה אלקטרונית. צחוק-צחוק, אבל כנראה שהקומפוזיטורים המתים האלה ידעו מה הם עושים כשהם הלחינו עבורם יצירות שלמות. מהרגע שכלי קשת תפסו את הנפח המכובד שלהם במוזיקה המודרנית, אי שם עם "אלינור ריגבי", הם לא הפסיקו לשדרג יצירות מוזיקליות; מהביטלס דרך REM ועד אואזיס; מדייויד בואי דרך נירוונה ועד דריק מיי - הכניסה של כלי הקשת כמעט תמיד תוסיף עושר ודינמיקה ליצירה אותה הם מגבים, אבל בעיקר תפרוט על המיתרים הכי פנימיים; תחלץ צמרמורת עוצמתית יותר מהנפש שגם כך מתרגשת. מה שכן, יש שירים שגם כלי הקשת - מופקים, מתוזמרים ומרגשים ככל שיהיו - לא יכולים להציל; שירים שגם איגור סטרווינסקי בעצמו לא יכול היה לעזור להם. "איריס" של הגו גו דולס, למשל.

      יש כל כך הרבה סיבות מדוע "איריס" הוא שיר בלתי נסבל - החל מהגוונים בשיער של הסולן ועד הנוכחות של מג ראיין וניקולס קייג' בקליפ (הוא היה שיר הנושא של "עיר של מלאכים", הגרסה האמריקאית ל"מלאכים בשמי ברלין" של וים טנדרס ואחד משולשת הסרטים הכי רעים אי פעם. ברצינות, זה סרט כל כך גרוע שהוא גורם ל"אנקונדה" להיראות כמו "הקורבן" של טרקובסקי); אבל אלו הם זוטות בלבד בתוך מכלול שהוא קטסטרופה בסדר גודל אפוקליפטי. ב"איריס", אני לא מהסס לומר, אין דבר אחד טוב. לא, גם לא כלי הקשת.

      השיר נפתח עם פריטה אקוסטית מחרידה עליה יושבת מנדולינה - פעם אחת זה עבד ב"Losing My Religion", אבל לדאבוני אף אחד מחברי הגו גו דולס הוא לא פיטר באק - שגורמת לך לחשוב שמדובר בשיר שלא נכנס לאלבום של נמרוד והבודדים. אחרי ההתחלה המקרטעת הזו, הבס התופים נכנסים ביחד והסולן מתחיל לשיר בקול שנשמע כמו נהמה של לוטרה עם בעיות בזהות המינית. התוצאה היא שכבר בחלק הראשון של הבית הראשון אנחנו עומדים מול אחד השירים הכי גניחטים שהוקלטו אי פעם. כי יש התחנחנות ויש את הסולן של הגו גו דולס - מלוקק, מלחשש בצרידות וחסר כל אמינות, ששר כמו שנדמה לו שצריך לשיר בלדת רוק, אבל עם אפס נשמה ואפס כוונה. בחלק השני של הבית הראשון נכנסים כלי המיתר - כמה מוקדם ככה מיותר - ומיד אחריהם מגיע הפזמון, שהוא לכאורה מפתיע, סוער ופרוע, כי יש בו דיסטורשן והסולן מפסק ללחשש על הפקקים במחלף גנות ומרים קצת את הקול, אבל למעשה כאן השיר מגיע למדרון תלול עוד יותר - פלקט שבלוני, שבוודאי חש עצמו פורץ דרך וגראנג'י.
      כן, דווקא הפזמון הדביק והמדבק של "איריס" הוא הרגע האיום ביותר בשיר, ואחד האיומים בשנות התשעים, שמתמצה בעליית האוקטבה של הסולן. וזה עוד לפני שמקשיבים למלים.

      כמו הרבה בלדות רוק, גם השיר הזה היה (ואולי עדיין, שכן אי אפשר שלא להתקל בו ברדיו), שיר של בחורות שמתרגשות מהגוונים בשיער של הסולן המיופייף, מהנוכחות של מג ראיין ובעיקר מהמלים, שאומרות כל כך הרבה על אהבה חסרת גבולות. מיותר לציין שהטקסט של "איריס" הוא מביך בערך כמו חלום שבו אתה מגיע ערום לכיתה; מביך כמו מכתב אהבה של תיכוניסטית נטולת כשרון כתיבה לחבר הצנחן שלה (אם קוראים את המלים בהקשר של הסרט, כלומר של מלאך שרוצה להיות אדם רק כדי לגעת בבחורה שהוא חרמן עליה זה מביך עוד יותר אפילו). הנה כמה פנינים: "ואני אוותר על הנצח רק בשביל לגעת בך, כי אני יודע שאת יכולה להרגיש אותי איכשהו"...."וכל מה שאני יכול לטעום הוא הרגע הזה, וכל מה שאני יכול לנשום הוא החיים שלך". אני יודע בשלב הזה אתם בטח מתפקעים מצחוק מול המחשב וחושבים לעצמכם מה זה אוסף הקלישאות נטולות ההקשר הללו? מי זה הקוקסינל שאשכרה כתב את השורות האלה לבחורה? ועוד במטרה להשיג אותה!. ואז מגיע הפזמון, וכל מה שקרה עד אותו רגע נראה כמו "ארץ הישימון" של טי.אס אליוט - "ואני לא רוצה שהעולם יראה אותי, כי אני לא חושב שהם יבינו/ כשהכל נראה שבור, אני רק רוצה שתדעי מי אני". עכשיו יש לי שאלה קטנה לסולן גו גו דולס: אם אתה לא רוצה שהעולם יראה אותך, למה אתה כותב שיר, מקליט אותו, מצלם אותו ועוד הופך אותו לפסקול של סרט? או שאולי אתה נכנס פה לדמות של מישהו ביישן? כי בכל מקרה אין כאן טיפת היגיון או אמינות. ובכל מקרה היה עדיף שלא העולם, ולא הבחורה המסכנה איריס, שצריכה לשמוע את השיר שכתבת לה ולהנהן עם הראש ולהגיד "אוי גוגו, זה נורא חמוד מה שכתבת לי. אני נהיית מה זה רטובה"; לאף אחד מהם לא מגיע לשמוע את החרפה הזו.

      גו גו דולס, "איריס" - באסה